אני זוכר היטב את תחילת הדרך. לילות של שעות בלתי נגמרות והופעות ארוכות במועדון "האסם" הישן על שפת ימה של תל אביב בתחילת שנות השמונים. מעט מאוד שירים ראשוניים שלי, המון ביטלס. המועדון בו הסתובבו מתי כספי, אריק סיני, יהודית רביץ, שמוליק קראוס וג'וזי כץ ובעצם מי לא.
אני זוכר מחשבה עוברת בי באמצע לילה ארוך ומפרך, שהמקום הזה, "הטירונות המוזיקלית" הזאת היא בעצם "ההמבורג" שלי. למה אני מתכוון? כששאלו את ג'ון לנון איך זה היה לגדול בליברפול, הוא ענה: "אמנם הייתי ילד בליברפול, אבל גדלתי באמת בהמבורג".
לפני 60 שנה בדיוק, בנובמבר ובדצמבר 1962, סיימו הביטלס את דרכם בהמבורג. בשנתיים שקדמו לכך הם הופיעו ברצף מפרך ולא ייאמן של הופעות לאורך שעות אינסופיות במועדוני הרובע "ריפרבאן", וגיבשו את הצליל המיוחד שלהם, את הופעת הבמה שלהם, ואת אמונתם בכוחם כלהקה.
לכל אחד יש את "המבורג" שלו...
חוץ ממועדון "האסם" זצ"ל בתל אביב, את "ההמבורג" שלי עשיתי בסיבובי הופעות אינסופיים כגיטריסט מלווה לאמני ענק מוכרים. שם למדתי מה אני יכול, ובעיקר מה אני לא יכול, ואיך להוציא מכל זה את המיטב.
רציתי לחזור לצלילים של התקופה ההיא, ונעזרתי באמיר לקנר שעיבד לכלי נשיפה, ובגל פדה שהפיק את כל האלבום והביא אותי בשיר הזה לצליל של מועדון בהמבורג בשנות השישים.
כל אחד צריך את "ההמבורג" שלו כדי להתגבש ולהבשיל. אין כאן באמת קיצורי דרך. בלי היסודות האלה, הכול קורס באיזשהו שלב.
השיר הזה הוא גם עצה קטנה מבעל ניסיון לאלה שמנסים לדלג על "ההמבורג" שלהם בדרך אל האוזן של כולנו.
דני רובס יופיע ב-30.12 בזאפה חיפה, ב-13.1 בגריי במודיעין, ב-20.1 בזאפה תל אביב, ב-10.2 בגריי ביהוד וב-14.2 בזאפה כרם ברקן.