חוץ מזה שיצחק קלפטר היה כישרון ענק, מלחין גדול וגיטריסט-על, יצחק היה קודם כל בן אדם. הוא הבן אדם הכי אמיתי שהכרתי. אין הרבה כאלה. אין לו פוזות, הוא תמיד דיבר מהלב ולכן הוא נגע. למדתי להכיר את הצד האנושי, האמיתי והטבעי הזה אצלו.
הוא היה מלחין בחסד עליון, עם כישרון הלחנה אמיתי. הוא הלחין לי את להיטי הענק "סוף העונה", "רק אתמול" ו"מה שאת אוהבת". אחרי שלקחתי ממנו את הלחן של "מה שאת אוהבת", באיזשהו שלב נפגשתי איתו. הוא שמע את השיר ואמר: "זה שלי?". זה שיר שנכתב לפני עשרות שנים ויצחק שכח בכלל. אחד הלהיטים הכי גדולים והוא לא זכר שזה הוא הלחין אם לא הייתי מזכירה לו. זה מעיד על הצניעות שלו.
דני רובס סיפר לי שפעם נסע במכוניתו, פתאום הוא שומע ברדיו את "סוף העונה", הוא עצר את האוטו בצד, ואמר 'מה זה הדבר הזה?'. היה משהו בלחן של קלפטר שנכנס לך כמו חץ בלב. רובס סיפר שבהשפעת "סוף העונה" הוא אחר כך כתב לוורדינה כהן את 'נוסעת בעקבות האהבה'".
יצחק אמר לי: 'יש שירים שאני כותב ויש שירים שבאה לי המוזה ויוצאים מהלב. השירים הכי טובים שלו היו אלה שיצאו מהלב. הרגשת שהוא אהב את מה שהוא עושה, באמת נהנה ממה שעושה. גם בשירים שלא כתב לי לקחתי אותו כגיטריסט. אהבתי גם את השירה הנונשלנטית שלו.
יצא לנו להיפגש הרבה. כל כמה שנים הייתי הולכת אליו, לוקחת ערמה של קסטות, והיינו מדברים. כשהיינו נפגשים הגעתי לבית שלו בארבע אחר הצהריים, כשאור בחוץ, אבל בבית שלו היה חושך. תמיד הרגשתי שאני לומדת ממנו משהו. היינו כל פעם שלוש שעות ביחד. ויצאתי בהרגשה שהייתי בטיפול.
ידענו כולנו שהוא חולה ושזה עלול לבוא באיזשהו שלב. אבל הוא שרד ושרד, ואמרתי שהוא אולי יזכה לחיים יותר ארוכים. זה נורא נורא עצוב לי.
הביא לפרסום: שגיא בן נון