גם בעונת המלפפונים, בתרבות הישראלית אף פעם לא חסר אקשן, וכך יהיה גם היום (ראשון): בשעת צהריים מחו נציגי ונציגות איגודי היוצרים והיוצרות מול מפעל הפיס, במחאה על החלטתו להפסיק לממן מענקים לסרט הזוכה בדוקאביב. זאת, בעקבות הסערה הציבורית שהתפתחה לאחר שהזוכה השנה התגלה כ"לאה צמל, עורכת דין", סרטם של פיליפ בלאיש ורחל לאה ג'ונס על המשפטנית שבמשך שנים מגנה על פלסטינים שהואשמו והורשעו בפעולות טרור. בערב, תגיע הקרנת הבכורה הטלוויזיונית של מסמך הדוקו השנוי במחלוקת, שהופק בידי HOT 8 וגם יוצג בו, וכך לקהל הרחב תהיה הזדמנות לבחון האם השד אמנם נורא כל כך.
בנסיבות רגילות, ההתייחסות כאן היתה לגוף הסרט עצמו - אך לאור ההמולה סביבו, וכרגיל בקולנוע הישראלי, אין ברירה אלא להתייחס קודם כל לתגובות כלפיו, וגם לתגובות לתגובות. ובמילים אחרות: "פוקסטרוט 2: החפירה נמשכת".
אז ככה: ההתנהלות של מפעל הפיס ראויה לכל סופרלטיב שלילי, ועדיין זו תהיה הפרזה לומר שמדובר כאן בתקדים. סתם, לדוגמה, לפני קצת יותר עשור מיהרו בחברת הלווין להיכנע למחאה מצד ארגוני משפחות שכולות ואסרו על שידור הסרט "גן עדן עכשיו", שעסק במחבלים מתאבדים. בזמנו, זה עבר בשקט יחסי, אולי כי לא היה אז פייסבוק.
נוסף לכך, בניגוד לכמה מן הכותרות המטעות, חייבים לדייק: הפרס לסרט לא בוטל, כיוון שהוא הגיע מגוף אחר ולא מאימפריית ההימורים הציבורית. איש כבר לא ייקח מ"לאה צמל, עורכת דין" את הפסלון שלו. אף אחד גם לא אסר על הקרנתו. האם מה שקרה מלבב ומבשר טובות? ברור שלא. האם אנחנו טורקיה וצפון קוריאה? (עדיין) לא.
התשורה של מפעל הפיס היא גם לא מסורת ארוכת שנים, אלא משהו שאמור היה להתחיל השנה: מענק שנועד לעזור לקמפיין האוסקר של הסרט. מדובר בדבר ספקולטיבי, כמעט מופרך. מאז "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות", אף דוקו ישראלי לא היה מועמד לפסלון. זאת כיוון שנעשות כיום בארצות הברית כל כך הרבה יצירות דוקומנטריות מעולות, שהסיכוי להשתחל לחמישייה קלוש, כמעט אפסי. זה נכון ביתר שאת לגבי "לאה צמל, עורכת דין" שהוקרן בפסטיבל סאנדנס ולא עורר שם תהודה מיוחדת. באופן אירוני, דווקא קולות הצנזורה נגדו עשויים להפוך אותו לקדוש מעונה ולהגדיל את סיכוייו. כרגיל, הפרחים למירי רגב.
לא מיותר גם להדגיש את המובן מאליו: לאה צמל מכנה את האנשים שהיא מייצגת "לוחמי חירות" ומצדדת בלגיטימיות של מאבקם. אפשר לתמוך בה ואפשר גם לקרוא לה "פרקליטת השטן", אבל כך או כך, הפרס לא הוענק לה אלא ליוצרי הסרט עליה, בדיוק כשם שלא היטלר היה מועמד לאוסקר, אלא "הנפילה". עורכת הדין הזו קיימת, וכך גם הקליינטים שלה. האם התעלמות מהם תעלים אותם?
כיוון שכל אדם ראוי לסנגור ולמשפט צדק, במידה מסוימת החברה הישראלית צריכה להודות על קיומה של האישה הזו, שעושה את העבודה המלוכלכת בשביל כולנו. שלא לדבר על משהו אחר: למה זה בסדר להזמין לאולפנים עורכי דין שמגנים על אנסים ועל רוצחים, בלי שום מילת ביקורת על אותם משפטנים, אבל זה כל כך מקומם לעשות סרט כמו "לאה צמל, עורכת דין"?
הסרט המדובר עוקב אחר שגרת היומיום של צמל ושל הצוות שלה, כולו על טהרת הערבים. בניגוד להרבה ישראלים שמינו את עצמם למומחים לעניין הפלסטיני אבל מעולם לא טרחו ללמוד את שפתם, עורכת הדין דוברת אותה בצורה שוטפת, אם כי עם מבטא כבד, וחיה אותה כמעט בכל נשימה שלה.
בין חברי הצוות של צמל, יש לציין, נמצא גם עורך דין טארק ברגותי, שמאז צילומי הסרט הואשם בעצמו בפעולת טרור, וכעת היא מייצגת אותו. כל זה לא התרחש בזמן הצילומים, אך הדוקו לא מתעלם מן העובדות הללו ומציין אותן שחור על גבי לבן בכתוביות המופיעה בסופו.
כך או כך, "לאה צמל, עורכת דין" לא סוקר את כל הקרבות המשפטיים שניהלה צמל מאז ומעולם, אלא נוקט בגישה המאפיינת סדרות משפט ומשטרה אמריקאיות רבות, ומתמקד בליווי אינטנסיבי של שתי פרשות: באחת היא מגנה על ילד בן 13 המואשם בכך שביצע פיגוע דקירה מזעזע יחד עם אחיו, ובשני על אישה המואשמת כי תכננה פיגוע במכונית תופת. שני המקרים לא היו מתוקשרים במיוחד, וההתמקדות דווקא בהם מדגישה את האופי הקורקטי למדי של הסרט, שרובו מוקדש לתיאור ריאליסטי, אינטנסיבי, מפורט ומדוקדק של העבודה המשפטית.
התיאור הזה מרתק, בעיקר למי שמתעניין בעולם המשפט, ושופך אור על הדברים המתרחשים בחצר האחורית שלנו מבלי שהיה מודעים אליהם, ולמעשה גם לסרט אין את היכולת להציג את כולם: הדיונים בין כתלי בית הדין עצמו נותרים מחוץ לתחום. "לאה צמל, עורכת דין" מתמקד במה שקודם להם: העבודה המשרדית והדיונים במסדרונות, בהם נתקלת גיבורתו בשלל דילמות אתיות. כיוון שלמיוצגים שלה אין שום אמון במערכת, ובאמת הסיכוי שלהם לצאת זכאים אפסי, הדילמה בדרך כלל היא האם לחתור להודאה ולעסקת טיעון, או בכל זאת לנסות להילחם על חפותם.
בהקשר זה, חשוב להדגיש משהו בפני מי שהלעיזו על הסרט מבלי לראותו, ועוד הצהירו בזחיחות כי הם לא זקוקים לצפות בו בשביל להבין על מה הם מדברים: דווקא חבל שלא צפיתם, כי אז הייתם מבינים ש"לאה צמל, עורכת דין" הוא לא סיפור הצלחה, אלא של כישלון. הגיבורה שלו, כמו סיזיפוס המגלגל את הסלע הענק, נכשלת פעם אחר פעם, והשאלה הגדולה היא מה גורם לה בכל זאת להמשיך לנסות?
הסרט, לטעמי, מתקשה לענות על השאלה הזו, ובכלל לפענח את האישיות של הגיבורה, שבהחלט עוברת כאן כייחודית, אבל גם נותרת בלתי מפוצחת. לצורך זאת, מסתייעים היוצרים בראיונות גנריים עם בן זוגה, בנה ובתה, כולם אנשים בעלי שם בפני עצמם, אבל בסופו של דבר השיחות איתם רק פוגמות בעוצמה של התוצאה.
בחירה אמנותית מוצלחת יותר היא הדרך בה התמודדו היוצרים עם המגבלה המרכזית שעמדה בפניהם: מסיבות משפטיות ומוסריות, היוצרים לא יכלו וגם לא רצו להציג את פני הנאשמים כפי שתועדו במצלמות. במקום סתם לטשטש את פרצופיהם ובכך למעשה גם לבטל אותם, "לאה צמל, עורכת דין" בורא אותם מחדש בעזרת אנימציה, בניהולה האמנותי של טל קנטור, מן האנימטוריות המוכשרות והמבטיחות בישראל, שבעבר היללנו כאן את סרטה הקצר "במילים אחרות".
ביקורות רבות בתקשורת הבינלאומית התייחסו לאמצעי האמנותי המעניין הזה, וכל אחת מהן העניקה לו פרשנות אחת. מה שבטוח, הוא עומד בניגוד לריאליזם המחוספס והאינטנסיבי של שאר הסרט, ומזכיר לנו כי אף ש"לאה צמל, עורכת דין" מלווה בזמן אמת אירועים אקטואליים שהתרחשו במציאות, עדיין מדובר ביצירת אמנות, וראוי לשפוט אותה בתור כזו.
לניהול עבודת הארכיון כאן היה אחראי יואב בריל, ובדיעבד מתברר כי הרגע שהכי מסמל את הסרט על לאה צמל הוא קטע מן הארכיב. מדובר בריאיון שקיימה בתוכנית "ג'וד מורנינג" לפני עשרים שנה בדיוק. כבר אז, נדרשה להסביר למראיינת ג'ודי ניר-מוזס מדוע אין טעם לנסות לעצום עיניים מול פועלה ומול הבעיות שהיא מציפה. "אני העתיד", הרתיעה בזמנו, וההמולה שהתפתחה סביבה בשבוע האחרון מוכיחה עד כמה צדקה.
"לאה צמל, עורכת דין" ישודר היום (ראשון 30.6) ב-HOT 8 ב-21:00 ויהיה זמין ב-VOD.