באוקטובר 1957 ישב הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי בבית הקפה האהוב עליו בפריז, כשהגיע אליו שליח וסיפר לו בהתרגשות שהוא זכה בפרס נובל. הוא היה בן 44 בלבד, הזוכה הצעיר ביותר אי פעם. ההישג האישי של קאמי נתפס בצרפת כהוכחה לעליונות האינטלקטואלית של הדור הצעיר במדינה, והטלוויזיה המקומית ביקשה לראיין אותו. התוצאה הייתה אחד מהראיונות הטלוויזיוניים המוזרים בהיסטוריה. הוא נערך בפארק דה פראנס, אצטדיון הכדורגל הגדול במדינה דאז, במהלך משחק של קבוצת ראסינג פריז המקומית. קאמי והמראיין ישבו ביציע, כשמסביבם כ-40 אלף אוהדים.
זו לא הייתה הטרלה מצדו של חתן פרס נובל הטרי, הוא פשוט אהב כדורגל ולא רצה לפספס את המשחק. שנה לפני שזכה בנובל הוא נתן ריאיון למגזין בוגרי האוניברסיטה של אלג'יר, שם שיחק בקבוצה המקומית בתור שוער, וסיפר כי "אחרי כל כך הרבה שנים, בהן העולם הציע לי כל כך הרבה חוויות, כל מה שאני באמת יודע על מוסריות ומחויבות האדם אני חייב לשנותיי בכדורגל".
בריאיון אחר שנתן ב-1959, פחות משנה לפני שמת, הוא אמר כי אולמות התיאטרון ומגרשי הכדורגל היו "שתי האוניברסיטאות האמיתיות שלי". הפילוסופיה של קאמי התעסקה בחקר האבסורד, והרי יש משהו אבסורדי יותר מ-22 גברים שרצים אחרי כדור במשך 90 דקות במחשבה קולקטיבית מדומיינת שיש משמעות לכך שהכדור עובר קו לבן שמצויר באופן שרירותי על פיסת דשא? אלא שמבחינתו של קאמי, ההפך הוא הנכון. קאמי האמין כי מה שנותן משמעות לחיים אלה הם הדברים שאתה אוהב דווקא בלי הסבר. בחוסר היגיון. לא מהשכל, אלא מבפנים. מהקישקעס.
נזכרתי בקאמי כשמצאתי את עצמי עומד מול הטלוויזיה יחד עם בתי בת השלוש, וחגגנו יחד עם חבורה של ארגנטינאים מזיעים. הילדה שמחה בגלל שהיא ראתה את אבא שלה חוגג (ובגלל שנתנו לה להישאר ערה הרבה מעבר לשעת ההרדמה שלה) אבל לקח לי זמן להבין למה אני מתרגש כל כך. בחוסר היגיון. מהקישקעס.
ובעצם, מה יש פה להבין? מתי בפעם האחרונה עמדתם מול הטלוויזיה והבנתם שאתם חוזים בהיסטוריה בו זמנית יחד עם עוד מיליארד בני אדם? אפשר לאהוב את הרגעים האלה, אפשר שלא - ההיסטוריה היא כלבה קרת רוח שלא עושה חשבונות שכאלה. ראינו בשידור חי את חומת ברלין נופלת, את ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על רצח יצחק רבין, את שני מגדלי התאומים נופלים בניו יורק. כל מי שצפה ברגעים האלה הבין בזמן אמת שמדובר ברגעים היסטוריים, כאלה שייזכרו לנצח, בדיוק כפי שהרגישו יותר ממיליארד בני אדם שצפו במשחק גמר המונדיאל בקטאר אמש. הפעם, אף אחד לא מת. אף אסון לא קרה. קבוצה אחת ניצחה, אחרת הפסידה. השמש תזרח גם מחר בפריז, כביכול ללא שום שינוי, אבל העולם לעולם לא יהיה אותו דבר. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נזכור לנצח איפה היינו כשראינו את המשחק הזה.
על פניו, בסך הכל משחק. "22 חוליגנים שרודפים אחרי כדור", כפי שהגדיר זאת פעם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. מתברר שגם פרופסורים טועים לפעמים. המשחק נכנס לרשימה הזאת של רגעים היסטוריים לצד נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג והלווית המלכה אליזבת בלונדון. שלוש פעמים בעט ליאו מסי את הכדור אל תוך הרשת (למרות שטכנית, פעם אחת הכדור נעצר בתוך השער בלי לפגוש את הרשת) - וכל פעם הוא הגביר את התחושה ההיסטורית של הרגע.
נכון, קיליאן אמבפה פגש את הרשת אפילו יותר פעמים במהלך הערב, אבל ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ולערב הזה הייתה מנצחת אחת: ארגנטינה. אומה גאה של 45 מיליון אזרחים, שהתגמדה לערב אחד אל מול אזרח אחד. 1.69 מטר של כישרון. הכדורגלן הטוב בכל הזמנים הוכיח שהוא גם הגדול בכל הזמנים, ואנחנו זכינו להיות ניצבים בספר ההיסטוריה שהוא כתב מחדש.
קל לזלזל בכדורגל, הספורט הפופולרי בעולם. לפעמים זה בלתי נמנע, בטח כשנדרשים להעביר שנים שלמות של צפייה בגרסה המקומית של הספורט, המכונה "כדורגל ישראלי". גם במונדיאל הזה היו משחקים נוראיים. שבעה משחקים נגמרו בתיקו מאופס. לראות את דנמרק ותוניסיה משחקות בשביל לא לספוג, ולא בשביל לכבוש - זה מביש. ה-0:0 בין מקסיקו לפולין כבר בכלל הרגיש כמו עינוי של השב"כ.
אלא שכדורגל הוא יותר מכיבושים וגולים, ואחרי ערב הוליוודי כזה קשה לא להתפייט בעניין. התסריט של מסי נראה כאילו נכתב מראש כדרמה בנטפליקס. הילד מארגנטינה שסבל מבעיות גדילה, עבר לספרד והפך לשחקן הכדורגל הגדול באירופה - אך נכשל בכל פעם שהגיע לשחק בנבחרת של מולדתו. הקריאות "למה מסי לא מופיע לנבחרת" המשיכו גם אחרי שהוביל את הנבחרת לגמר המונדיאל ב-2014 וזכה בתואר שחקן הטורניר. הטענות "מסי לא יכול להיחשב לגדול בכל הזמנים בגלל שהוא לא הגיע להישגים בינלאומיים" המשיכו גם אחרי שזכה עם ארגנטינה בקופה אמריקה ובפיינליסימה. אמש, הוא לא השאיר שום סיכוי להייטרים למצוא שום דבר רע להגיד.
הוויכוח הישן בין מעריצי מסי לרונאלדו מרגיש מטופש במיוחד פתאום. בערב הירואי, במשחק האחרון שלו במונדיאל אי פעם, הוא כבש פעמיים ב-120 דקות מותחות, והוסיף את הפנדל הראשון בדו-קרב שחרץ את המשחק. הוא עשה את זה אחרי קאמבק בלתי נתפס של צרפת, הנבחרת המוכשרת ביותר בטורניר. זה רק הפך את הסיפור לגדול יותר. לא מן הנמנע שלאור הסוף ההוליוודי הוא יותר מתאים לדיסני פלוס מאשר לנטפליקס. השורה התחתונה תישאר זהה. מסי הוכיח, למי שעדיין היה לו ספק, שהוא הכי גדול בצד הזה של המילניום. הגדול בדורו. בשלב הזה, מי שמתווכח עם המספרים וההישגים האלה פשוט איבד קשר למציאות. מסי עלה לדרגות של קונצנזוס על-זמני לצד מייקל ג'ורדן, נדיה קומנץ', מייקל פלפס ורוג'ר פדרר. כן, שם בפסגה, לצד דייגו ופלה.
תעצרו ותחשבו על הלחץ שמסי היה בו במהלך שני הפנדלים שבעט אתמול. קריירה שלמה שמתנקזת לבעיטה אחת. מדינה שלמה שמחכה לבשורה שתצא לו מהרגל. 11 מטרים מהשער ועוד עולם שלם שמביט ומתרגש, ביניהם עשרות מיליונים שמתפללים שהוא יחטיא. עם כל המשא הזה על הכתפיים הוא ניגש בביטחון, וגלגל את הכדור בקלילות אל הרשת. פעמיים! מרוב התרגשות כמעט פספסנו שזהו, זאת הפעם האחרונה שנראה את מסי במדים התכולים-לבנים במונדיאל. הבעיטה שלו בדו-קרב בעיטות העונשין הייתה הנגיעה האחרונה שלו בכדור במונדיאלים. זו כבר הייתה היסטוריה קטנה, רגע לפני ההיסטוריה הגדולה בה הוא זכה להניף את הגביע המוזהב בפעם הראשונה.
זה זמן לסכם לא רק את הרגעים הגדולים של מסי וארגנטינה, אלא של מונדיאל שלם. כזה שנערך בחורף במקום בקיץ. במדינה שאין לה שום קשר לכדורגל. עם זלזול פושע בזכויות אדם. באצטדיונים מיותרים שנבנו במדינה שאין לה צורך בהם, על ידי פועלים זרים שעבדו בתנאי עבדות, ו-6,500 מהם שילמו בחייהם. מונדיאל שאסור היה לשתות בו אלכוהול או להוריד חולצה. מונדיאל שבו עיתונאי הורחק מהיציע מכיוון שלבש חולצה עם צבעי דגל הגאווה עליה, ולאחר כמה ימים מצא את מותו במסתוריות. ומצד שני, מונדיאל שנגמר באחד ממשחקי הגמר הגדולים בהיסטוריה, ויש כבר שמכנים אותו המשחק הגדול אי פעם. זה יהיה אבסורד לשאול אם המשחק הזה שווה שייהרגו 6,500 אנשים בשבילו. זאת שאלה לא הוגנת עם תשובה לא הגיונית. אתם יודעים את התשובה בקישקעס שלכם.
ישראל, כהרגלה ב-52 השנים האחרונות לא השתתפה בחגיגת הכדורגל העולמית, אבל זה לא אומר שלא הייתה נוכחות ישראלית בקטאר - מדינה שממנה יוצא המימון לקבוצת הכדורגל היקרה בעולם וגם לחמאס. מדהים שדווקא במדינה שבשגרה ישראלים לא יכולים בכלל להיכנס אליה, נראה שהיו יותר עיתונאים כחול-לבן מאשר אלה שמסקרים את כל הליגה הישראלית כולה.
המשלחת הישראלית לקטאר זכתה לכותרות בעקבות כמה סרטונים ויראליים של עיתונאים ישראלים, כמו גם של "קומיקאי" שנאלץ לברוח מהמדינה בעקבות סרטון לא מוצלח שזכה לחשיפה במקומות שהוא פחות רצה. אלא שהיו גם צדדים טובים לסיקור, שרובם התנקזו אל המסך של תאגיד השידור הציבורי שלנו.
כמעט 50 שנה אחרי המערכון האלמותי של חבורת "לול", בו אורי זוהר מוציא את התסכול שלו על מקלט הטלוויזיה לאחר שהטלוויזיה הישראלית בוחרת לשדר אופרה במקום כדורגל (שזכה השבוע לגרסה צבעונית), נראה שהמהפך בשידור הציבורי הושלם. אופרה כבר לא תראו על המסך של כאן 11, מקסימום הופעות של נועה קירל - כדורגל, לעומת זאת, קיבל החודש מקום של כבוד בערוץ. ישראל אמנם לא השתתפה בטורניר, אבל זה לא הפחית לרגע מאיכות המשדרים. למעשה, לא מן הנמנע כי זה היה הכיסוי הטלוויזיוני המכובד, המקצועי וההישגי ביותר של אירוע בינלאומי שנראה אי פעם בישראל.
לרגעים זה הרגיש מוגזם. אולפן פתוח בקטאר, כתבי שטח שפרוסים ברחבי המדינה והאצטדיונים, כתבות עומק, פרשנויות מהאולפן, תכניות מיוחדות של גיא זוהר, דיווחים מהמדינות המשתתפות - וכל זה על חשבון משלם המסים. אלא שככה בדיוק נראית מקצוענות. במדינה שהתרגלה לכך שעיתונאים מדבררים פוליטיקאים ומברברים שעות באולפני חדשות פתוחים במהלך היום, קשה קצת להתרגל לכך שהאולפן מתחלף במומחים מקצועיים שמביאים זוויות שונות, פרשנויות שונות והרבה מאוד צבע ועניין לאירוע גדול. צפיתי בשלל משדרים מרחבי העולם, האולפן הישראלי לא נפל מהם בכלום - ואפילו להפך. כל זה עוד לפני שדיברנו על האפליקציה המרשימה של כאן, שהושקה במקביל למונדיאל.
המעטפת המקצועית המרשימה המשיכה לרוב גם במשחקים עצמם. ובכל זאת היה פער בין שידור לשידור. היה תענוג לצפות בשידורים של אשרת עיני ושרון דוידוביץ', שלאחרונה אף כתב ספר על המונדיאלים. יהונתן כהן ואסף כהן התגלו כצמד מנצח, כזה שיודע להעביר את חווית המשחק בכיף לא מעונב, בלי להוזיל את הרמה של השידור. קשה לומר את אותו דבר על השידורים שהובלו על ידי עמיחי שפיגלר או נדב יעקבי, שנראה שהתחרו אחד בשני בעוצמת הווליום במהלך התקפות סרק.
יעקבי, שנבחר לשדר את משחק הגמר אמש, הוא עיתונאי ותיק ואחד המומחים הגדולים בישראל לכדורגל עולמי בכלל, ולמונדיאלים בפרט. גם הוא פרסם בעבר ספר על ההיסטוריה של אליפות העולם, וקשה להאמין שמישהו יתווכח עם הטענה שמדובר בידען ברמה עולמית. אלא שמשהו קורה ליעקבי כשהוא מתיישב מול המיקרופון במשחקים. דווקא מאדם שכל כך אוהב את המשחק ומבין אותו, אפשר היה לצפות למעט יותר רגש. בכל פעם שהכדור עובר את החצי, יעקבי מתחיל להגביר את הקול כאילו דרמה אמיתית מתרחשת על כר הדשא - גם כשבפועל לא קורה שום דבר מיוחד. כל מי שהלך להפסקת שירותים קצרה במהלך משחק של יעקבי מכיר את התחושה הנוראית הזאת, כשאי אפשר להבין מגוון הקול של יעקבי אם הוא משדר גול נדיר, או סתם הוצאת חוץ סתמית.
חבר ישראלי שגר בצ'כיה סיפר לי שהוא צפה באחד המשחקים בטלוויזיה המקומית, ויכול היה לשמוע את הצעקות של נדב יעקבי דרך האוזניה של השדר הצ'כי. עד עכשיו לא ברור לי אם הוא התבדח או לא, בעיקר כי זה נשמע הגיוני. ובכל מקרה, ויסות הווליום של יעקבי היא רק אחת מהבעיות של השידורים שלו. בעוד על הידענות שלו אין עוררין, נראה שיעקבי התאהב בסטטיסטיקות איזוטריות ופרטי טריוויה זניחים מוויקיפדיה.
כל מי שצופה בספורט אמריקאי מכיר את הסגנון, שמתאים בעיקר לפוטבול ובייסבול, משחקים שבהם יש הרבה מאוד עצירות ורגעים מתים במשחק, בהם שדרי הטלוויזיה מתחילים לספר אנקדוטות ולהשוות נתונים. בכדורגל אין שום צורך בזה. בכל רגע מישהו מחזיק בכדור, מוסר, לוחץ, חוטף. ברגעים בהם המשחק נעצר הטלוויזיה חוזרת לרוב להילוכים חוזרים, בהם הפרשן נכנס לפעולה. אין שום סיבה "למלא" את זמן המשחק בפטפוטים. למעשה, ברגעים שבהם אין מה לומר עדיף לתת לקהל מהבית ליהנות מהאווירה באצטדיון ומשירי האוהדים - בטח בשיא המתח של ההארכה, במקום לפלוט מידע שאפשר למצוא בגוגל בנוגע לשחקנים על הדשא שבמקרה גדלו בעיר בונדי בצרפת. באופן אירוני, יעקבי שלא מוותר על אף פרט טריוויה שולי, הצליח לפספס דווקא את הפנדל שניתן לצרפתים במצב של 2:3 לארגנטינה, שתפס אותו מופתע למדי.
לקראת סוף ההארכה חשתי געגוע עז ליורם ארבל, גדול שדרי הספורט שקמו לנו כאן, לטעמי. כמה קלאס היה בשידורים שלו. ה"ההללויה" המתגלגל אחרי שערים מעולם לא השתלט על השידור, אלא היטיב לתת לקהל באצטדיון את הטון. ארבל ידע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, ע"ע "ככה לא בונים חומה", אבל לא פחות - הוא ידע מתי לא לומר כלום. אצל יעקבי אין שקט. יש המון "וואו", וגם אמירות שחוזרות על עצמן בלופ כמו "לא יכול להיות" או "מה ראינו עכשיו". ובכן, אתה השדר - ספר לנו מה ראינו עכשיו, בשביל זה אתה שם.
כשיעקבי צורח על הפרשן (המצוין) אורי אוזן: "תראה מה שהוא עושה, תראה מה שהוא עושה", קשה שלא לתהות האם הוא חושב שהוא משדר ברדיו ולא בטלוויזיה. כולנו רואים מה שהוא עושה, אנחנו לא צריכים שתצעק את זה עלינו ללא הפסקה. ובכל זאת, אפילו יעקבי לא יכול היה להרוס את ההיסטוריה, בטח כשהמעטפת כולה הייתה כל כך מתוקתקת. כאן זו הזדמנות גם להחמיא לכל הצוות התומך. הצלמים, העורכים, אנשי הסאונד, התאורה, האיפור - כולם.
אחרי חודש שבו אנשי התאגיד נכנסו אלינו הביתה כמעט כל יום באיכות 4K, קשה היה שלא להיסחף איתם בהנאה. בסוף הגמר לא שמחתי רק בשביל מסי אלא גם בשביל הזרים הטלוויזיוניים שנכנסו לנו ללב. דור הופמן, אבו-ליאו וכמובן אורי אוזן הנהדר, שקולו נשבר מבכי בסיום הגמר כשהוא סיפר כמה שהוא אוהב כדורגל. לא את ארגנטינה, לא את מסי - את המשחק עצמו. זר לא יבין זאת, אבל נראה שללילה אחד לא היו זרים בעולם. אחרי כל כך הרבה מילים שנאמרו, אוזן התקשה לדבר. הדמעות חנקו את גרונו, וכולנו התרגשנו יחד איתו. נחנקים מהאושר ומתפלאים מול העונג. אלה היו דמעות לא הגיוניות. לא מהשכל, אלא מבפנים. מהקישקעס.