עם קום המדינה קמה גם "יחידת הצנזורה לדואר חיילים". היחידה סרקה כל פסיק בכל מכתב שכל חייל וחיילת שלחו מן החזית אל העורף. המטרה הרשמית היתה לפקח שאין בהם סודות מדינה. בפועל, המטרות היו אחרות. הצנזורים ניטרו את מי שחרגו מהנורמות, ו"הלשינו" עליהם. נוסף לכך, הם חיברו דוחות שסיכמו את הממצאים העולים מקריאת החומרים - הדיווחים של החיילים מהשטח, והסנטימנטים שלהם לגבי מה שהם חווים. המסמך הזה נשלח לפיקוד הבכיר, שהופתע לגלות כי החיילים הפשוטים הרבה יותר ביקורתיים מכפי שההנהגה ציפתה.
המסמכים האלה נקראו "דעתו של החייל", ובשם הזה גם נקרא סרט תיעודי חדש, שעלה אתמול ב-HOT 8 לאחר הקרנת בכורה בקיץ האחרון בפסטיבל ירושלים. את הסרט יצרו שי חזקני ואסף בנית (שגם ביים), והוא עוקב אחר סיפורה של יחידת הצנזורה באמצעות ראיונות עם הנפשות הפועלות, קריאת קטעי מכתבים, קטעי ארכיון ודרמטיזציה של האירועים. התוצאה מרתקת.
"דעתו של החייל" חושף גם כי חיילי צה"ל מעולם לא לקו בצייתנות עיוורת - הם תמיד היו דעתנים, ומאז מעולם ניסו "לשבור שתיקה". כבר ב-1948 חיילים סיפרו על פשעי מלחמה, ותהו איפה המוסריות של העם היהודי. מיד אחרי 1967 הם התחילו להרתיע שהכיבוש משחית ומנוון, וכתבו במכתביהם מילים שאם מגישת חדשות היתה מעזה לומר אותם היום, היו מורידים אותה משידור. לפני 1973 הם התריעו שהמלחמה בפתח, וכך הלאה וכך הלאה - ואף פעם לא הקשיבו להם. מלבד, אולי, פעם אחת.
ובכן, לפחות לפי הגרסה של הסרט, ב-1989 ביקר בשטחים יצחק רבין, בכהונתו כשר הביטחון. במפגש האישי עם החיילים הם נראו מלאי מוטיבציה ולא מתחו ביקורת מיוחדת על המתרחש, אבל אז הגיע לידיו אחד מאותם מסמכי "דעתו של החייל", והתברר לו כי במכתבים שלהם הם חולקים חוויות והתרשמויות אחרות לגמרי, חיוביות הרבה פחות, וזה תרם למוטיבציה שלו לחתום על הסכמי אוסלו.
הצבא עודד את חייליו לכתוב את כל אשר לבם, והבטיח שהצנזורה היא למטרות ביטחון שדה בלבד. מחברי המכתבים האמינו לכך ונפלו ישר למלכודת - היחידה לא התעניינה רק בדיווחים מהחזית, אלא גם בחיילים שעשו סמים, והתברר כי היו הרבה כאלה. הם העבירו את השמות שלהם הלאה, ומי שעבר על החוקים נענש, בלי שיידע מאיפה הגיעה האינפורמציה על מעשיו.
חמור מכך, היחידה גם בלשה אחר חיילים וחיילות שדיווחו על נטיות לא הטרוסקסואליות, וקטלגו אותם תחת ההגדרה "חשד לסטייה מינית". כל זה לא התרחש לפני מאה שנה, אלא בסך הכל לפני עשרות שנים. הצפייה בסרט מותירה את הקהל בפה פעור.
נוסף לערך העיתונאי, יש לסרט גם ערך אמנותי. הוא מתפרש על פני קצת פחות משעה, ולא משעמם לרגע. בנית וחזקני מצליחים להימנע מן המלכודות שמצפות לסרטי דוקו מסוג זה. אמנם יש בו הרבה דיבורים, אבל גם מספיק אלמנטים אחרים כדי שיהיה יותר מסתם אוסף של ראשים מדברים. יש בו גם מספיק עומק ורגש כדי שיהיה יותר מסתם כתבת מגזין ארוכה, ויותר מאשר מסמך אקדמי.
לדעתי, המעלה העיקרית של הסרט היא איכות הראיונות שלו. בנית וחזקני הצליחו לאסוף כמה מבוגרי היחידה. חלק שירתו בה לפני כשלושים שנה, חלק לפני חמישים שנה, אבל הזיכרון שלהן צלול. הן מדברות בכנות ובפתיחות מלאה, עם מודעות וגם ביקורת עצמית, ומלכתחילה מדובר בנשים רהוטות וקוהרנטיות להפליא, כאלה שנראה כי היו מיטיבות לביים סרט דוקו בעצמן, ולא רק להתראיין לו.
רוב הזמן, המרואיינות והמרואיינים שומרים על קור רוח, עד שאחד מהם משתנק ומבקש לעצור את המצלמה כשהוא נזכר בדיווחים מן החזית במלחמת יום הכיפורים. רגע מרגש אחר מפגיש בין חייל שכתב מכתבים ובין החיילת שקראה אותם. "דעתו של החייל" משתייך לסוג העשייה הדוקמנטרית שאני מכנה אינפורציונלית - סרטים המשלבים בין אינפורמציה לאמוציות, והוא עושה זאת היטב.
עד לפני כמה שנים, האינפורמציה שחושף הסרט היתה גורמת לסערה במדינה. הוא היה הופך לשיחת היום ופוליטיקאים היו מתקוטטים בגללו. היום, זה כבר לא יכול לקרות. קטטות פוליטיות סביב סרטים נתפסות כשייכות לשמאלנים ולמירי רגב - שני מותגים לא פופולריים. הקהל עסוק בשפים ובסדרות של נטפליקס על רוצחים סדרתיים, ו"דעתו של החייל", לטוב ולרע, לא יעשה בלגן. תם עידן.
ואם כבר מדברים על זמנים שהיו וחלפו, "דעתו של החייל" מתאר את סופה של תקופה אחרת. חיילים וחיילות כתבו במרץ מכתבים במשך כחמישים שנה, כי לא היה אמצעי תקשורת אחר. במהלך שנות התשעים, כולם הצטיידו במכשירים סלולריים והפסיקו לכתוב, מה שייתר את הצורך ביחידה.
הצנזורה, כמובן, עדיין קיימת, אבל כיום הצבא מפקח אחר הפעילות ברשתות החברתית. הכיבוש אותו כיבוש, הים אותו ים וגם הסנטימנטים והאמוציות אותו דבר - אבל למעקב אחר לייקים בטיקטוק אין את ההילה הרומנטית שיש לכתיבת וקריאת מכתבים, כך שספק אם בעתיד יעשו על המתרחש בפייסבוק סרט כמו "דעתו של החייל".