בין ניסיונות דקירה בכביש, עליית מחירים, אלימות של חיילים כלפי אוכלוסיה אזרחית וכמובן הפוליטיקאים הנפלאים שלנו, חוויית הצפייה בחדשות בתקופה האחרונה מעוררת תסכול, אפילו יותר מבדרך כלל. לא רק בגלל החדשות עצמן - אלא בגלל הסיקור, כאילו כל חוליי התקשורת חברו להם יחד לתהלוכה צבעונית ומטופשת, כשנדמה שכמעט אף אחד לא זוכר בכלל למה היא אמורה להיות שם. כמעט הכל כל כך דל, מפוזר, צעקני ובעצם מיותר.
הנה כמה דוגמאות מליל אמש: הראיונות הלמלמיים של הכתבים הצבאיים בכל הערוצים עם שר הביטחון היוצא בני גנץ, שבין ליטוף לליטוף ("אתה רואה מונדיאל?") התקשו להוציא מהמרואיין איזו כותרת בעלת ערך; ההתלוות של אור הלר לליל מעצרים של גדוד בגבעתי בעיצומה של "הסערה" - הסערה היא אלימות משוגעת כלפי אזרחים ויריקות על איש דת נוצרי באגפים אחרים של החטיבה - כאילו יש בזה משהו חוץ מקצת יחסי ציבור ליחידה במשבר; העיסוק הצעקני ב"מכת האלימות בכבישים", שחזור רגעי האימה ושכפולם למול תיעודים מרגיזים, מבלי שקיבוץ המקרים האלה יחד יביא איתו משהו משמעותי יותר מהעלאת הדם לראש; ומה נגיד על אי מלאכותי יוקרתי בקטאר - שהשד יודע - וגם זה לא בטוח - למי מאזרחי ישראלי זה רלוונטי מספיק כדי להגיע לכתבה באמצע מהדורת החדשות של 13. גנץ, דקירות, מעצרים, קטאר - בליל של מילות מפתח, בלי שאף אחת מהן מקדמת אותנו לאנשהו. למה לטרוח לצפות בזה בכלל?
בצד אלה ישנו כמובן הסיקור הפוליטי. אפשר לצפות בפטפוטי סרק על ציטוטים ומסרים פנימיים במשא ומתן ולהשתגע. שום דבר חדש לא ממש קורה, רק שדרעי מסתבר כועס על נתניהו בגלל שהקואליציה העתידית טרם החליפה את יו"ר הכנסת, וכולם איכשהו כועסים גם על סמוטריץ', שזה בעצם לא ממש משנה כלום במציאות. עוד יום.
זה סיקור שהותש שמרוב סחרור, ובין ספין להקלטה לעוד מריבה - נגמרו לו הכוחות להתעכב על השאלה על מה בעצם המהומה. המהומה נולדה, בין היתר ולפי הדיווחים, בשל השאיפה בש"ס לקדם שינוי חקיקה שיאפשר את מינויו לשר של דרעי, אף שהורשע בעבירות מס במסגרת הסכם טיעון והתפטר מהכנסת בסמוך אליו, רק בשביל לשוב במהרה ולעשות צחוק מהתהליך. העניין הזה, המהותי לדיון הציבורי בנושא, אמנם מוזכר - אבל עכשיו זו רק הערה טכנית עייפה ומובנת מאליה בשולי השיחה, עניין טריוויאלי שנאמר כמעט בדרך אגב, רק מכשול פורמלי שצריך לעבור, ולא משהו שיש בו עניין עקרוני. וכשהאישי מחליף את המהותי, הפוליטיקה מתרוקנת ממשמעות.
ולכן, מול כל אלה, כמה יוצא דופן היה לראות את הכתבה המקיפה והמרשימה של לי נעים בחדשות 12 על פסקת ההתגברות. באקלים של פאנלים צעקניים, מרואיינים שמדקלמים דפי מסרים ושקרים על גבי שקרים, נעים הציגה בבהירות נושא מורכב; שוחחה עם אנשי מפתח משמעותיים, שופטי עליון בדימוס, משפטנים בכירים וחברי כנסת, כשכל אחד מהם מקבל במה סבלנית להביע בנחת את עמדתו; הסבירה את הטענות והטענות שכנגד, וחשוב יותר: נתנה להן הקשר מעוגן בעובדות, ברקע היסטורי ובהשוואה בינלאומית. זאת כתבה שנותנת לצופים כלים להמשיך את השיחה בבית, לא משנה במה הם תומכים, וכזו שמבהירה להם, בלי לזלזל בהם, מה עומד כאן על הפרק.
זה עניין של סגנון, תוכן ורוח הזמן: כך צריכות להיראות היום מהדורות החדשות. במיוחד בעידן של רעש אינסופי, פייק ניוז ובלאגן כללי, זה מה שהן אמורות לעשות: סדר בחדשות. כמה חבל שזה כל כך נדיר.