לפעמים, משפט אחד מספיק. די לומר "'בלאק אדם' הוא הסרט החדש של DC" - והכל ברור. מי שאכלו מרורים מן הסרטים הקודמים של תאגיד הקומיקס כבר יודעים למה לצפות. ואכן, כרגיל, גם התוצר החדש שלהם ספג ביקורות קטלניות עם צאתו לאקרנים בסוף השבוע. ואמנם, כצפוי, הוא סובל מאינספור כשלים אמנותיים. למרות זאת, יש בו ממדים מרתקים שגואלים אותו והופכים לקצת יותר מעוד כישלון. אז הנה עוד כמה משפטים.
נתחיל בעלילה - בקצרה, בלי ספוילרים וגם בלי התלהבות, כי היא מתישה וקלושה. כרגיל בז'אנר - היא מבוססת על חוברות קומיקס, ומציגה בפנינו את "סיפור המקור" של הדמות בשמה היא נקראת, בהתאם לאתחול עכשווי שלה במקור הספרותי. בגרסה הקולנועית, מגלם אותה לא אחר מאשר אחד הכוכבים הגדולים בימינו, דוויין ג'ונסון.
ובכן, היה היתה קהאנדק, מעין גרסה מזרח-תיכונית של ואקנדה מ"הפנתר השחור". הנתינים שלה משועבדים למרותו של מלך, המנצל אותם כדי להשתמש לרעה במינרלים שבמקום. הורוט, ילד הניצב כאן כמעין גרסת קומיקס של ספרטקוס, ממריד את העבדים ונענש על כך, אך רגע לפני שיוציאו אותו להורג, הוא זוכה בכוחות-העל שיהפכו אותו לגיבור. כל זה היה פעם.
ומה קורה בימינו? קהאנדק עדיין משועבדת, אבל הפעם לקולוניאליזם קפיטליסטי. הגיבור האגדי היה קבור במשך שנים, אבל מתעורר לחיים בעקבות ביקור של ארכיאולוגית וצוותה.
בשלב הזה, הגיבור עדיין מוכר בשם טת'-אדם, ומכאן והלאה נחזה באירועים שיקנו לו את שמו החדש. הוא חוזר לעניינים - ובגדול. אתיקה שמתיקה - כל מה שמעניין אותו זה להרוג. הוא זועם, הוא עצום, והוא משולח רסן, והדרך היחידה להתמודד איתו היא עם כוחות לא אנושיים כמוהו.
לכן, שולחים מולו את "חברת הצדק של אמריקה", אוסף עלוב למדי של גיבורים שהיחס בינו ל"ליגת הצדק" הוא כמו בין הקונפרנס ליג וליגת האלופות. אלה כוללים בין השאר את ד"ר פייט, בגילומו של פירס ברוסנן, שחקן שאני מודה כי שכחתי מקיומו.
מן השם של החבורה הזו, משתמע כי היא הצודקת. בסרט רגיל, אלה היו "הטובים", שבאים לעצור את "הרע". אלא שטת'-אדם/בלאק אדם הוא לא הרע כאן. הוא מי שנלחם וזועק בשם מי שעשו להם עוול, ובכל מקרה מגלם אותו אחד השחקנים הפופולריים באמריקה, אז ברור שהכוונה היא כי נצדד בו.
ובמילים אחרות: "בלאק אדם" שובר את הדיכוטומיה המקובלת בין "טוב" ו"רע", כשהוא מציג את המלחמה בין המשועבדים והמשעבדים, שבה כל אחד מהם נוהג באכזריות לא אנושית וחסרת פרופורציות בדרכו, ומכניס לתוך המאזן הזה את "חברת הצדק" בתור גלגל שלישי, שאין לה מושג איך להתייחס לקונפליקט יוצא הדופן.
על הנייר, כל זה מעניין. הבעיה היא הביצוע של הבמאי חאומה קולה-סרה ואנשי צוותו. קצרה היריעה מלמנות את הפגמים של הסרט. ננסה.
בעיה אחת: ג'ונסון הוא אחד השחקנים הכריזמטיים בהוליווד ובדרך כלל מיטיב לסחוב סרטים, בעייתיים ככל שיהיו, על כתפיו העצומות. כאן הוא מפגין את אחת התצוגות החלשות שלו. זה נכון גם לגבי ברוסנן, שפעם התפרנס היטב מסרטי ג'יימס בונד ומקומדיות רומנטיות וכאן נאלץ להתאים את עצמו לרוח הזמן ולעשות סרט קומיקס. הוא נראה לא שייך, לא נלהב ולא מרוצה, והתוצאה איומה. על שני השחקנים ניתן לומר הפעם כך: אפס קלאס באפס מאמץ.
חלק מרכזי מהעלילה מתמקד בחטיפת בנה של הארכיאולוגית, המשמש קלף מיקוח במלחמה בין הצדדים. כמה חבל שהדמות הזו מתגלה כאחד הילדים המעצבנים שנראו לאחרונה על המסך - והתחרות קשה. אין בנו שום רצון לראות איך מצילים אותו. להפך.
השימוש בהילוך איטי מעייף, הכוריאוגרפיה של הקרבות גנרית וכך גם האפקטים המיוחדים. התלבושות של הדמויות גורמות להן להיראות כמו תרנגולות. אין בסרט אפילו בדיחה מצחיקה אחת, והדיאלוגים מתבססים על דקלום חוזר ונשנה של משפטי מחץ כמו "עדיף שתהיה לך תוכנית גרועה מאשר שלא תהיה לך תוכנית בכלל". ויש גם מחווה פאתטית ל"הטוב, הרע והמכוער", שגורמת לסרג'יו ליאונה להתהפך בקברו ולקוונטין טרנטינו לצחוק צחוק מרושע.
"בלאק אדם", בקיצור, הוא לא תענוג גדול - ובכל זאת יש בו משהו. למעשה, בתוך השממה הכללית של עולם סרטי קומיקס, שמאז הקורונה עוד לא הצליח לייצר סרט גדול באמת, זה אחד מהתוצרים המעניינים יותר של התקופה האחרונה.
הסרט כמכלול מתחת לכל ביקורת, אבל אם מבודדים וחותכים סצינות מתוכו, יש בו רגעים מרתקים, כאלה שמרצים ומרצות ליחסים בינלאומיים, למדעי המדינה ולפילוסופיה של הפוליטיקה ישמחו להקרין בשיעור. בין השותפים לכתיבת התסריט היה סוהראב נושירוואני, מי שבין השאר כתב בעבר את "המאוריטני", דרמה פוליטית על אזרח מוסלמי שבילה על לא עוול בכפו שש שנים בתא כלא בגואנטנמו. זה סרט ביקורתי וחריף, שבניגוד לנהוג בשנים האחרונות, לא יורה את החיצים שלו לעבר טראמפ אלא שוחט את אובמה, וטוען כי גם כשהנשיא דמוקרט, הממשל האמריקאי יורק על הדמוקרטיה.
מגע ידו של נושירוואני ניכר גם כאן. נכון, כבר ראינו לא מעט סרטים מסחריים שיצאו נגד קולוניאליזם, מ"אווטאר" ועד "לשבור את הקרח 2". אך "בלאק אדם" עושה זאת בצורה ישירה יותר וגם חד-צדדית יותר. אין בו שום ניואנסים. המסר האנטי-אימפריאליסטי כאן מרוכך כמו פטיש בראש. בניגוד להרבה סרטים קודמים, גם כמעט שאין בו ייצוג לצד הפריבילגי. למעשה, הגבר הלבן היחיד כאן הוא הדמות שמגלם פירס ברוסנן, ואולי זה לא מקרי שליהקו לתפקיד שחקן לא רלוונטי, וגם הדמות שלו הופכת עם הזמן לפחות רלוונטית.
הסרט מעניין גם ביחס שלו לשאלות אתיות. הוא לא מסתפק בדיון בגבולות המיטשטשים בין טוב לרע - מהלך שפעם היה חתרני, אבל כבר הפך לבנאלי וטחון. במקום לבוא ולומר ש"טוב" הוא מושג אמביוולנטי, הוא בא ומכריז משהו אחר, הצהרתי הרבה יותר - "רע זה הטוב החדש. רע זה מה שאנחנו צריכים עכשיו".
אחד מעמיתי המלומדים פרסם ביקורת שבה ניתח את הסרט ברצינות גמורה. הנחתי, כמוהו, שזה מה שמצפים מאיתנו עכשיו בכל הקשור לסרטי קומיקס, אבל המגיבים כתבו בתגובה "אחי אתה לא מבין כלום. זה שעתיים של אחלה אקשן ופיצוצים בלי בלבולי מוח!!!", "די עם השטויות, כל הקטע של הסרט זה לשכוח מהצרות של החיים במשך שעתיים".
ובכן, צר לי: דווקא "האקשן והפיצוצים!!!!" הם הצד החלש של הסרט. הצד החזק הוא בלבולי המוח, שלא משכיחים מאיתנו את צרות החיים אלא דווקא גורמים לנו להרהר בהן, והעיסוק של "בלאק אדם" בסוגיות אקטואליות ורלוונטיות הוא מה שמציל אותו מפח האשפה של ההיסטוריה.