אין כמו תקופות משבר גדולות, אישיות או גלובליות, כדי להפיח אש יצירתית. קשה לחשוב על אירוע אחר בהיסטוריה של 70 השנים האחרונות מלבד הקורונה, שייצר כר פורה משותף לכל הרבה אמנים מיוסרים במקביל. לא כולם אמנים מוכרים, ייתכן שחלקם אפילו לא היו כאלה לפני שהסתגרו עם עצמם בבית במשך ימים ארוכים. הבידוד והתסכול, אולי החרדה הכלכלית והבריאותית, תחושה של התפרקות המוסדות והתפוררות חברתית, אולי זאת פשוט הבדידות והגעגוע למגע אנושי. תוכניות גדולות, חלומות ותכנונים נזרקו לפח והעולם השתנה כמעט בן רגע. סוג של חלום סוריאליסטי, מציאות שהמוח לא מצליח למצוא בה היגיון ומובילה לתגובה יצירתית. וכאילו כדי לתת תוקף לתחושת אזור הדמדומים הזו: טיילור סוויפט משיקה אלבום אלטרנטיבי חדש.
רק לפני פחות משנה, בשלהי אוגוסט 2019, השיקה סוויפט את "Lover", שכלל בין היתר את "!Me", שיר כמעט אינפנטילי במהותו (וכמובן ממכר בהתאם האזנות חוזרות). כבר לפחות שש שנים שהיא מזוהה עם פופ גדול מהחיים, המנוני אצטדיונים סוחפים ומהונדסים היטב, יריות צלף אל לב הפלייליסט. והנה נסיכת הפופ שביקשה שנשתחרר ("Shake It Off"), נירגע ("You Need To Calm Down") ונצא לנסיעה ברכב המילוט ("Getaway Car") - מכריזה על שיתוף פעולה עם ארון דסנר מהנשיונל. גיטריסט ומלחין אינדי רוק וטיילור סוויפט? אין שום דבר מלבד קורונה שיכול היה לייצר חיבור מדהים כזה. ואם כבר מדהים, האלבום החדש "folklore" כולל בתוכו את "exile", דואט עם לא פחות מאשר אושיות האינדי בון איבר. כמעט מפתה לפטור את כל אלה כבלוף יחצ"ני ציני שייחשף כבר בהאזנה ראשונה. אלא שזו בדיוק האשליה שיצרו האלבומים האחרונים. סוויפט לא גדלה בערוגת פופ, ויותר מכך: היא מעולם לא נרתעה ממהפכים מוזיקליים.
דסנר שותף לכתיבת והלחנת 11 מתוך 16 השירים שמרכיבים את "folklore". ארבעה שירים נוספים נוצרו עם שותפה המרכזי באלבומים האחרונים, ומי שהשפיע רבות על הסגנון המוזיקלי שלה, ג'ק אנטונוף. שני השירים האחרונים נכתבו על ידי ישות מסתורית בשם ויליאם באוורי. מעריציה של סוויפט כבר החלו לגלגל את האפשרות שמדובר בפסבדונים שמסתיר מאחוריו את אחיה, אוסטין, או אפילו את בן זוגה, ג'ו אלווין. כך או אחרת, דסנר ובאוורי נותנים את הטון באלבום שמחזיר את סוויפט לימים של "Red" ו-"Speak Now". העיבוד סביבה מינימלי, בעיקר גיטרות ופסנתר, כמעט ברמת האנפלאגד, נותן משקל לקול שעשה אותה ואבד מעט בתוך הררי האוטו-טיון של השנים האחרונות. אלא שסוויפט עצמה אינה עוד בת 20 או אפילו 24, ומרחק הזמן והרהורי הבידוד מעניקים לבלדות שלה עומק ומורכבות גדולים מאי פעם בקריירה שלה.
כבר לא הגיבורה הראשית
האלבומים של סוויפט, הטקסטים והשירים פלירטטו תמיד עם המציאות הדרמטית של חייה. קודים נסתרים יותר ופחות שנטמעו בתוכם הובילו לדיונים אינסופיים, חיבורים של חצאי מידע, תיאוריות ומסקנות סנסציוניות. לעתים הם הפכו לקלישאה של לוח החוקר המכוסה ביער של חוטים אדומים שמסתירים את עצי הראיות. כל זה היה נכון כשסוויפט עצמה הייתה במוקד העניין, בעיקר החברויות, היריבויות והאהבות שנקשרו בשמה. והנה, לפתע היא נמוגה לה אל חיי זוגיות שקטים ונטולי דרמות, נמנעת כמעט לחלוטין מהופעות ציבוריות. לא עוד מחטפי מיקרופונים דרמטיים, אקסים זדוניים ויריבים שאורבים לה בפינת הרחוב. שלוות עולמים, נאשוויל כרכור.
את הניצנים הראשונים לשינוי הזה ראינו כבר ב-"Lover", אבל "folklore" הוא לראשונה אלבום שבו היא אינה הגיבורה הראשית. הסיפורים הם סיפורי סוויפט, הטקסטים הם הטקסטים שלה, אבל לפתע הם בקונטקסט נייטרלי יותר, אגדי, מיתולוגי. היא הסופרת היודעת-כל שמביטה על גיבוריה מבחוץ. אולי היו באמת ואולי לא, אולי מבוססים על מציאות ואולי פרי דמיונה הפורה. וכשמנטרלים את הרכילות והפוזיציה, נזכרים כמה נדירה היכולת של סוויפט לתאר בכמה שורות סיפור שלם ומרטיט. כך, למשל, ב"illicit affairs" היא מספרת: "וזה בדיוק העניין עם יחסים אסורים / ומפגשים חשאיים ומבטים כמהים / הם נולדים ממבט אחד בלבד / אבל הם מתים ומתים ומתים / במיליון פעמים קטנות".
הרוח הזו של זיכרון רחוק, כמו הרהור על פצע שהגליד כבר מזמן אבל הותיר צלקת קטנה, מלווה את "folklore" לכל אורכו. אין כאן חרטות גדולות או ייסורים דרמטיים שהיו מנת חלקם של האלבומים האחרונים. את מקומם תופסת השלמה עצמית שלא נבהלת מסימני שאלה פתוחים, תהיות של "מה היה אם" שמעסיקות את כל מי שנגזר עליו להתבודד עם מחשבותיו. מי שהתרגלו לנאמברים הענקיים של האלבומים האחרונים, יצטרכו לעבור מספר סבבי האזנה כדי להתרגל - אבל אלה שעקבו אחרי סוויפט מתחילת דרכה, ימצאו את עצמם במהרה בבית. סיפורים היו מאז ומעולם המומחיות שלה, ובאלבומה השמיני היא מרשה לעצמה להעלות את הרמה עוד יותר. כך, במשך שלושה שירים - "betty"', הסינגל הראשון "cardigan" ו-"august" - מתואר בחלקים סיפור אהבת הקיץ שוברת הלבבות של שני בני נוער - בטי וג'יימס.
הטרילוגיה הזאת נפלאה בפני עצמה, אבל עוד יותר מרשימה לאור העובדה שכל אחד מחלקיה נוצר עם שותף אחר מבין חבריה לכתיבה. כך, "august" מרגיש מעט יותר פופי-חולמני בזכות אנטונוף, בעוד "cardigan" הרומנטי (דסנר) ו"betty" המכה על חטא (באוורי) מינימליסטיים יותר ומעניקים לסיפור את גווניו שוברי הלב. העובדה שסוויפט "מגלמת" את ג'יימס בשיר האחרון בטרילוגיה היא עוד עדות לחכמה שבכתיבה. במקום להיות שוב על תקן שבורת הלב, בוקע ממנה קולו של הנער הבוגד שמנסה להתגנב למסיבה של אהובתו לשעבר, כדי לתקן את מה שכבר לא ניתן.
מאגר הסיפורים שחולפים לאורך האלבום לא מסתכם רק בסיפורי אהבת נעורים. סוויפט נמצאת באלמנט שלה כמספרת, והאלבום מאפשר לה לייצר שלל אנתולוגיות קטנות ויפות. "epiphany" המרגש והעטוף במלודיה חולמנית כמו זיכרון ישן, מבוסס על סיפורי סבה של סוויפט משירותו הצבאי כשטיפל בפצוע בשדה הקרב, "my tears richochet" לוכד בשקט את העוצמה של סיפור בו מתעלל רגשי מריר מגיע להלוויית הקורבן בו התעמר. "Mad Woman" נראה כמו תמונת המראה של "the man" עם מסר פמיניסטי על יחס מפלה לנשים. וישנם גם סתם שירים מעולים כמו "mirrorball" על מי שמשקפת כל העת את האישיות של הסובבים אותה, "last great american dynasty" על האישה שגרה באחוזה של סוויפט לפניה, או "this is me trying" שנשמע כמו ביקור בממלכת לנה דל ריי.
כל אחד מהם יכול בפני עצמו להיות הכוכב של האלבום, אבל בעיניי זהו דווקא הדואט עם ג'סטין ורנון, האיש מאחורי בון איבר, שבולט מעל היתר. "exile" מקפל בתוכו את כל כוחו של האלבום: הרהור נוגה של שני אוהבים לשעבר, שמטיחים זו בזו את שעל ליבם בעודם מחליפים מבטים ממרחק. זהו שיח חירשים בו כל צד בטוח שהאחר לא הבין אותו. כשהגבר מלין "לא נתת לי סימני אזהרה", משיבה פרודתו "נתתי לך כל כך הרבה". זו דוגמה מושלמת לאופן שבו סיפור סוויפטי מתעלה עם עיבוד מינימליסטי - וההרמוניה המהפנטת בין ורנון לסוויפט.
חוויית הבידוד האולטימטיבית
סוויפט עצמה תיארה את האופן בו נולד האלבום במכתב למעריציה: רצף של תמונות וסיפורים בדיוניים ואמיתיים, שהתמזגו אלה באלה בדמיונה במהלך ימי הבידוד. אבל הרבה יותר מכך, מורגש בו השחרור שלה ממגבלות סיבוב ההופעות. ההבנה שלא יהיה מדובר באלבום שאיתו תופיע מול עשרות אלפי מעריצים נלהבים באצטדיונים, אפשרה לה לחזור אל הפסנתר והגיטרה, אל שירים שמאפיינים רוד טריפ חלומי במקום מסיבה רבת משתתפים. התוצאה היא אלבום חכם, אינטימי ומרגש, כזה שמוכיח שוב עד כמה העובדה שהיא נמצאת בצמרת המוזיקה העולמית כבר 12 שנים אינה מקרית. זה לא אומר כמובן שהיא ויתרה על המנוני הפופ, אבל בימים שבהם הרפרטואר המוזיקלי שלה כולו עומד במוקד סכסוך מר - היא תובעת מחדש את מקומה בכיסא הנהגת של הקריירה שלה. בגיל 30 היא אמנית בוגרת ושלמה יותר.
גם אחרי האזנות חוזרות ל-"folklore", קשה להשתחרר ממנו. הוא לוכד בצורה כל כך יעילה את רוח הזמן התוהה והמהורהרת, השקט המלנכולי בחוץ והסערה שמתחוללת בפנים. הוא מלטף ומנחם, מרגש ושובר לב, בורח לאסקפיזם ואז נסחף בזיכרונות. הכל בתוך 63 דקות בסך הכל, שחולפות כמעט בלי להרגיש. ובכל פעם שהצלילים האחרונים נמוגים אל הרקע, מתעוררת תחושה מוזרה שכל המסע הזה היה רק חלום. כאילו "folklore" רק מתגרה בנו לחוות את כל שוב - רק כדי להיות בטוחים.