המוזיקה הישראלית היא פסיפס מרתק של צבעים וגוונים ובפסיפס הזה יש כמה משבצות מרהיבות שרשומות על שמו של שמעון בוסקילה, מהאמנים שהצליחו למזג בשירים שלהם בין תרבויות במאמץ ארוך שנים. המופע שלו אמש, במסגרת פסטיבל ראשון לציון לחגיגות 140 שנה לעיר, היה איפוא מסע מרתק בין טעמים ותבלינים שונים, במה שנהוג לכנות מוזיקת אמצע הדרך הישראלית. שירי אהבה ונשמה, בלדות רוקנ'רול ורגש, וכמובן מוזיקה מרוקאית וצפון אפריקאית, חלקה שקטה, רובה מקפיצה, שבוסקילה הוא בין מבשריה הבולטים במיינסטרים המקומי.
ואין להקל בכך ראש. בוסקילה, לצד גדולים אחרים כמו חיים אוליאל ולהקת "שפתיים", קובי אוז ו"טיפקס" ולהקת "אתניקס", הצליחו להפוך את המרוקאית והצפון אפריקאית לחלק מפס-הקול הישראלי הלגיטימי. זה היה קשה, זה לקח שלושה עשורים, הם נלחמו בשם המוזיקה הזו בגזענות תרבותית, באפליה ממסדית, אבל הם הצליחו לחדור ללבבות ולהפיל את החומות. והיום בזכותם האמנים הכי מצליחים בארץ כבר לא יתלבטו אם להשתמש בלחן צפון אפריקאי או מרוקאי בלהיט הבא שלהם.
שמעון בוסקילה גם משתייך לקבוצת האמנים האהובים והמוערכים ששירים שיצרו עבור אחרים (יחד עם כותבים כמו יוסי גיספן) הצליחו לא פחות (ולעיתים אף יותר) מהשירים שלהם עצמם. האיש שהלחין להיטי מדינה כמו "הייתי בגן עדן" של שרית חדד ו"עד סוף העולם" של חיים משה ויואב יצחק, קלאסיקות של אחרים כמו "שיר תקווה" של מירי מסיקה, "תגידי" של ליאור נרקיס ו"כמה אהבה" של קובי פרץ, והתחבר בהצלחה עם שלמה ארצי ב"עלש" ועם עידן רייכל ב"מינהאר לי משיתי" ("מהיום שהלכת", "יא מאמא"). בכך הוא לא נופל, למשל, מצביקה פיק המנוח. את אותם השירים הוא אימץ בחזרה כבר לפני יותר מעשור, כשהעלה את המופע המשותף והמוצלח עם שירי מימון. עכשיו הם שוב שלו.
אל המופע אמש הגיע בוסקילה כשהוא מצויד בנבחרת חלומות של אורחים, הגלאקטיקוס של מה שיש למיינסטרים המקומי להציע: שלמה ארצי, עידן רייכל, שירי מימון, קובי אפללו ומארינה מקסימיליאן. עם שרשרת אושפיזין כזו אי אפשר לפספס. בעזרתם, ומול כחמשת אלפים איש שמילאו לגמרי את שני המפלסים התחתונים של הלייב פארק בראשון לציון, בוסקילה הגיש מופע שכמעט כולו להיטי פלייליסט, שלא לומר מקומות ראשונים במצעדים. לקהל, שהאירוע המיוחד הזה נפל בחלקו, לא נותר אלא ליהנות - להתפעל, לשיר, לקום ולרקוד.
בוסקילה ומנהליו הגדירו את המופע הזה תחת הכותרת "עשרים שנות יצירה", כדי להפוך את האירוע לחגיגי. זה בסדר לצרכי שיווק, ונכון שאלבום הסולו הראשון שלו יצא בשנת 2003, אבל ההיסטוריה קצת שונה. שמעון בוסקילה הקים את להקת "סהרה" לפני 34 שנה, בשנת 1988, והוציא איתה שני אלבומים. חלף עוד כעשור עד ששלמה ארצי צפה בו בכתבת טלוויזיה ששודרה בשנת 1999 והזמין אותו לשיר איתו את "עלש", שיצא באלבום "אהבתים" של ארצי בשנת 2000. למה זה חשוב? כי הכותרת "עשרים שנות יצירה" עושה עוול לשנים המוקדמות של בוסקילה, שהגדירו את הזהות האמנותית שלו ומהן הוא צמח אל תוך המוזיקה.
בוסקילה הוא מהביישנים. שבו איתו באחד על אחד וייקח לו זמן להתחיל לדבר. אבל כתלמידו המסור של שלמה ארצי, ביישן בפני עצמו, הוא השכיל עם השנים לפרוח כשהוא רואה מולו קהל. אמש בלייב פארק הוא ריגש מהרגע הראשון, כשפתח עם "שיר תקווה". כל מי שהיה בהופעה של מירי מסיקה יודע היטב שזה השיר שהיא סוגרת איתו כל מופע. בוסקילה החליט לפתוח איתו, ולהפוך אותו משיר מרגש לשיר שחימם את הקהל מהרגע הראשון, כשגרם להם לענות לו בפזמון. עם תשעה נגנים מאחוריו, בניצוחו של מאסטרו עמית הראל על הפסנתר, הוא הזריק מיד אחריו עוד מנת רגש עם "עכשיו אני חוזר", שיר שמפרק את הלב גם לגדולי הציניקנים.
אמרנו להיטים בשרשרת? "מחפש חבר קרוב" ו"את המחר שלי", שבו הקהל שר יפה את תחילת הפזמון, ואחריהם "לשיר איתך" עם מארינה, גרסת כיסוי מפתיעה לשושנה דמארי ובועז שרעבי, שיצאה בזמן הקורונה בפרויקט "צו השעה". מארינה הנהדרת ביצעה לבדה את הלהיט "ביחד", שחבל שלא בוצע גם הוא כדואט. ואחריה בוסקילה חזר ל"כמה אהבה", שנפתח עם פראזה של גיטרה חשמלית, שלקוחה מ"come undone" של דוראן דוראן, פראזה שהיא שריד מהמופע המשותף עם שירי מימון וזיכרון יפה מהגיטריסט המנוח שניגן את הפראזה הזאת במקור, יונתן פריג' ז"ל.
סרטון לא קצר מתוך כתבת חדשות 12 שהוקרן על המסכים, הזכיר לקהל שבוסקילה התחבר לא מזמן עם אחותו, ענת, איתה לא היה בקשר משך שנים רבות ולרגל האיחוד אף כתב לה את השיר "אוחתי" במרוקאית. המעגל נסגר כשבמהלך ביצוע השיר אמש הוא ירד לקהל כדי לחבק אותה וגרם להרבה עיניים בקהל להירטב. ציניקנים חסרי לב יאמרו שמדובר במסחטת דמעות קיטשית ושהכתבה שודרה בטלוויזיה לא במקרה בשבוע שבו הוכרז המופע במסגרת הפסטיבל. מי שמאמין לכנות של בוסקילה, ויודע שהוא לא מסוגל לזייף רגש, מאמין לו גם ברגעים האלה, הכי אישיים והכי כואבים.
קובי אפללו נכנס לנעליו של ליאור נרקיס ב"תגידי", עדיין השיר הכי יפה בקריירה של נרקיס, ונשאר לרומם את הקהל עם "מכתב לאחי". ב"לנשום" בוסקילה שר גם את החלקים של אליעד נחום.
מיד אחריו עלתה שירי מימון, שהזוגיות הבימתית שלה עם בוסקילה נמשכה שמונה שנים, כדי להראות ש"עד סוף העולם" שלהם היה ונותר מהדואטים החזקים של העידן הזה במוזיקה הישראלית. מימון, לבושה בשמלה יפהפיה, נשארה לבד ל"נשימה", סול אמריקני בסגנון וויטני יוסטון, שזכה לביצוע מדהים. ורק כאן בישראל, רגע אחרי הסול האמריקני הזה, אתה מקבל את "ירייח" האלג'יראי עם הקצב המטמטם שבו בוסקילה יורד אל הקהל. הוא נשאר בצפון אפריקה עם "למה לי למה לך" וחיבר אותו ל"בתוך נייר עיתון" של טיפקס אליו הוסיף מרוקאית. תענוג שהקפיץ מאות על הרגליים.
המופע הזה היה רכבת הרים של רגשות, וצריך היה להחזיק חזק כדי שלא ליפול. רגע אחרי שכולם היו על הרגליים, עלו לבמה עידן רייכל ופסנתר כנף כדי ללוות את בוסקילה ב"מינהאר לי משיתי" ("מהיום שהלכת") הידוע בשם "יא מאמא", שיר שבו גם מי שלא מבין מילה במרוקאית, מתרגש. רייכל, שבא רק לפרגן, נטל אחר כך אקורדיון וליווה גם ב"התמכרות", שיר קצבי במרוקאית שיצא במסגרת "הפרויקט", ונשאר ל"ואם תבואי אלי" הסוחף. אחריו גלש בוסקילה לרגע לספרד עם "הלילה שלך".
אבל כל אלה היו רק מתאבנים ומנות ביניים לקראת המנה העיקרית. הרגע שבו שלמה ארצי עלה לבמה הרגיש אחרת לגמרי. מדובר בענק עם נוכחות גרנדיוזית, שמיד שואבת אליה את כל תשומת הלב. פתאום בוסקילה ותשעת נגניו ואבי סינגולדה שהצטרף נראו קטנים. הכריזמה של ארצי מילאה את האוויר. הקהל הגיב כמו מי שראו ראש ממשלה בגודל טבעי. ארצי רחב הלב סיפר על הקשר עם בוסקילה. הם שרו יחד את "עלש" והפציצו עם "הייתי בגן עדן", שארצי נשמע בו מעולה, למרות שלדבריו לא עשה חזרה עם הנגנים של בוסקילה. הוא המשיך ל"תתארו לכם" האופטימי הנצחי, ואמור היה לסיים, אבל נשאר לשיר רביעי, פינק את הקהל עם "תחת שמי ים התיכון". בוסקילה הצטרף וארצי נהנה להדגיש שורות כמו "עוד מעט יבואו בחירות" ו"חצי עולם שונא חצי". פגע בול.
בוסקילה חתם את הערב במיוחד הזה עם "איך את לא רואה" ו"עד שהדרך תיגמר", הלהיט האחרון שלו ששוב הראה כמה הוא יודע את המלאכה. מי ייתן שהדרך שלו לא תיגמר.