אתמול ב"ארץ נהדרת" ניסה איל קיציס לקבל תשובות מנתניהו-מריאנו על הממשלה הבאה, וזה התחמק מלשוחח על מה שחשוב, והעדיף לדבר על המונדיאל בניסיון לשנות את נושא השיחה. זה אפילו נאמר מצידו במפורש: "תמשיכו לראות את ברזיל מפרקת את כולם בזמן שאני ויריב לוין מפרקים לכם את הדמוקרטיה".
אולי לא רק נתניהו-מריאנו מעדיף לדבר על כדורגל. בכל זאת, מונדיאל יש רק פעם בארבע שנים. לאורך כל השבועות האחרונים, המטורפים למדי מבחינה פוליטית וחברתית, משחקי כדורגל דחקו הצידה את סדר היום, ולעתים גם פתחו את משדרי החדשות. בערוצים מסוימים, מהדורות קוצרו וזזו בלוח השידורים. בזמן הזה, מן הסתם, הפוליטיקה, הביטחון ויוקר המחייה דווקא לא יצאו להפסקה. למרבה הצער, "ארץ נהדרת", שלא שודרה כבר כמעט חודש, לא הייתה שם כדי להגיב עליהן. חסרונה הורגש מאוד.
העונה ה-20 של "ארץ נהדרת" עלתה כבר לפני כמעט שלושה חודשים, ומאז שודרה התכנית רק שבע פעמים, כמעט באופן אקראי: שבוע כן, שבועיים לא. בהתחלה חגים, אחר כך מונדיאל, וגם בסוף התכנית האחרונה עדכן קיציס על פגרה נוספת של עוד שבועיים. ארץ נעדרת.
זה לא שלא קורה כאן כלום בזמן שיש משחקי כדורגל. אם "ארץ נהדרת" רואה בעצמה בעלת תפקיד ציבורי, היא מפספסת אותו - אבל מילא: הנפגעת האמיתית היא התכנית עצמה, שמאבדת קצב ותנופה, ואת היכולת להגיב במהירות שיא לקטסטרופה. בלי זה, הסאטירה מצטמצמת למובן מאליו, ונחלשת לאיטה. הפרק של אתמול היה הוכחה טובה לכך.
למרות כמה משחקי מילים מוצלחים כמו "כהאני באני" או "בן גבירתי" של גלנט-זרחוביץ', זה היה פרק חלש למדי, עם פאנל פוליטי ארוך מאוד ולא ממוקד, שאפילו חולדאי לא הצליח להציל. רוב הפאנל הלך בעיקר אל המובן מאליו - האבסורד שבפירוק ופיצול משרדי הממשלה וגופי הביטחון לגורמים. אם להשתמש במילים שלהם, הם קצת נתקעו בפרוצדורה, במקום ללכת למהות.
הרגע הנפיץ היחיד באמת, עם שיחה של חייל מחברון (דור מוסקל מערוץ הכיבוד בהופעת אורח) ששואל את בן גביר-חסון מה לעשות, מוסמס במהירות כדי לחזור לשיחה על סמכויות בממשלה במקום להגיב בחריפות על רצף התקריות האלימות של חיילים כלפי אוכלוסיה אזרחית. הבנו שזה מצחיק שסמוטריץ' של גיה באר גורביץ ייתן שבת לאלוף במיל', אבל זה לא העיקר.
ואם כך, אם להודות על האמת, הדבר הכי מצחיק אתמול בארץ נהדרת לא היה משחק מילים או פאנץ' מסחרר. הוא בכלל לא היה מילולי. שום דבר לא השתווה לגלגולי העיניים של דפנה ליאל-ליאת הרלב, כל פעם שאבסורד פוליטי נוסף נחת על השולחן. זאת לא רק התגובה האולטימטיבית לכל מיני ספינים, מכבסות מילים, סידורי עבודה מופרכים וטייטלים מגוחכים, אלא גם עקיצה משעשעת כלפי התקשורת הפוליטית שנאלצת לסקר את כל זה ברצינות גמורה.