רועה צאן, מעצבת שמלות כלה ושיפוצניק נכנסים למטבח. לא, זאת לא התחלה של בדיחה אלא תיאור גמר עונת העשור של "מאסטר שף" ששודר אמש בקשת 12. בכלל, השורש עש"ר חזר אתמול (ולאורך העונה) כל כך הרבה פעמים עד שהוא בעיקר הדגיש את התחושה שאין מצב - אין מצב ש"מאסטר שף" נמצאת על המסך שלנו רק עשר שנים. לתחושתי ראיתי את סמדי בומבה מבשלת חריימה כשלמדתי לבגרויות בעוד שאני כבר בן 36. פרק הגמר - ובמחילה מאבי ניר לא אאמץ את המונח "אירוע הגמר" - אליו הגיעו הלל גרדי (רועה הצאן), מיכל מוטיל (מעצבת שמלות הכלה) ויניב שחר (השיפוצניק ומנהל מפעל לעיבוד מתכות), ניסה לשדר תחושה של אירוע גאלה יוקרתי עם קוד לבוש מוקפד של השופטים והמתמודדים, שנדלירים מגוחכים והרבה הרבה זהב, אבל יותר מכל הזיע ממאמץ.
זה חבל, כי בבסיסו "מאסטר שף" הוא עדיין ריאליטי חיובי ומעורר תיאבון שלא רק מרגיש כאילו הוא כאן כבר נצח אלא כנראה גם היה יכול להמשיך לנצח (עם ההתאמות נדרשות). עונת העשור (נשבע, פעם אחרונה) ניסתה להשיג במקביל שתי מטרות שונות - להזכיר לצופים את המיתולוגיה של "מאסטר שף" על שלל המתמודדים המוכרים שיצאו ממנה ומנות שהפכו לקאלט (מי אמר קרוקומבוש?) ולנסות לרענן ולהיראות חיונית (הוספת רותי ברודו אל צוות השופטים, שינויים במשימות). מאז ומעולם ידעו בתוכנית ללהק מתמודדים מוצלחים עם נוכחות טלוויזיונית חזקה מספיק שתמשוך את הצופים גם אם אין להם שום דרך לטעום את המנות שהם מכינים. העונה הזאת לא הייתה שונה, היא כללה תמהיל של היפסטרים צעירים שקוראים תיגר על המטבח הקלאסי (הלל), אנשים שמחפשים למצוא את עצמם מחדש (מיכל), מתמודדים עם סיפורי עלייה מרגשים (דוד, שרה) וסיפורים משפחתיים מרגשים לא פחות (יניב, אלעד ועוד). ועדיין, לאורך רוב הפרקים נשארנו אדישים. גם אם הם ניצחו את רוב ערבי השידור שלהם (כאשר "האח הגדול" ברשת לא הייתה בתמונה) הם לא הצליחו לעורר שום באזז.
נפוליאון בונפרטה אמר שהצבא צועד על קיבתו (או כך לפחות טוענים) ואם מסתכלים על קשת 12 כצבא, נראה ש"מאסטר שף" היא האוכל הבסיסי שחייב להיות שם. יש בכך הרבה היגיון, בעידן בו צפייה בערוצים הליניארים שמורה אך ורק לאירועים חדשותיים גדולים, הניסיון לשמור על עוגן או מדורת שבט שימשכו צופים נאמנים הוא אסטרטגיה נבונה. חיים כהן, מיכל אנסקי, ישראל אהרוני, אייל שני ועכשיו גם רותי ברודו, הם שמות שמתקשרים אסוציאטיבית לאוכל, אנחנו רואים אותם על המסך ומיד מתחילים לחשוב "מה יש במקרר?" (לחלופין, "מה אפשר להזמין עכשיו מהוולט?"), אבל משהו בדינמיקה העונה הרגיש כל כך צפוי עד שאפילו הרעב הלך לישון. אני לא מאמין שאני כותב את זה אבל מצאתי את עצמי מתגעגע אל פלספנות היתר (שלא לומר חרטטנות) של אייל שני. מה עם איזה תיאור פורנוגרפי של חציל? איפה הייקו על עגבניית תמר?
אני בשלן קטן מאוד אבל נראה לי שהבנתי מה התבלין שחסר ב"מאסטר שף" - הומור. נדמה לי שאחרי כל כך הרבה עונות בהן ניסתה והצליחה לרגש עם מתמודדים שהבישול שלהם גרם לנו לבכות ולא בגלל שהיה חריף, "מאסטר שף" שכחה שאפשר לגעת בצופים גם בדרכים אחרות. יש בה רצינות וכבדות שלא הולמות ריאליטי על בשלנים חובבים שבאים להגשים את התחביב שלהם בטלוויזיה. דוגמה טובה לכך היא המוזיקה שליוותה את פרק הגמר (ואת העונה כולה). שימו אותה כפסקול לסרט על הפלישה לנורמנדי והיא תרגיש לכם בול, אבל על רקע מתמודד שמכין קרם גדילנים (כן, גם לי לא היה מושג שיש כזה) זה מרגיש לוחץ שלא לומר מגוחך שלא לומר "אחי, מה העורך שלכם עישן כשהוא חשב על זה?". יש לנו מספיק דרמות מתוסרטות בשביל לקבל את התחושה שמטבח הוא מקום מלחיץ (ואם עדיין לא ראיתם את "הדב" - זה הזמן), "מאסטר שף" צריכה לשחרר כמה חורים בחגורה ופשוט ליהנות.
בסופו של דבר היה זה הלל גרדי, רועה הצאן הירושלמי עם החזות התל אביבית, שקטף את המקום הראשון. מנת הגמר שהכין ("חתיכה מההר") נראתה יפהפייה, מעניינת ולא לגמרי אכילה ולדעתי גם פספסה את המהות של המשימה. השופטים ביקשו מהתמודדים להכין מנה שתצטרף למנות איקוניות אחרות מתולדות התוכנית והמנה של הלל, כפי שאמרו השופטים, היא מנה שיהיה קשה מאוד לשחזר, אלא אם הוא מתכוון לחזור בכל פעם אל חורבות החווה בה עבד ולחפש פיסות היסטוריה. נראה שצוות השופטים המורחב עשה עבודה טובה מדי בלא לדרוך אחד לשני על האצבעות כי כולם פשוט הרגישו כבויים יחסית אתמול ולאורך העונה. לפחות במקרה של אייל שני אפשר לומר שגם כאשר הוא מנומנם, המתמודדים עצמם המשיכו את המסורת הטלוויזיונית שלו והשתמשו במונחים כמו בישול מטאפיזי, התפייטו על מלוואח וחיפשו את עצמם בטרטר.
האינרציה יכולה לגרום לכך ש"מאסטר שף" תחגוג איתנו גם עשרים ושלושים עונות ואני בטוח שגם יהיה לה קהל נאמן (כנראה הנכדים של האנשים שהעריצו את סמדי בומבה) אבל היא גם יכולה וצריכה להשתנות. על הבסיס היציב של מתמודדים מרגשים שאוהבים לבשל ולהתרגש צריך להוסיף שינויים בפורמט וכאמור - יותר מקורטוב של הומור.