אפשר להתפלפל לא מעט על סרטי פתיחה לפסטיבלים ומה בעצם הופך סרט ראוי ומתאים לתואר, אבל בשורה התחתונה המטרה שלו היא לסקרן, לעניין, לעורר דיבור. מהבחינה הזאת פסטיבל חיפה, שנפתח במוצאי שבת עם הסרט "אל תדאגי יקירתי", זכה בכל הקופה, אחד הסרטים המדוברים של החודשים האחרונים, לטוב ובעיקר לרע. סרטה השני כבמאית של אוליביה וויילד מככב בכותרות כבר משלב ההפקה שלו, בעקבות הפיטורים של השחקן שיה לה-באף, החלפתו במוזיקאי והשחקן הארי סטיילס והשמועות כי הבמאית נפרדה מבעלה בעקבות רומן עם השחקן המחליף. לקראת הבכורה לסרט בפסטיבל ונציה השנה הסיפור הסתבך אפילו יותר, ואם זה לא מספיק גרוע הוא גם קיבל ביקורות לא מחמיאות בלשון המעטה.
עכשיו כשסוף סוף אפשר לראות על מה מדובר גם על המסכים המקומיים, אפשר להכריז שאכן מדובר בבלאגן. כמו "נשות סטפורד", "פלזנטוויל" ועוד לא מעט סרטים לפניו, "אל תדאגי יקירתי" חוזר לשנות ה-50 הפטריאכליות עם טוויסט אפל וז'אנרי. אליס (פלורנס פיו) היא עקרת בית שחיה עם בעלה האהוב ג'ק (סטיילס) ב"פרויקט ויקטורי", קהילה סגורה, מהונדסת ומתוכננת היטב. על רקע תפאורת אמריקנה מתקתקה, הנשים נפרדות מדי יום מבעליהן, שיוצאים אל המדבר במכוניות וינטאג' צבעוניות. אף אחת לא יודעת במה עובד בעלה או אפילו במה פרויקט ויקטורי עוסק.
במבט ראשון זה נראה כמו סרט תקופתי, אבל משהו מרגיש קצת נקי ומסודר מדי, מעוצב מדי בשביל להיות אמיתי. המציאות של אליס מתחילה אט-אט להתפרק והיא סובלת מהזיות אלימות ודחפי הרס עצמי פתאומיים. היא יודעת שאם ייצא לה שם של "משוגעת" היא תאבד לא רק את חברותיה הקרובות, אלא גם מסכנת את המשרה של בעלה ואת מקומם בפרויקט - שתלוי בצייתנות שלהם ובאישורו של המייסד ומנהיג הקהילה פרנק (כריס פיין). למרות כל זה, היא מחליטה לחקור מה בעצם קורה מסביבה, חקירה שתיאלץ אותה לשבור את כל החוקים שהיא יודעת היטב שאסור לה לחצות.
"אל תדאגי יקירתי" הוא סרט מתסכל למדי דווקא בגלל הפוטנציאל שלו. בתחילתו הוא מצליח לסחוף ולסקרן מספיק כדי שנרצה ללוות את אליס במסעה לחשיפת האמת, אבל ככל שאנחנו יודעים יותר - אנחנו מבינים פחות. לא בגלל שהסרט מבלבל או מורכב מדי, חלילה - הפתרונות פשוט מתגלים כמטופשים, לא מנומקים ואפילו עצלניים. המשחק ברובו כיפי והעיצוב האמנותי עושה שמח, אבל זה לא מספיק כדי לחפות על תסריט כל כך חלש, עריכה מנייריסטית ופסקול מעיק. בסופו של דבר זה מרגיש כמו סרט שכבר ראינו, ובגרסאות טובות ורהוטות יותר.
גם כאגדה פמיניסטית הסרט נופל על הפרצוף עם מסר דל ושטחי לחלוטין, כשהוא מתעכב לרגע על ניואנסים מורכבים יותר אבל מסרב לחקור אותם לעומק. פתרון שיכול היה להציל את המצב היה למשל לספר את הסיפור מנקודת מבטה של באני, החברה המחוספסת והמעניינת יותר של אליס. וויילד לקחה את התפקיד הזה לעצמה וביצעה אותו היטב, אז חבל שהיא לא השכילה להציב אותו במרכז תשומת הלב.
בעקבות המלך האבוד
אם חשקה נפשכם בסרט מוצלח יותר שמחזיר את צופיו לשנות ה-50, התוכנייה הציעה גם אופציה עדיפה בהרבה בדמות "החליפה" (במקור The Outfit). זהו סרטו הראשון כבמאי של גרהאם מור, שזכה באוסקר על התסריט של "משחק החיקוי". סרטו החדש מתעלה על זוכה האוסקר הנ"ל מכל בחינה - יותר מהודק, יותר מותח, כתוב ומבוים טוב יותר. הסרט מתרחש כולו בלוקיישן יחיד - החנות של מהגר בריטי חביב בשם לנארד (מארק ריילנס, הנהדר כתמיד), שעזב את מולדתו לטובת שיקגו הקרה והקשוחה. בחנות שלו הוא תופר חליפות בהתאמה אישית ללקוחות שונים, רבים מהם משתייכים למשפחת פשע מקומית השולטת ביד רמה בשכונה.
אחרי שהסרט מקפיד לסדר על הלוח את כל הכלים ולהבהיר לנו מי קשור למי ולמה, הכל מתפוצץ בלילה מדמם אחד - בנו של ראש המשפחה (דילן או'בריאן) מופיע בחנות עם פצע ירי, כשלצידו אחד מאנשי סודו של אביו (ג'וני פלין). השניים לא סומכים זה על זה וגם לא ממש על לנארד, אבל הנסיבות מאלצות אותם לעבוד יחד, כשכולם מנסים לתמרן זה את זה למטרותיהם הפרטיות. לסיפור נכנסים בהמשך גם האב (סימון ראסל ביל) והעובדת המסורה של לנארד (זואי דויטש), שקשורה למשפחת הפשע בדרכים שונות.
"החליפה" לא מכוון גבוה במיוחד, אבל עושה מה שהוא עושה בצורה מיומנת ומדויקת להפליא. כל השחקנים נהדרים ומתאימים לדמויותיהם כמו כפפה ליד, הבימוי משלב טוב בין מתח, דרמה והומור והתסריט מצליח להוסיף בהדרגה עוד ועוד פרטים בצורה שמרגישה נכונה וטבעית. תזכורת יפה לכך שגם סרט קטן יכול להפתיע בענק - כי אם עושים אותו נכון, הוא מתעלה גם על סרטים גדולים ו"חשובים" בהרבה.
ואם כבר דיברנו על בריטים - עוד סרט שעשה את בכורתו המקומית בפסטיבל הוא "למצוא את ריצ'ארד", החדש של הבמאי סטיבן פריירס והתסריטאים סטיב קוגן וג'ף פופ, שעבדו יחד על "פילומינה". הסרט חוזר לסיפור מדובר בצד הקוריוזי של החדשות לפני כעשור - גילוי גופתו של המלך ריצ'ארד השלישי, לאחר שבמשך שנים נטען כי היא הושלכה לנהר ואבדה לעד.
ריצ'ארד השלישי מלך על אנגליה שנתיים בלבד ודמותו המוכרת לציבור, בעיקר בגלל המחזה של שייקספיר הנושא את שמו, מתארת אותו כנבל גיבן שרצח את אחייניו הנסיכים כדי לעלות לשלטון במרמה. התיאור הבלתי מחמיא הזה נוגע לליבה של פיליפה (סאלי הוקינס), אישה רגילה בלי הרבה ידע קודם בהיסטוריה. היא נשאבת לתחקיר אובססיבי בעקבות המלך המושמץ ומשתכנעת שההיסטוריה לא עשתה עימו חסד. היא מבינה שכמעט כל פרט ידוע על המלך איננו מדויק, כולל מקום קבורתו - אותו היא נחושה לאתר באמצעות ממצאים ומקורות שאף אחד לא טרח להצליב, בעיקר מחוסר עניין בנושא.
פיליפה מזדהה כל כך עם ריצ'ארד בן היתר בגלל שגם היא נשפטת קודם כל בגלל מצבה הבריאותי. אמנם אין לה גיבנת אבל היא סובלת מעייפות כרונית, המתפרצת במצבי לחץ ומתח. ויש לא מעט ממה להילחץ: הבוס שלה לא מעריך את יכולותיה ורואה את המחלה שלה לפניה, לבעלה לשעבר (סטיב קוגן, מקסים כהרגלו) יש חברה חדשה, וגם יש לה שני בנים, לא בדיוק חוויה מרגיעה. כל אלה נדחקים הצידה כשהריצ'רד השלישי נכנס לחייה - גם במובן המילולי, כי היא הוזה אותו לצידה תוך כדי מסע החיפושים כשהוא נאה, מרשים ונטול גיבנת, משום מה.
לרגעים זה נראה כמו סרט על שיגעון, אבל הסרט מבין את זה וצוחק לא פעם על הטוטאליות האקצנטרית של הגיבורה שלו. רבים מעקמים את האף על האישה הקטנה מ"מועדון המעריצים" שחושבת שהיא יודעת יותר טוב מהיסטוריונים וארכיאולוגים, בעיקר בגלל שהיא חוזרת ומצדיקה את טענותיה עם דיבורים על רגשות ותחושות. היא דמות שקל לרבים לזלזל בה, אבל המחויבות שלה למשימה המוזרה קונה לה גם לא מעט מעריצים, ובראשם משפחתה האוהבת שלא מוותרת עליה גם ברגעים הכי תמוהים שלה. התוצאה היא סרט מחמם לב למדי, אבל כזה שלא מנסה להציג את הסיפור האמיתי של פיליפה כניצחון מוחלט ומכיר ביחס הלא הוגן שקיבלה מהאקדמיה, ובאופן רחב יותר, בצרות העין של הציבור לאנשים, ובעיקר לנשים, כמותה.
"בתולים", שהוקרן בבכורה אתמול כחלק מהתחרות הישראלית בפסטיבל, מציג אף הוא דמות שנדחית במידת מה על ידי החברה. סרט ההתבגרות שכתב וביים מאור זגורי מלווה נער (מאור לוי) המתגורר אי שם בערבה ומתמודד עם יותר צרות מבן נוער ממוצע - מצבה הנפשי הקשה של אמו (חן אמסלם-זגורי), הריחוק והקשיחות של אביו (עמוס תמם), הבנות שמתעלמות ממנו בבית הספר, האח הקטן (אור עדי) שעושה צרות וגם העובדה שהוא, וסליחה על הצרפתית, עדיין לא מצליח לאונן. קשה להתמסר למיניות שלך בבית בלי דלתות ובלי פרטיות, אז הגיבור מחפש את עצמו מחוץ לבית עם חבר מנוסה יותר (איתמר קיגלר) ונערה חצופה ונועזת (ליאנה עיון), שמלמדים אותו כל מה שהוא צריך לדעת על מין, מוות והקשר ביניהם.
"בתולים" מתרחש בשנות התשעים ומזכיר את זה לעיתים קרובות, עם שידורים של "הלב" בטלוויזיה והמצאות חדשניות כמו טטריס ומחשב ביתי. הזמן לא מקרי - הוא לא רק תואם לשנות ההתבגרות של היוצר, אלא גם מאפשר לו לנתק לגמרי את הגיבור מהעולם שסביבו, בלי פורנו אינטרנטי או צ'אטים להכיר בהם חברים. הסיפור המבלבל והצילום של בועז יהונתן יעקב יוצרים אווירה דמוית חלום שבה גבולות המציאות גמישים למדי. החור הנידח שבו חיה המשפחה מבודד אותה מהעולם ומאפשר לנער לצלול לעומקים נפשיים קשים ואפלים למדי, כשמרכז העניין הוא הארוס והתנטוס של המודל הפרוידיאני - יצר האהבה והמיניות שחי לצד יצר המוות ואפילו הרצון למות. שני הצדדים בולטים במיוחד בקשר בין האם המעורערת ובנה, המבוסס על אהבה כמעט אלימה באופייה עם טאצ'ים אדיפיליים.
הסרט עובד הכי טוב כשהוא מתמסר לרגש החשוף, שיש בו יופי וכיעור גם יחד. למרות רגעי הנוסטלגיה הצבעוניים והחמודים זה רחוק מלהיות סרט קליל. הגיבור, הוריו, אחיו וחבריו מסתירים כולם גם צדדים מטרידים. המצע הזה מאפשר לסרט להציג שלל רגעים קשים ואפילו פרובוקטיביים: משיחות מיניות באמצע טקס יום הזיכרון, דרך הרגע שבו הגיבור תופס את הוריו במיטה, ועד לסיפור לפני השינה על ילד שמאיים על חיי אחיו התינוק. השחקנים הולכים עד הסוף עם כל רגע כזה, מהקטן והיומיומי ועד למופרך והסמלי ביותר. ראויים במיוחד לציון חן אמסלם-זגורי בתור אם שעוד לא לגמרי הפנימה את תפקיד המבוגר האחראי ולא מצליחה להתגבר על אובדן נעוריה, והילד בגילומו של אור עדי. אין תפקיד טריקי יותר מאשר ילד קטן וחמוד (ועוד עם פגם דיבור!), אבל עדי מעצבן רק כשזה מה שהתפקיד דורש ממנו והופך כל סיטואציה בעייתית לטבעית לגמרי.
כש"בתולים" מנסה להתחכם ולשחק עם הציפיות של הקהל הוא נחלש משמעותית. הסיפור מסתיר כמה הפתעות שאפשר לזהות כבר בשלבים מוקדמים, ולא ברור עד כמה הסרט מנסה להסתיר אותן. כך או כך, הן לא ממש מחזקות אותו, להפך - הן מפחיתות מהדרמה והעניין שבסיפור המרכזי ומוציאות את הצופה בעיקר מבולבל.