גל הסדרות שמתכתבות עם עולם המוזיקה הישראלית לגווניו נמשך: אחרי "היורשת", "מנגן ושר", "הד קולך", "שנות הירח" ו"שישו ושמחו", מגיעה סדרת טלוויזיה נוספת שמשחזרת, מצטטת ומתעמתת עם הזיכרון המוזיקלי הקולקטיבי שלנו - "מי שמע על חווה ונאווה" (שעלתה אתמול ביס), פרי עבודתן של התסריטאיות גלית חוגי ונועה ארנברג והבמאי גורי אלפי, הצוות שעבד במשותף גם על "האחיות המוצלחות שלי". הפעם, השלישייה מתחקה אחרי שתי חברות להקה צבאית, ומה שקרה איתן מאז.
"מי שמע על חווה ונאווה" דומה לחלק מהסדרות שלעיל בכמה היבטים. כמו רובן, גם היא מציגה שירים חדשים או פרודיות על בסיס הז'אנר שאיתו היא מתכתבת, וכמו כולן היא עוסקת בכוחות ובלחצים שמעצבים זמרים בתחילת דרכם. בחינה ללהקה צבאית כבר ראינו השנה ב"שנות הירח", וכמובן הייתה לנו כזאת ב"שישו ושמחו", אבל הסדרה החדשה מזכירה בעיקר את "הד קולך", שבה גם השתתפה חוגי כשחקנית: קומדיה מתוקה-מרירה בשני צירי זמן, עם צירים מקבילים, עבר מיתולוגי והווה חיוור, ועימות מול המיתוס התרבותי-מוזיקלי של "ארץ ישראל הישנה והטובה" ובעיקר ההלבנה שלו.
אחרי שאמרנו את כל זה, נגיד בפשטות: "מי שמע על חווה ונאווה" היא הסדרה הכי טובה בגל הזה, ואפשר כבר עכשיו לצפות שתתמודד על תואר סדרת השנה. האבחנות שלה חדות, היא נהנית מתצוגות משחק מעולות, הצחוק והעצב מתערבבים בה, והיא בעיקר כתובה נפלא. היא פרודיה מרתקת על עולם הלהקות הצבאיות והייצוג שלה, ומסמך נוקב על הצדדים האפלים של התרבות הישראלית, שטואטאו החוצה מהסיפור היפה שנשאר.
חווה (קרן מור) ונאווה (חנה לסלאו) הן שתי נשים מבוגרות עם הווה אפרורי. נאווה היא פקידה בחברת חשמל ששונאת את עבודתה ואת הקולגות, וחווה היא עקרת בית שזה עתה התאלמנה, ועתה היא אבודה בעולם. שתיהן מספרות לכל מי שרוצה לשמוע שהן שירתו פעם בלהקת השריון. בשבעה על בעלה של חווה הן נפגשות מחדש אחרי 40 שנה, מחדשות את החברות ביניהן, מנסות לפתוח דפים חדשים ולפתח חלומות חדשים - חווה מחליטה לפתוח בית קפה כושל בסיוע של נאווה - וגם מגלות שתיכף יתקיים ערב מחווה ללהקה לדורותיה, שהשתיים מתרגשות ומתוחות לקראתו. גם אם זה לא נשמע כך, תתפלאו עד כמה זה קורע מצחוק.
המפגש בין מור ולסלאו הוא מפגש של ענקיות קומדיה, והסצינות המשותפות שלהן פשוט נהדרות. הן גולשות באופן מושלם וכל כך משכנע לתפקידים שלהן, שכמעט נדמה שהן נכתבו במיוחד עבורן - וזאת למרות העובדה שיש בין שתיהן פער של יותר מעשור. לסלאו, אגב, אמנם שירתה בלהקת פיקוד דרום בשנות ה-70. לצידן נמצא בסדרה קאסט מפואר שמפציע לתפקידים קטנים, ובאמת קצרה היריעה מלהזכיר את כולם אז נוותר מראש.
במקביל העלילה עוקבת אחרי קורותיהן של חווה ונאווה בלהקה, בגילומן של ליאנה עיון וטליה ברטפלד בהתאמה. חווה היא זמרת ביישנית שמבוהלת מעצמה ונאווה היא קומיקאית מוכשרת, אבל שתיהן אאוטסיידריות בלהקה, ולא ממש מוצאות את עצמן. הפרק הזה, שנדמה בתחילה כזוהר ומלהיב, עם קשיי התאקלמות מתקבלים על הדעת, מתגלה לאט לאט כסיוט שאותו מוביל הדיקטטור של הלהקה, המנהל המוזיקלי גיורא גץ (אסף יונש), הנבל של הסדרה.
וכך נפגעות בנות הלהקה, חיילות צעירות, מניצול מיני, התעמרות ומניפולציות שונות על ידי בעלי כוח מבוגרים יותר שאין מי שיגיד להם לעצור. באלימות הזאת יש טרגדיה שהיא אולי משנית אבל צורבת מאוד: זה לא רק שאין מנגנוני הגנה, אלא בכלל אין שום יד מושטת, כששיטה שבה ילדים נלחמים על סולואים ועל מרכז הבמה וחוששים לחטוף בעצמם מונעת מראש כל אפשרות לסולידריות. אז כן, זו פרודיה מוצהרת על "הלהקה", אבל כאן אף אחד לא ימרוד, ואף אחד לא ישפוך על עצמו לבן, והלהקה לא תחזור מחויכת לחדר החזרות, מפני שבחיים זה לא עובד ככה.
הסדרה מטפלת בכל אלה, כמו גם במנגנונים הגלויים והסמויים שפועלים נגד קורבנות של אלימות כזאת גם אחרי שהיא מופעלת. למעשה, השאלה שבשם הסדרה, "מי שמע על חווה ונאווה", היא מרכזית לעניין, כפי שמתגלה בסצינת מפתח בסופו של הסיפור. לכאורה הנחנו שחוסר אמביציה או יכולת הובילו שתי כשרונות מלהקה צבאית כל הדרך לשום מקום, אבל לאט לאט אנחנו מבינים עד כמה אותה אלימות קיצצה להן את הכנפיים, עד כדי כך שהן נמלטו מהגשמת החלומות שלהן. כמה כישרונות הלכו לאיבוד בתרבות שנותנת לאנשים מוכשרים בעמדות כוח פס להתנהג כמו חלאות? יש להניח שרבים מספור.
לצד זה, הסדרה מתעסקת המון בדימוי של הלהקות הצבאיות ועל האופן שבו זוכרים אותן. יש ב"מי שמע על חווה ונאווה", כך נדמה לי, הרבה מאוד חיבה לתקופה ולסגנון הזה, שבאה לידי ביטוי למשל בפרודיות המוזיקליות המשעשעות שיצרו יחד ארנברג, חוגי וגיא מזיג, וגם בליהוק, שכולל הופעות אורח של שחקנים וזמרים כמו ששי קשת, גילת אנקורי, רוחמה רז, מוטי גלעדי ואיציק בן מלך, כולם יוצאי הלהקות הצבאיות בעצמם.
אלא שהסדרה תוהה גם על הכשל של הנוסטלגיה: כך למשל, דמויות רבות נאחזות בזיכרון של חברותן בלהקה ובהון התרבותי שהרזומה הזה כולל, ומעדיפות שלא להכתים אותו בשום צורה. במובן הזה, הלהקות הצבאיות מייצגות לא רק את עצמן, אלא את מכלול הערכים של "ישראל של פעם" - והערגה אליהם מוצגת כגעגוע ריק שהיטיב לשכוח את מה שלא נעים לזכור.
לצד כל המחמאות, כדאי להגיד שאפילו שזאת סדרה קצרה באופן יחסי, "מי שמע על חווה נאווה" לא ממוקדת כל הזמן, ואפשר היה לקצץ בשקט כמה דמויות ואפיזודות. בפרקים הראשונים נדמה שהסדרה חוזרת על אותן בדיחות שוב ושוב עד כדי מיצוי מוחלט, וגם בבית הקפה וגם בחברת החשמל נדמה שיש יותר מדי סצינות שלא מקדמות את העלילה וקשרים שלא נפתרים עד לסיומה של הסדרה.
גם כך, "מי שמע על חווה ונאווה" היא תענוג טלוויזיוני מלא בכישרון, שמקיף מוזיקה וקומדיה, כמה שכבות של זיכרון וציטוטים, אגרוף בבטן ושיר חדש בלב. בפרפראזה על מה ששרה פעם להקת חיל האוויר, זאת מנגינה שאי אפשר להפסיק. מוכרחים להמשיך לנגן.