רק על עצמה טיילור סוויפט לספר יודעת. היא חטפה על העובדה הזו לא מעט לאורך השנים, לעיתים גם בצדק. מאז האלבום הראשון שלה שיצא ב-2006 (כשהייתה בת 17) ונשא את שמה, נסיכת הקאנטרי-gone-פופ מתעקשת לספר את סיפור חייה בהמשכים - בעיקר אהבות נכזבות, המשפחה שלה, הפרסום והמחיר שהוא גובה ממנה. במהלך תקופת הקורונה, משהו השתנה. סוויפט הוציאה שני אלבומים, "Folklore" ו-"Evermore", שלפחות לדבריה מבוססים על סיפורים פיקטיביים, שבדתה במהלך תקופת הסגר. כעת, באלבומה החדש "Midnights", היא שוברת את הבצורת של השירים האוטוביוגרפיים שלה ומוציאה את האלבום האישי ביותר שלה עד כה. באלבום שמבטיח לספר את סיפורם של "13 לילות חסרי שינה שמפוזרים לאורך חייה", טיילור חוזרת להיות הכוכבת הראשית של הסיפור שלה.
לפני כחודשיים, בחצות בדיוק, טיילור סוויפט הכריזה על האלבום החדש, ומאז היא הותירה את המעריצים בעלטה. לא הוציאה אף שיר, אפילו לא הצצה. אפילו את שמות השירים סוויפט זרקה רק לאורך השבוע המקדים להוצאת האלבום, דרך סרטונים קצרים בטיקטוק. אבל סוויפט היא מכונת תהילה משומנת ומדויקת, ומאז 21 באוקטובר, כשהאלבום שוחרר לאוויר בחצות בדיוק, הוא לא מפסיק לשבור שיאים, בעיקר בזכות קהל המעריצים האימתני והנאמן שלה. עד לכתיבת שורות אלה, סוויפט הספיקה לשבור את שיא האלבום הנמכר יותר השנה; סימנה את השבוע הכי נמכר במכירות התקליטים במאה ה-21; התייצבה במקום הראשון ברשימות ההשמעה בספוטיפיי ובאפל מיוזיק; והוכתרה כאמנית הראשונה בהיסטוריה שכובשת את עשרת השירים הראשונים במצעד בילבורד.
לטיילור סוויפט יש כמות מוגבלת של סיפורים, שאת רובם אנחנו כבר מכירים. מהלילה הידוע לשמצה עם קניה ווסט בטקס פרסי הוידאו ב-2009; דרך הסכסוך המתוקשר עם סקוטר בראון, שקנה את חברת התקליטים שלה והוביל לפרישתה ולהליך ההוצאה מחדש של האלבומים שלה; ועד, כמובן, סיפורי האקסים המפורסמים (שהריקושטים עליהם שחטפה סוויפט גרמו לדור שלם של נערות להתבייש ברגשות שלהן, ולחשוב שלכתוב על בנים זה עלוב. לבנים דווקא היה מותר). בשנים האחרונות היא החלה לספר בגילוי לב גם על הסרטן של אמה ועל הפרעות האכילה שלה. מי שמעוניין לשמוע סיפורים חדשים על חייה של טיילור לא ימצא את מבוקשו ב-"Midnights", לפחות לא בחלקו הראשון.
לכולנו היו את הלילות האלה, חסרי השינה, כשאנחנו נזכרים בדברים מביכים שעשינו, משחזרים ריבים בראש, נלחמים במחשבות של "הייתי צריכה להגיד את זה". באלבום הטרי טיילור סוויפט מטיילת באותם לילות חסרי-שינה, נזכרת שוב ושוב באותם הסיפורים, אך הפעם הם מגולמים בדרך אחרת. סוויפט מרחפת מסיפור לסיפור, חודרת לעומקם ומסתכלת עליהם בעיניים בוגרות יותר, מספרת ממעוף הציפור על הדרך הארוכה שבסיומה הפכה למפלצת התהילה שהיא. היא צופה באירועים הללו בעין בוגרת יותר ובוחנת את הרגשות שסובבים אותם בפתיחות נדירה: קנאה, אהבה, געגוע, רצון לנקמה.
כחלק מהשינוי המהותי שעברה לאורך השנים, טיילור סוויפט הפכה מנערה לאישה, והיא לא מפחדת להיות אישה, במלוא מובן המילה. בגילוי לב היא משתפת חוויות לא-סקסיות בעליל. על הרומן הכושל שנגמר לפני יותר מעשור ("Maroon"); על איך היא מרגישה כמו "מפלצת על הגבעה" בעוד כולם מסביבה "תינוקות סקסיים" (שורה מבריקה שלא נבלעה בקלות בגרון האמריקני מהשיר "Anti-Hero", שמבקרת, דרך קריצה לסדרה 'רוק 30', את הפטישיזציה של נשים בתעשייה); על השלבים שהיא עוברת בתהליך ההתאהבות שלה - מהבנה, דרך פחד, ועד קבלה ("Labyrinth"). בשיר "Mastermind" היא מגלה לבן הזוג שלה, שההתאהבות שלו בה הייתה מתוכננת בקפידה, אחרי ש"אף אחד לא רצה לשחק איתה כילדה" ומאז היא "זוממת כמו פושעת". יש שאף יגידו כי בשיר הזה היא מתוודה שגם הדרך שלה במעלה התהילה הייתה מוקפדת ומלאכותית להפליא.
גם באלבום הזה, כמו קודמיו, סוויפט מוכיחה שהיא כותבת שירים מחוננת. המעריצים שלה מנתחים כל מילה שהיא מוציאה תחת עטה ברמה שלא תבייש אף מורה לספרות, ונדמה שכל שיר הוא כמו מראה בעיניי המתבונן, שרואה בו את עצמו. דווקא מהבחינה המוזיקלית האלבום מדשדש לעיתים, ולא מעניק חסד למילים שהוא מנגן. ניכר שג'ק אנטונוף, שותפה של סוויפט ליצירה, שותף גם הוא ללילות חסרי השינה שלה, אך קם מהם עייף וחסר מעוף. הוא חוזר על דברים שעשה בעבר וחלק מהשירים דומים יותר מדי לדברים שהם יצרו ביחד ובנפרד (למשל, "מלודרמה" של לורד). הנפילה הבולטת ביותר בעיניי היא הבזבוז הבלתי-נסלח של לנה דל ריי, אחת מהיוצרות המוכשרות של העשור האחרון, שנדחקת אל כמעט-מאחורי-הקלעים ב"דואט" שלה ושל סוויפט.
לצד "Snow on the Beach" המאכזב ניצבים גם "Bejeweled", "Karma" ו-"Vigilante shit", שמקשטים מילים מתוקות ומאוד טיילור-סוויפטיות ("קארמה היא חתול / קארמה היא בן הזוג שלי") במנגינה מסחרית, חזרתית ודי משמימה, שנדמה שנוצרה כדי שהשירים יהפכו ללהיטי טיקטוק ותו לא (אבל אין מה לעשות, זה עבד). כך גם בלהיט הגדול ביותר באלבום, "Anti-Hero", שאחרי שורות נוגעות ללב על הפרעות אכילה ותסמונת מתחזה מתעקש לחזור על הפזמון הקרינג'י "זו אני! היי! אני הבעיה, זו אני!".
לצד זאת, בלילות חסרי שינה מגיע לעתים גם השלב שבו מתחילים לבכות מתסכול. אצל טיילור סוויפט הזמן הזה הוא שלוש שעות אחרי יציאת האלבום, בשלוש בלילה זמן ניו יורק, כשהיא מוציאה בהפתעה את החלק השני של "Midnights", אליו מצטרף גם יוצר האינדי-רוק ארון דסנר (The National). דסנר, שעבד עם סוויפט גם על שני אלבומיה הקודמים, מעניק ללילות חסרי השינה של טיילור הפקה בוגרת וראויה יותר. יש שם כמה מהשירים הכי כואבים וחושפים בקריירה של טיילור, בהם שיר שמתאר את חמשת שלבי האבל של הפלה ("Bigger than the Whole Sky"), וידוי מכעיס על למה בגדה בבן הזוג שלה ("High Infedility") ותזכורת שוברת לב למערכת היחסים שניהלה עם ג'ון מאייר כשהייתה בת 19 ("Give me back my childhood / It was mine first" מתוך "Would've, Could've, Should've").
מעבר להיותה סטארית עולמית ומשוררת נפלאה, האלבום "Midnights" מחדד את מה שסוויפט עושה הכי טוב - ליצור סביבה יקום. לכל אורך האלבום מעריציה נזכרים בשירים קודמים בקריירה שלה, בעזרת מנגינות דומות, קריצה לשורות שכתבה בעבר וכמובן המוטיבים החוזרים (סוויפט כבר סיגלה לעצמה את הצבע האדום, את הספרה 13, את העיר ניו יורק ועוד). במילים אחרות: היא מפזרת קסם סביבה, והמעריצים נשבים בו. יש לה יכולת נדירה לקשור בסרט את כל שנות היצירה שלה וליצור עולם מוזיקלי שהוא לגמרי שלה, כמו שמעט מאוד מוזיקאים עשו כל כך טוב לאורך השנים.
אבל יותר מהכול, "Midnights" הוא כמו יומנה של סוויפט, שיוצא לאור. הוא בראש ובראשונה אלבום בשביל המעריצים, שמפתה אליו גם את מי שטרם נתן הזדמנות לכוכבת הפופ, כמו הקהל הישראלי. זה אלבום שמלווה את ההתפתחות שלה כאמנית וכאדם לאורך שנות היצירה שלה. את המסע הזה היא סוגרת בשיר "Dear Reader", בו היא מזהירה את הקוראים-המאזינים: אל תיקחו עצות מאדם שמתפרק. בשביל מיליוני מעריצים מסביב לעולם, זו אזהרה מאוחרת מדי.