לפני יותר מחצי שנה, היה נראה שמיכאל בן דוד מסיים את 15 דקות התהילה שלו. ההופעה המבטיחה שלו באירוויזיון בטורינו הסתיימה בקול ענות חלושה ובהדחה מביכה בחצי הגמר. הרגע הזכור ביותר מאותו ערב באירוויזיון הוא ההידחפות השנויה במחלוקת של בן דויד אל חבר השופטים, שלוותה בכמה נשיקות לא רצויות ובהרמות גבה מצד העולם הצופה.
אמש חזר בן דוד לבמה - הפעם קטנה ומקומית יותר - בתור סולן "נוער שוליים". במשך שעתיים ניסה מחליפו של מיקיאגי, כנראה יותר מכל, להוכיח שהפעם הוא לא נדחף. "אתם לא מבינים כמה הם מתרגשים", אמר לקהל כשהוא מצביע על חברי הלהקה שמאחוריו. "אנחנו!", ירה לעברו דודי לוי, "אתה חלק מנוער שוליים". ההערה החביבה לכאורה הסגירה את מאבק הכוחות על הבמה, שהעיב במעט על האיחוד החגיגי.
בריאיון שהעניק באחרונה לוואלה! תרבות הסביר הסולן לשעבר מיקיאגי למה הוא ייעדר מהאיחוד. "צריך להשאיר את זה 32 שנה אחורה", טען. "שם הקסם, היום אין לזה קסם". לאורך כל המופע, הגיטריסט ויוזם האיחוד בפועל דודי לוי ניסה להוכיח שהקסם בנוער שוליים עדיין קיים. הוא הוביל את האיחוד מתוך תחושת נוסטלגיה. הוא כמעט חש שליחות כלפי הקהל. בן דוד, עם זאת, עלה לבמה בתל אביב מתוך חרדת קודש. הוא ידע בדיוק לאילו נעליים גדולות הוא נכנס, ולא בטוח שהוא מרוצה מהן.
לבן דוד קשה שלא להיות עצמו. הוא בחר לעלות לבמה עם לבוש אופייני, שככל הנראה הולם יותר את במת האירוויזיון מאשר את במת הפינגווין או הרוקסן, כפי שאולי חלם דודי. הוא לא ויתר על המניירות ועל הפלצטים, על להסתכל לקהל בעיניים, על גימיקים. אלא שדודי לוי רצה את האהבה שקיבל לפני יותר מ-30 שנה, ובכל פעם שבן דוד יורד מאור הזרקורים הוא חש לקפוץ פנימה.
למורת רוחו של לוי, מיקיאגי ככל הנראה צדק. כשהנוסטלגיה וחרדת הקודש התנגשו על בימת הבארבי, הפחד ניצח. הלהקה בקושי נגעה בשיריה הקודמים והיססה לעבד אותם - מה שהיה בעיקר לרעתו של בן דויד, שנאלץ להתאים את עצמו לטונים הייחודיים של מיקיאגי. זה הוביל לתחושה של ערב מחווה יותר מאשר הופעה אותנטית של חברים שפשוט התגעגעו לנגן יחד. הכימיה בתוך הלהקה כמעט ולא הורגשה, הנגנים המקוריים בקושי החליפו מבט. החיבור היחיד התקיים בין מיכאל ובין דודי לוי. לוי ניסה למשוך לכיוון שלו, בן דוד פעל מתוך לחץ - וזה יצר בעיקר תחושה מלאכותית ומאולצת.
התחושה הזו חזרה כמה פעמים במהלך הערב. במקום לתת לקהל האוהב לעשות את שלו, בן דוד פולט "איפה הכפיים שלכם?" ו"לא שומעים אתכם" בכל פעם שהוא איבד את האיזון שלו. בחלק היפה ביותר של ההופעה בעיניי, כשהקהל המתרגש חלם את הפזמון של "אמסטרדם", בן דוד ודודי לוי התעקשו להעיר אותם בבוטות ובחוסר תיאום משווע. הם נכנסו לקרב, אבל אנחנו הפסדנו.
באופן כללי, ואולי בזכות מאבק הכוחות, סדר השירים נשזר בחוכמה. בן דוד היטיב לשיר להיטים שהקפיצו את הקהל כולו, ונראה שהוא מתעורר לתשואות הקהל; דודי לוי חייך כששרו את השירים המוכרים פחות, שהוקדשו בעיקר לשורות הראשונות. הוא לא ויתר על "הלהקה הקטנה מחולון" ו"דוד", בזמן שחברו הסולן ירד מהבמה כדי להחליף תלבושת, כיאה אך ורק לו. בעוד בן דוד הלך לאיבוד בתוך הקאבר המוזר של הלהקה ל"video killed the radio star", דודי לוי נראה בעננים.
מעבר לתחושת המתח הכללית, היו כמה רגעים שרק הגבירו את המבוכה בקהל, ובראשם הבחירה התמוהה לשיר דווקא את "רק מה שאת אוהבת" כמחווה ליצחק קלפטר, בקאבר צורם במיוחד. לוי ובן דוד התעקשו לעשות פתיחות ארוכות מדי לשירים לא מעניינים (כמו נאום חובק נשים לפני "לא אטוש את ידך", שבמהלכו רוב הקהל נותר דומם), והשאירו את רוב הקהל עם גבה מורמת.
ואז, לפתע, נפל הלילה. ברגע שמיכאל בן דויד הוציא את מילות הקסם מפיו והודיע לקהל שלילה אצלו במיטה, השמיים נפתחו. הקהל, שהיה ברובו רדום עד כה, זעק מאושר. אחרי "לילה" הם המשיכו ברצף להיטים מעולה של הלהקה ("ציירי לך שפם" ו"אמסטרדם"). בתום כמה רגעים חלשים יותר ולאחר תחינות רבות של הקהל, הם שרו גם את קאבר הענק "לך איתה", שזכה לעיבוד מעולה שמתאים במדויק לקול העדין יותר של בן דוד והזכיר לנו את יכולות הגיטרה הענקיות של דודי. ניכר שגם המתח בין השניים נשבר, ולרגע הם פשוט נהנו לנגן ביחד - והקהל הרגיש את העוצמה.