עונת סיכומי 2022 מגיעה כעת לסיומה, ולפחות בעולם הקולנוע, ברור מי אחד המנצחים הגדולים שלה: "אחרי השמש". סרט הביכורים של הקולנוענית הסקוטית שרלוט וולס כיכב ברוב מצעדי סרטי השנה שהתפרסמו לאחרונה, כולל אצל ברק אובמה, וזכה בשלל מועמדויות ופרסים. ספוילר: בסוף השבוע נפרסם את המצעד שלנו, וגם בו הלהיט הזה מככב.
עוד דבר שיקרה בסוף השבוע: לאחר שכבר סחט דמעות במולדתו, בארצות הברית ובמדינות נוספות, "אחרי השמש" יעלה לאקרנים גם אצלנו, ולקראת זאת ניהלתי שיחה קצרה בזום עם הבמאית.
וולס נולדה בסקוטלנד, ולמדה קולנוע בניו יורק. סרט קצר שלה משך את תשומת הלב של ברי ג'נקינס, הבמאי של "אור ירח" זוכה האוסקר, ושל שותפתו הקבועה, המפיקה אדל רומנסקי. הם נפגשו איתה והתעניינו אם יש לה בקנה תסריט לסרט באורך מלא. היא חזרה אליהם כעבור שנתיים עם התסריט של "אחרי השמש", וכך נולד הפרויקט הזה.
וולס כיום בשנות השלושים לחייה, וגיבורת הסרט היא אישה בגילה, המהרהרת בזיכרון ילדות: חופשה שבילתה בטורקיה עם אביה, שמאז הלך לעולמו.
ההשראה ל"אחרי השמש" הגיעה כשהבמאית דפדפה באלבום תמונות מילדותה, ונדהמה לראות כמה צעיר נראה אבא שלה. את האב בסרט מגלם פול מסקל, שפרץ בסדרה "אנשים נורמלים", ואכן הוא נראה פחות כמו ההורה של בתו, ויותר כמו אחיה הגדול.
"יש איזו דעה קדומה, שאם האבא נראה צעיר אז הוא לא יכול להיות אבא טוב, והיה לי חשוב להפריך את זה", אומרת וולס בריאיון לוואלה! תרבות. "האבא ב'אחרי השמש' הוא אבא טוב מאוד - למעשה, הוא טוב יותר בלהיות אבא מאשר בכל דבר אחר".
ההורים בסרט גרושים, ואנחנו בכלל לא רואים את האימא על המסך. "הדבר היחיד שגרוע יותר בקולנוע מאבא צעיר זה אבא גרוש וצעיר", אומרת וולס. "אבות כאלה תמיד נעדרים, אף פעם לא נהדרים. האבא ב'אחרי השמש' נעדר במובנים מסוימים, אבל כשהוא נוכח - הוא נוכח מאוד. היחסים בינו לבת שלו מצוינים. יש ביניהם הרבה אהבה, והם דואגים אחד לשני".
עובדה נוספת לגבי האבא בסרט, ואולי חשובה מכל: עם הזמן הולך ומתברר לנו כי הוא סובל מדיכאון ויגון, שלא ברור מאיפה הם מגיעים, אבל ברור כי אין להם סוף - בטח לא סוף טוב. "התגובה של הקהל לסרט שלי היא מעבר לכל הציפיות שלי", אומרת וולס. "לא ציפיתי שהוא ייגע בכל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה גילאים, ובצורה כל כך חזקה. למה זה קרה? כמובן שאין לי הסבר לכך, אבל אולי זה בגלל שהוא מדבר על בריאות הנפש".
"הבכורה של הסרט היתה בפסטיבל קאן, והבן אדם הראשון שדיבר איתי אחרי ההקרנה הראשונה היה צופה בן 19, שחלק עמי את החוויה האישית שלו עם דיכאון. אולי אנשים צעירים לא יכולים בהכרח להתחבר לעיסוק של הסרט בהורות, אבל מתברר שהם בהחלט יכולים להזדהות עם העיסוק שלו בדיכאון".
אביה של וולס מתה כשהיתה בת 16, אבל היא שוב ושוב מתעקשת להבהיר - "אחרי השמש" אינו סיפור חייה. "זה סרט אוטוביוגרפי רק במובן הרגשי - אלה הרגשות שלי על המסך", היא אומרת. "השתמשתי בזיכרונות ובאנקדוטות שהיו לי כבסיס לגרסה הראשונה של התסריט, אבל מעבר לכך - הסרט הוא בדיון. מעולם לא יצאתי לחופשה כמו זו שמתוארת בו, ויש עוד הבדלים רבים".
את הילדה בסרט מגלמת פרנקי קוריו, שהיתה בת 11 בזמן הצילומים ונבחרה מבין שמונה מאות מועמדות לתפקיד. ההופעה שלה מהפנטת - השחקנית הצעירה, שלא הופיעה קודם לכן מול מצלמה, נולדה למסך, ואם תרצה בכך אפשר להניח שעוד נראה אותה בעשרות סרטים וסדרות.
"בזמן הצילומים, פרנקי היתה מודעת רק לסצינות בהשתתפותה. שמרתי עליה מפני החלקים האחרים", אומרת וולס. "היא ראתה את הסרט לראשונה במהלך הקרנה פומבית בלונדון בנוכחות הצוות. בסוף ההקרנה, כשכולנו נעמדנו על הבמה, היא עמדה מולי ושאלה אותי במבט דומע וכמעט מאשים - 'למה היית חייבת לעשות סרט כל כך עצוב'?".
הרבה אנשים מסכימים איתה. הם חושבים ש'אחרי השמש' הוא הסרט הכי טוב של השנה - וגם הסרט הכי עצוב של השנה. את מסכימה גם?
"אם מישהו אומר שהסרט עצוב, אני לא אחלוק עליו, אבל הכוונה שלי היתה להעביר גם רגשות נוספים, ואני מקווה שהצלחתי בכך. זה סרט על אהבה שמישהו נתן - אהבה שנשארה גם אחרי האובדן".
"הכל בסרט מחושב מאוד. לכן גם לא נוח לי כשמנסים להציג אותו בתור אוטוביוגרפיה. זה לא סתם דברים שקרו במציאות ושמתי על המסך. הסרט מורכב מאינספור החלטות שקיבלתי. אחת ההחלטות החשובות היתה איך להציג את הגיבורה כאדם בוגר, כשהיא כבר אימא בעצמה. יש לה תינוק, והתינוק לא בוכה. אם התינוק היה מיילל ומשתולל, אולי זה היה יוצר תחושה של ייאוש. התינוק שליו וניחוח למדי, ובעיני זה מייצג המשכיות של אהבה, של חיים ושל משפחה, ומבחינתי הסרט עוסק בהמשכיות הזו, לא בטראומה".
העיסוק של הסרט בזיכרונות, במה שהיה ובמה שאינו הזכיר לי את השאלה אותה שואלת ג'ינה רולנדס בסוף של "אישה אחרת" - "האם זיכרון הוא משהו שיש לך או משהו שאיבדת". מה דעתך?
"למרבה הצער, אענה כי זיכרון הוא משהו שאיבדת, אבל זו רק הפרספקטיבה שלי".
נוסף לכל הכתרים האחרים, "אחרי השמש" יכול להתהדר גם בתואר נוסף - יש לו את אחד מן הפסקולים הטובים של השנה, עם שלל שירים נפלאים שמגיחים ברגעי שיא, ונתייחס כאן לשניהם מהם. ראשית כל, לנקודת מפנה בסרט שמתרחשת כשהילדה שרה בקריוקי את "Losing My Religion".
"ידעתי שתהיה סצינת קריוקי לפני שידעתי מה יהיה השיר שישירו בה", אומרת וולס. "'Losing My Religion' תמיד היה האופציה הראשונה. אולי בגלל שההורים שלי היו כל כך צעירים, אז מכל השירים בעולם, דווקא זה היה השיר הראשון שהכרתי את המילים שלו. הייתי צריכה להכין תוכנית ב' למקרה שלא נקבל את הזכויות אליו, אבל ידעתי שאף שיר אחר לא יעבוד באותה צורה".
"המילים של השיר לא בהכרח משמעותיות בסרט, וידעתי שאנשים ינתחו אותם ויפתחו תיאוריות לגבי המשמעות, אבל זה היה קורה עם כל שיר אחר. בסופו של דבר, האינסטינקט שלי היה לבחור בשיר הזה, ואינסטינקטים נוצרים מסיבות שאת לא יכולה להבין. הלכתי עם האינסטינקט ולדעתי זו היתה בחירה טובה מאוד".
רגע השיא של הסרט, שהוא גם אחת הסצינות הקולנועיות החזקות והמרגשות של השנים האחרונות, מתרחש לצלילי "Under Pressure", שהאב ובת רוקדים למנגינה שלו ולאורם של הבזקי אור, בריקוד שיש בו את כל קשת הרגשות האפשרית.
"הסיפור שלי עם הריקוד הזה מוזר", אומרת וולס. "כשהתיישבתי לכתוב את התסריט, סצינות הריקוד פשוט הופיעו בו, כאילו מישהו אחר כתב אותן. בזמן הצילומים, עוד לא חברתי את השיר. הוא נוסף בעריכה, אבל מכאן והלאה הייתי חייבת להשתמש בו, כי ערכנו את הסצינות האלה לפי המקצב שלו".
בין השאר, "אחרי השמש". עוסק בהתמודדות עם החיים האלה, שלפעמים קצת גדולים עלינו. איך את מתמודדת עם ההצלחה של הסרט, ועם כל הנסיעות בין הפסטיבלים והאירועים השונים בהם הוא מתקבל בכבוד מלכות?
"אני לא לבד בנסיעות האלה. הצוות של הסרט נמצא איתי, וזה מקל עלי. אני מנסה לא להסתחרר מההצלחה ולא להיסחף, אבל אני מנסה גם ליהנות מהרגע, כי אני יודעת שזה רגע מיוחד שלא יימשך לנצח".