בעידן בו המילה "אלבום" כמעט איבדה משמעות, ואת המוזיקה שלנו אנחנו צורכים דרך עננים ושאר קסמים, קשה בכלל להסביר מה זה דיסק שקופץ מרוב האזנות. את האלבום "Year of the Cat" של אל סטיוארט רכשתי פעמיים. קוראים צעירים - שמעולם לא קנו תקליט, קלטת או דיסק - כנראה לא יבינו את הקונספט. קניתי את הדיסק בפעם הראשונה כשהייתי תלמיד תיכון. התפלחתי מהלימודים ונסעתי באוטובוס לכיכר דיזנגוף בתל אביב, שם המליצה לי מוכרת בחנות "פיקדילי" המנוחה לקנות את האלבום. היא הייתה יפה ואני הייתי תיכוניסט, וזה היה מספיק בשביל לשכנע אותי להוציא 39 שקלים על הדיסק. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שחרשתי על האלבום מכל הכיוונים, יצאה גרסה חדשה של האלבום במיקס חדש ובאיכות משופרת, בנוסף למספר רצועות בונוס. רכשתי אותו שוב. הפעם בטאוור רקורדס במגדל האופרה. זו הייתה החלטה קלה. לקחתי את הדיסקמן הנאמן שלי, התיישבתי מול הרביירה התל אביבית, והאזנתי לצלילים ששמעתי כל כך הרבה פעמים, כאילו זו הייתה פעם ראשונה.
עברו יותר מדי שנים מאז, ואמש, לא רחוק מאותו חוף ים, הגיע סוף סוף אל סטיוארט כדי לנגן לקהל הישראלי בפעם הראשונה את השירים הגדולים שהוא יצר. זה קרה באיחור של 45 שנה מאז שיצא האלבום הגדול ההוא, ועוד דחייה של שנה בגלל הקורונה. כיאה להופעה ראשונה בארץ הקודש, הוא לא התכוון לבזבז לנו את הזמן, והתמקד כמעט אך ורק בלהיטים. 12 מתוך 15 השירים בהופעה היו מתוך ארבעת האלבומים הגדולים שיצר בין 1973 ל-1978. בנוסף, הוא ביצע מחרוזת של שני שירים מתחילת הקריירה שלו, ועוד שיר אחד מ-1988, זה היה השיר "החדש" ביותר בהופעה.
סטיוארט מלווה בלהקה אמריקנית צעירה בשם "The Empty Pockets" מאזור שיקגו. החבורה נתנה הופעת חימום רועשת ומלהיבה, כולל קאבר נהדר של "הו דארלינג" של הביטלס, בביצוע הקלידנית אריקה ברט. כשסטיוארט, שחגג 77 בספטמבר, עולה לבמה ומתייצב לצד הרוקרים הצעירים, הוא נראה מבוגר מגילו. עם תסרוקת של מורה לתושב"ע, חולצה של פקיד בביטוח לאומי וחיוך של בעל בד אנד ברקפסט סקוטי - סטיוארט נראה הכל חוץ מאמן במה מלהיב. ואז הוא מתחיל לנגן, ומזכיר לנו שמראה עיניים יכול לתעתע.
ההופעה נפתחת עם Sirens of Titan, לא מהלהיטים הגדולים של סטיוארט, בלשון המעטה - ולא שיר מלהיב במיוחד לפתוח איתו הופעה. מדובר בשיר שמבוסס על הספר בעל אותו שם של קורט וונגוט (בעברית: "הסירנות של טיטאן"). מי שלא קרא את קומדיית המד"ב המופרעת של וונגוט, יתקשה מאוד להבין את המסרים של סטיוארט בשיר הישן. האמת, גם מי שקרא את הספר לא בטוח יתחבר. באופן משעשע, סטיוארט מתפנה להסביר את הבחירה בשיר מיד בסיומו. "אף אחד ממילא לא מקשיב לשיר הראשון בהופעות שלי", הוא מסביר בחיוך, "כולם עסוקים יותר מדי בלנסות לחשוב את הגיל שלי, להבין למה אני לבוש ככה ואיך זה שעדיין יש לי שיער, אז למעשה ההופעה מתחילה מהשיר השני".
כמובטח, ההופעה מתפתחת לאט, אך בטוח. הקסם האישי של סטיוארט הוא חלק בלתי נפרד מהערב, וחוש ההומור הבריטי היבש והמענג שלו הופך לעוד כלי נגינה על הבמה. זה קורה כשהוא מספר על ילדה שישבה לידו במטוס שחשבה שהוא קאט סטיבנס, או על אנשים שהגיעו להופעה שלו בתקווה לשמוע שירים של רוד סטיוארט, והתאכזבו. "זה עונג להיות כאן בתל אביב", הוא אומר את המשפט הנדוש הקבוע של כל אמן שעולה על במה בכל מקום בעולם, אבל אז מיד מוסיף: "האמת היא שבגילי זה עונג להיות בכל מקום פשוט".
בערך באמצע המופע הוא שולף את "On the Border", אולי הלהיט הגדול ביותר שלו, מתוך אותו אלבום מופתי מ-1976, והקהל מגיב במחיאות כפיים סוערות וממושכות בעמידה. סטיוארט, שביצע את השיר אלפי פעמים כנראה, עדיין מתרגש מהתגובה של הקהל - וקשה שלא להתרגש יחד איתו. סטיוארט המשיך את המומנטום לביצוע מפעים של Roads to Moscow, אחד מרגעי השיא במופע. הטרובדור סיפר פעם שהוא קרא למעלה מ-40 ספרים על מלחמת העולם השנייה לפני שהוא כתב את השיר, שמתאר את הפלישה הגרמנית לברית המועצות. כמעט 50 שנה אחרי שהשיר הוקלט, כשברקע פלישה אחרת, לאוקראינה, קשה שלא להרגיש את הכאב האותנטי בביצוע של סטיוארט, שהוביל ללא מעט דמעות ברחבי האולם (אגב, יש לשיר נקודה ישראלית, שכן באלבום Past, Present and Future מ-1973 השתתף חיים רומנו, אשף הגיטרה שלנו - על מנדולינה).
למרות החלל הענק והלא אינטימי באופיו של האנגר 11, נוצר חיבור מפתיע בין הקהל לאמן על הבמה - ובערך באמצע ההופעה סטיוארט החל לקבל הצעות לשירים מהקהל. סדר השירים שונה לחלוטין, ואף בוצעה החלפת שירים תוך כדי המופע. וכך, לבקשת הקהל בוצע השיר "קרול", שלא אמור היה להיות חלק מהסט - בעוד השיר Sand in Your Shoes, עוד להיט מ"שנת החתול", שדווקא כן היה ברשימת השירים המקורית, נגרע מהמופע.
ככה, למען הסר ספק, אמורה להתנהל הופעת מוזיקה אמיתית. כמו שמאמן כדורגל לא אמור "לבוא עם החילופים מהבית" אלא להתאים את ההרכב למה שקורה על הדשא, גם מוזיקאי צריך לחוש את מה שקורה בהופעה שלו תוך כדי שהיא מתרחשת. הגדולים ביותר עושים את זה. משלמה ארצי ועד ברוס ספרינגסטין. סטיוארט הוכיח שהוא מאסטר בזה. האמן על הבמה זיהה את האנרגיות מהקהל, התחבר לוויב, ושינה את תכנית המופע תוך כדי תנועה. זה קרה בטבעיות מופלאה שהפכה גם את הרגעים הפחות טובים בהופעה למהנים ומסקרנים.
רוב השירים של סטיוארט מסובכים ועמוקים. המלודיות שלו לא פעם מתוקות וקליטות, אבל הליריקה מתעסקת באירועים היסטוריים סבוכים, או בפרשנות לספרי פנטזיה של טולקין. "הייתי רוצה לכתוב שירים פשוטים יותר על אהבות ופרידות", הוא אומר לקהל, "הייתי יכול להיות איש הרבה יותר עשיר. אבל אני לא יכול". ואיזה מזל שהוא לא יכול. האיש המבוגר על הבמה, שנראה כאילו הוא הולך לנסות לשכנע אותנו להצטרף לכנסייה המורמונית בכל רגע, עושה חיקויים קצרים וחמודים של רוד סטיוארט, בוב דילן וברוס ספרינגסטין - ולבסוף מבצע את הלהיט הגלגלצי הגדול שלו, "שנת החתול".
היו על הבמה שישה מוזיקאים, כולל סקספוניסט מדהים וגיטריסט יהודי מטורף בשם ג'וש סולומון - אבל קשה לשחזר את הצליל הייחודי שהמפיק אלן פרסונס ברא ברצועה הזאת במקור, בטח לאור חסרונם של כלי המיתר האגדיים. ועדיין, הקול של סטיוארט הוא אותו קול, גם בגילו המתקדם. המנגינה חיה. השירה בוקעת מהלב כאילו הוא שר את השיר הזה בפעם הראשונה ולא בפעם המיליון. הקלידים בוראים את אותם צלילים ששולחים כל מאזין למקום בו הוא שמע אותם לראשונה. לרגע אחד אפשר לעצום את העיניים ולדמיין שהעולם מושלם. ובאמת, יותר טוב מזה לא יכול להיות. אי אפשר לצפות ליותר ממופע מוזיקה, ואל סטיוארט הצליח לכבוש את הקהל הישראלי אפילו מעבר לכל הציפיות המוקדמות.