האזינו כאן לפודקאסט עם לירז צ'רכי (אפשר גם לצפות בריאיון למעלה):
למרות ההצלחה הגדולה שלה ברחבי העולם עם אלבומיה בשפה הפרסית, הדבר שהכי שימח בזמן האחרון את לירז צ'רכי היה כשאחד משיריה בפרסית הושמע בשעת לילה בגלגלצ. "בגרמניה ובצרפת משמיעים אותי בתחנות הרדיו הכי פופולריות ופה אני מתרגשת כשמשמיעים אותי בלילה. מאיפה בא הפער הזה? מאיפה בא הקושי התרבותי הזה? אז פרסית זו שפה שלא מבינים, אז מה? אני מופיעה מול כל כך הרבה אנשים, הם לא מבינים מילה ממה שאני שרה, אבל הם רואים שיש כוונה מאחורי המוזיקה שלי".
זו אולי נובע מהשמרנות בישראל?
"כן, יכול להיות. אני לא רוצה להישמע מתנשאת אבל אני מתראיינת המון בחו"ל והם יותר פתוחים מאיתנו. גם להם הרי לקח זמן לקבל שירים בשפות אחרות, וייתכן שגם ישראל עושה תהליך, אבל מרגישים את הפער. יש כל כך הרבה כישרונות מטורפים בארץ שלא שרים בעברית או באנגלית, אז למה לא משמיעים אותם? ממש מתחשק לי שהרדיו בישראל יחבק אותי יותר. זה אבסורד שבכל העולם מחבקים וכאן לא".
זה מעליב אותך?
"אני לא נעלבת מזה כי זה לא נעשה ממקום של לעשות דווקא. זה קיבעון שאני מקווה שישתחרר".
אולי הרדיו בישראל חושש מתגובות בסגנון "מה אתם משמיעים שירים בשפת האויב"?
"יכול להיות, לא חשבתי על זה. אני פשוט מרגישה שבחו"ל הלב של המראיינים ושל הקהל יותר פתוח מאשר בישראל. הופעתי בשבוע שעבר בירושלים והיו שם כמה היפסטרים שרקדו ושרו לכל אורך המופע. אבא שלי אמר לי בסוף המופע 'וואו, איזה מגניבים הם היו'. אז אמרתי לו 'אבל אבא, זה הקהל שלי בכל העולם, אנשים שמחים ופתוחים'. אז אני מרגישה שזה מתחיל לזוז פה ולחלחל פה, אבל זה לוקח זמן. לאט לאט".
בתחילת הכתבה תוכלו לצפות בריאיון עם לירז צ'רכי או להאזין לו
לירז צ'רכי נולדה לפני 44 שנה למשפחה יוצאת איראן. אחרי שלמדה משחק ב"בית צבי", קיבלה ב-2004 את הזדמנות חייה כשחקנית אנונימית בסרט "סוף העולם שמאלה" של הבמאי אבי נשר. "ההשתתפות בסרט זה בלי ספק הדבר הכי חשוב שקרה לי בקריירה", היא פוסקת. "זה היה התפקיד הראשון שלי. אני מדברת עכשיו ויש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה. המפגש עם אבי נשר והתפקיד הזה - היה סיפתח של מזל ומקריות. אני כל כך רציתי שהדבר הראשון שאעשה בקריירה זה סרט קולנוע".
ועוד איזה סרט.
"לגמרי. נפגשתי עם אבי, הוא הביא לי תסריט של הסרט, ובמקביל קיבלתי תפקיד בתיאטרון חיפה. זה היה תפקיד קטן אבל נורא שמחתי שיש לי עבודה. ואז אבי נשר אמר לי 'את צריכה להתפטר מהתיאטרון כי אנחנו צריכים לצאת לצילומים בדרום של שלושה חודשים'. אז התפטרתי מהתיאטרון ומיד לאחר מכן אבי אמר לי שצילומי הסרט נדחים בשנה. נאלצתי לחזור למלצר ואמרתי לעצמי 'טוב, אלה החיים כנראה'. קיבלתי את הכאפה על ההתחלה. לא חייתי באיזו אילוזיה שאני מקבלת תפקיד ראשי בסרט ועפה על עצמי. בסופו של דבר אני מודה לאבי נשר עד היום על כך שהוא לקח שתי שחקניות אנונימיות לתפקידים הראשיים".
ותיאטרון חיפה לא הסכים להחזיר אותך לתפקיד שקיבלת?
"לא, הם כבר התחילו חזרות עם השחקנית שבאה במקומי, נתי קלוגר, שגם היא עשתה קריירה ארוכה ומוצלחת".
אם "סוף העולם שמאלה" נחשב לנקודת המפנה הראשונה בקריירה של צ'רכי, הרי ששלושת האלבומים שהיא הקליטה בשפה הפרסית היוו נקודת מפנה חשובה נוספת שקרתה לה בקריירה המוזיקלית. מאז היא פורחת: מופיעה ברחבי העולם, מושמעת בתחנות רדיו באירופה, מוזמנת לפסטיבלים בינלאומיים וקוטפת מחמאות בתקשורת העולמית. "לקח לי עשור לחפש את עצמי, ובסופו של דבר מצאתי את מקומי ואת הייעוד שלי", היא אומרת.
למה החלטת בעצם לחזור לשורשים הפרסיים שלך?
"חייתי כל חיי בתוך שתי זהויות - בראשונה, של הילדה האיראנית הטובה בבית ובשנייה של זו עם הנפש הפראית שרוצה להיות אמנית מחוץ לבית. לא ידעתי איך לחבר בין שתי הזהויות האלו וליצור אמצע. זה היה מאוד קיצוני עבורי ולא היה לי מספיק ביטחון. חייתי בלוס אנג'לס ושיחקתי בהוליווד עם נעמי ווטס, פיליפ סימור הופמן ושון פן, הייתי במגרש של הגדולים, אבל משהו בזהות הפנימית שלי היה חסר. היה לי איזשהו חור בלב. לא הרגשתי בפנים כלום. הרגשתי שאני שוחה בבריכה של הגדולים בלי לדעת לשחות יותר מדי. ואז הבנתי שכדי ליצור את הדבר שלי אני צריכה לספר את האמת, כלומר לחזור לשורשים, להיות מי שאני רוצה עכשיו ולנצנץ החוצה עם כל השכבות האלו. ידעתי שלא אצליח להיות האישה שאני רוצה בלי לחפור בשורשים אחורה. למרות שהלך לי טוב בעולמות המשחק, הבנתי שאני לא רוצה לוותר על המוזיקה. יש בזה משהו כל כך חשוף וטהור הרי. והפרויקט הזה - של לשיר בפרסית - הוא לא עליי. זו שליחות שניתנה לי. הבנתי שאפילו המעט שאני עושה יכול להשפיע".
ומה קרה כשחזרת מלוס אנג'לס לישראל אחרי שהבנת שאת רוצה לשיר בפרסית?
"סיפרתי לחברות התקליטים על הכוונה הזו".
ואיך הן קיבלו את זה?
"קשה מאוד. הן לא אהבו את זה. האמת שגם ההורים שלי חשבו שזו טעות. הם חשבו שהתחרפנתי. אמרו לי 'מה נסגר איתך? מה עובר עליך?' ואז הסברתי להם שזה איזשהו ניסיון. זה היה תהליך ארוך ורק אחרי שילדתי את הבת שלי הבנתי שאני הולכת לעשות כל מה שאפשר. הקלטתי שיר ראשון בפרסית, ביקשתי מחברות התקליטים שיטוסו איתי לוועידה של מוזיקת עולם כדי ללמוד את התחום, הם סירבו, נסעתי לבד ובמטוס הכרתי את מי שהפך להיות המנהל שלי עד היום. בפסטיבל ראיתי המון הופעות של להקות מכל העולם ואחרי שנה חזרתי לוועידה הזו עם יותר ניסיון ועם יותר שירים להשמיע".
בשבוע הבא, ב-22 בנובמבר, את תופיעי ב"צוללת הצהובה" בירושלים, במסגרת פסטיבל חשיפה הבינלאומי לצד כמה אמנים נהדרים כמו מארק אליהו, לולה מארש, תמיר גרינברג ועוד המון נוספים. הפסטיבל הזה נמשך מ-22 ל-27 בנובמבר ובעצם אתם מופיעים מול מנהלי פסטיבלים בינלאומיים ומפיקים בינלאומיים וכך הם נחשפים למוזיקאים ישראלים.
"נכון, עשיתי את זה לפני שנתיים ובזכות זה הוחתמתי בלייבל ביפן למשל. גם הוזמנתי להרבה הופעות בחו"ל בעקבותיו. השנה הקרובה, תודה לאל, הולכת להיות מלאה בהופעות. אני מאוד מקווה שהפסטיבל יביא עוד עבודה ושהמסר שלי יהדהד יותר ויותר. ככל שאופיע יותר, המסר יהדהד יותר".
באחרונה, כאמור, הוציאה צ'רכי את אלבומה "ROYA", מילה שפירושה בפרסית "פנטזיה" ו"חיזיון". "הפנטזיה שלי היא לפגוש את איראן, את החברים שלי מאיראן, את השורשים שלי מאיראן ולצעוד שם באופן חופשי עם הנשים של איראן", מסבירה צ'רכי את הבחירה בשם. "נשים חופשיות זה החיזיון שלי ולדעתי זה בדרך".
את באמת חושבת שהמהפכה בדרך?
"חד משמעית".
אבל זו לא הפעם הראשונה שנעשה ניסיון למרוד בשלטון ואף פעם זה לא הצליח. למה הפעם את אופטימיות?
"קודם כל, אף פעם לא היה פרק זמן כל כך ארוך של מחאה. אנחנו גם רואים איך ההמון מתחיל להשתלט על משמרות המהפכה ואיך דברים מתחילים להתחבר. אני חושבת שבאמת הנחישות תביא לשינוי. כל העולם מדבר על זה. אני לא צריכה יותר להסביר לקהל למה אני שרה למען הנשים באיראן".
את חושבת שאמנות יכולה לשנות מציאות?
"כן. כי אם רק דרכי במשך חצי שנה נחשפו לסיפור של איראן עשרות אלפי אנשים, אני מתארת לעצמי שהמוני אנשים נחשפו דרך אמנים אחרים ואנשים אחרים. גרמניה למשל קוראת לאזרחים שלה לצאת מאיראן. כלומר, מתחילים לקרות דברים שלא קרו בעבר. להגיד שזה יקרה בן לילה, לא. אבל משהו מחלחל בצורה יותר עמוקה. יכול להיות שאני תמימה ואהבלה, אבל יש לי תחושה פנימית חזקה שעד סוף 2023 תהיה שם הפיכה".
את אלבומה האחרון הקליטה לירז באיסטנבול עם להקתה הישראלית ועם מוזיקאיות איראניות שהגיעו בחשאי לעיר במיוחד. "הייתי צריכה לשמור על זה מתחת לרדאר במשך שנה כי חששתי לחייהן. לנשים באיראן הרי אסור לנגן, להופיע, לשיר. איש לא ידע שהן באות לטורקיה כדי לנגן איתי".
גם הן עצמן חששו לחייהן?
"הייתה אחת שאמרה לי 'חיכיתי כל החיים לעשות את הדבר האמיץ הזה'. לנשים האלו אין חופש, הן לא יכולות לשיר ולהיות על במה. זה עובדה כואבת בצורה נוראית. מעבר לזה שהן צריכות ללבוש צ'אדור וחיג'אב. הנשים שם מושתקות. כל ההטסה שלהן לאיסטנבול הייתה מורכבת טכנית. היינו צריכים לארגן אבטחה, היה המון פחד, שנה שלמה לא ישנתי".
אחרי שהן חזרו לאיראן, היה בטח הרבה לחץ שזה לא יתגלה.
"זה עבר בשלום. הייתה זליגה קטנה שטופלה מהר. הציעו לי להופיע בקרקוב עם אחת הנגניות והיא הגיעה להופיע איתי פיזית שם. אחרי שהיא חזרה לאיראן היא קצת הסתבכה, ולמה? כי היא התעקשה להוציא את השיער שלה מחוץ לחיג'אב בהופעה. זה צולם בווידאו ועלה לאתר הפסטיבל. מפה אני לא יכולה לפרט איך זה התגלה ומה בדיוק קרה, אבל זה הסתבך, היה קשה, אבל בסופו של דבר היא בסדר".
את מקבלת המון תגובות מאיראן. מה התגובות שהכי ריגשו אותך?
"הכי מרגש אותי כשמשתמשים בשירים שלי בסרטוני המהפכה. באחד הקליפים שלי אני מורידה את החיג'אב וזה מחזק את הנשים. זה מרגש אותי בקטע שאני אפילו לא יכולה להסביר כמה. היצירה שלי נולדה ממקום של כאב. ישבתי באולפן בחודש תשיעי, ענקית, מובטלת, ולא ידעתי מה אני עושה בתור אישה בעולם. הייתה לי תקופה קשה כי ברגע שזמרת בהריון, היא לא יכולה לטוס להופיע בחו"ל ולא יכולה לעלות על במה. הכול נעצר. גם נאלצתי לעזוב את התיאטרון. מהכאב הזה הגיעו השירים שלי, שחלקם הפכו לשירי מחאה היום באיראן. נשים שם שרות אותו, עושות לו קאברים, זה מאוד הפתיע אותי".
את בקשר עם הנשים שמפגינות באיראן?
"בטח. אני מתה מפחד עבורן, אני בקשר איתן כל יום. מצד שני יש בי משהו אופטימי ושמח שהן הלכו על זה. אני בטוחה שהן יצליחו".
איזו ילדה היית?
"מופנמת, ביישנית, לא מדברת אבל שרה. או ששרתי או ששתקתי. סבתא שלי הייתה מתחננת אליי בארוחות המשפחתיות 'תגידי מילה, תגידי משהו!'. לא היה לי אומץ לדבר. אני חושבת שיש משהו בדי.אן.איי הפרסי אצל נשים שהן מושתקות. זה לא שאמרו לי תשתקי חס וחלילה, אבל זה משהו פנימי".
גם בבית הספר היית שתקנית?
"בבית הספר באיזשהו שלב הייתי מלכת הכיתה. היו גלים לפה ולפה, זה היה מאוד קיצוני, לכן לא ידעתי איך להתמודד עם עצמי. מצד אחד נחבאת אל הכלים, ומצד שני פורחת בין חברים".
היה שלב בילדות שלך שהתביישת במוצא האיראני שלך?
"ברור. עשו עליי גם חרמות. נראיתי מוזרה, הייתי ילדה שחורה, רזה עם גבות עבות ושפם. קח את זה לשכונה בהרצליה וזה לא מתקבל טוב".
אבל בסופו של דבר את מספרת שדווקא הפכת למלכת הכיתה למרות החרמות האלו.
"כן, ידעתי לעמוד על שלי. אמא שלי כל הזמן אמרה לי - ואני מנסה להעביר את זה גם לבנות שלי - 'תראי, את מה שיש לך אין לאף אחד אחר. ומה שיש לאחרים בחיים לא יהיה שלך. אז תלכי עמוק עם מה שיש בתוכך. אם תנסי להיות מישהו אחר, זה לא יהיה אמיתי'. היא אמרה לי לגעת במקום האמיתי שלי".
שזו ההצעה הכי טובה לכל אמן באשר הוא.
"ממש. היא הפכה אותי לאמנית ככה".
את נשואה לשחקן ולבמאי המוכשר תום אבני. יש קנאה ביניכם או שהכול זה הפרייה הדדית?
"מעבר להיותנו אמנים, אנחנו מתאימים. יש בשנינו המון ילדותיות וגם המון רצינות. אנחנו מפרים אחד את השנייה וגורמים בעיקר לא לוותר. יש לי למשל סיבוב הופעות של 20 יום, ואני מנסה להוריד אותו ל-10 ימים, והוא דווקא תומך ואומר לי 'תסעי'. מבחינתו, שלא אוותר על כלום. ולהפך - אם הוא יגיד לי שהוא רוצה לביים סדרה בחלל, אני שם בשבילו. אנחנו אחד בשביל השנייה עד הסוף".
אולי אם היית בזוגיות עם אדם שלא מהתעשייה, היה לו יותר קשה לקבל את זה?
"האקס שלי היה אמן והיה לו קשה לקבל את זה. זה עניין של התאמה".
ומה עם שתי הבנות שלך? הן מראות נטייה לעולמות התרבות?
"לגמרי. הגדולה שלי זמרת ומתופפת מדהימה, הקטנה היא יותר שחקנית וזמרת. הן לגמרי שם וחוות חוויות מדהימות. אני מגיל קטן לקחתי אותן על מנשא. אני יודעת שאני לא כמו אימהות אחרות שנמצאות עם הילדים שלהם כל אחרי צהריים, אבל יכול להיות שפתאום אני אהיה חודש שלם בבית ורק איתן. אז זה מתאזן".
מה עם קריירת המשחק שלך?
"מאוד אהבתי לצלם את "טהרן". זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. שמע, אני קוראת הרבה תסריטים, לפעמים אני מוותרת כי זה לא מתאים ללוחות הזמנים שלי בגלל סיבובי ההופעות בחו"ל ואז אני מתבאסת לוותר, ולפעמים אני קוראת תפקידים ואני חושבת שמישהי אחרת יכולה לעשות את זה יותר טוב ממני ואין לי מה לתרום. אני יודעת שזה נשמע משוגע".
זה נשמע משוגע.
"אם משהו הוא בנשמתי, אז אני אלך עד הסוף. אני צריכה לדעת שהסיפור הוא מאוד באג'נדה שלי. אני צריכה שזה יהיה מעניין לי".
כלומר, אם יציעו לך איזה תפקיד בסדרת נוער, את תגידי לא?
"נכון".
באמת? לא משנה איזו סדרה?
"אלא אם זה יהיה תפקיד מדהים כמובן. שמע, אני בת 44, אני יוצרת ונהנית מזה. אני מרגישה שאני בשיא שלי מבחינת יצירה. כשאני רואה טקסט שאני לא יכולה לתרום לו יותר מדי או שהוא לא עושה לי את זה, אין לי מה לעשות עם זה".
את לא עושה לפעמים פשרות בשביל פרנסה?
"לא, אני מתפרנסת מאוד יפה מהמוזיקה שלי".
אף אחד לא יגיד 'לא' לאיזה קמפיין טוב בשביל כמה מאות אלפי שקלים קלים.
"אני עושה קמפיינים ואני נהנית מזה מאוד, אבל אתה יודע, אני עובדת מאד קשה ואני עושה מה שאני אוהבת וטפו טפו יש לי מלא הופעות".
כמה מעיקה עלייך ההתעסקות עם רשתות חברתיות?
"וואו, זה סיוט. היום אני נהנית מזה אבל זה העיק עליי מאוד. היה לי קשה להרים סרטון ולעשות קידום עצמי. כל תופעות הלוואי של עולם האומנות הן דברים שלא מלמדים אותם. מאיפה אני צריכה לדעת איך מעלים פוסט ומקדמים אותו? היו לי אנשים שעשו את זה, אבל הבנתי שאני צריכה להיות זו שעושה את זה וכותבת את זה. יש דברים שצריך לעשות לבד. נשאר ממש מעט זמן להתמקד בדבר עצמו, שזה אומנות".
על מה את מתחרטת בקריירה שלך?
"שלא למדתי מוזיקה ומשחק בחו"ל. הייתי בבית הספר לאמנויות ג'וליארד בניו יורק לפני כמה שנים וכשיצאתי אמרתי לעצמי 'איזה באסה שלא ביליתי פה איזה שלוש ארבע שנים מהחיים שלי ולמדתי'. על זה אני נורא מצטערת".
ואיזה חלום בא לך להגשים?
"להופיע באיראן עם החברות שלי המוזיקאיות האיראניות על הבמה ב'מילאד סנטר'".