בשנת 1990, שנתיים אחרי שפרסם את הספר "מטילדה" - שהתקבל כיצירת מופת באופן מיידי - נחת בתיבת הדואר של סופר הילדים הנערץ רואלד דאל מכתב משתי ילדות מסן פרנסיסקו. "מר דאל היקר, אנחנו אוהבות את הספרים שלך, אבל יש לנו בעיה... אנחנו יהודיות!! אנחנו אוהבות את הסיפורים שלך אבל אתה לא אוהב אותנו בגלל שאנחנו יהודיות. זה פוגע בנו! אתה יכול בבקשה לשנות את דעתך לגבי מה שאמרת על יהודים. באהבה, אלייזה ותמר". למרות המילים היפות של הילדות התמימות, רב האמן הגדול לא שינה את דעתו לגבי היהודים. הוא הלך לעולמו בנובמבר של אותה שנה, לא לפני שהבהיר בצורה פומבית בריאיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי שהוא אכן אנטישמי גאה.
"אני בהחלט אנטי-ישראלי, והפכתי לאנטישמי מאותה סיבה שיהודי שחי באנגליה תומך בציונות", אמר באותו ריאיון, וחזר על אמירות גזעניות נגד יהודים כמו: "אי אפשר להגיד את האמת על ישראל כי אין מוציאים לאור שאינם יהודים בשום מקום, הם שולטים בכל כלי התקשורת - דבר מאוד חכם לעשות - וזאת הסיבה שגם נשיא ארה"ב חייב למכור להם נשק".
בואו נקפוץ בזמן 30 שנה לאחרי אותו ריאיון, לאחת מעסקאות התוכן הגדולות בתולדות הטלוויזיה, כשענקית הסטרימינג נטפליקס מחליטה לרכוש בסכום שמוערך במיליארד דולר (!) את הזכויות ל-16 מספרי הילדים של דאל - ומבטיחה ליצור "עולם סינמטי שלם סביב היצירה של הסופר". באורח פלא של ממש, במקביל לחתימת ההסכם שהפך את יורשיו של הסופר למאוד עשירים, פורסמה הודעת התנצלות רשמית של משפחת דאל כלפי העם היהודי באתר הרשמי של הסופר המנוח. ליתר דיוק המילה "פורסמה" קצת מוגזמת בהקשר הזה. ההודעה הוחבאה כל כך עמוק באתר עד שאפילו מנוע החיפוש של גוגל לא מוצא אותה. למעשה, בשביל להגיע להתנצלות יש להיכנס לעמוד החיפוש באתר, ולכתוב את המילה המפורשת: "אנטישמיות". כמה ארגונים יהודיים ברחבי העולם יצאו במחאה, אבל כדרכן של מחאות כאלה, הן נשכחו, בדיוק כמו האמירות של דאל שבהן הצדיק את השואה. "יש משהו באופי של היהודים שמעורר סלידה מיידית", אמר בריאיון ב-1983, "אפילו מסריחון כמו היטלר לא נטפל אליהם בלי סיבה".
באופן אירוני, אותם "יהודים ששולטים בתקשורת", לא דרשו לבטל את יצירתו של דאל - ואפילו להפך. פחות משנה לאחר מותו של דאל, רכש סטיבן ספילברג את הזכויות לספר "העי"ג" של דאל. שני תסריטים שונים נכתבו לסרט, אך נדרשו לספילברג עוד 15 שנה כדי להשלים את העבודה על הפרויקט. בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן ב-2016, נשאל ספילברג על ידי עיתונאים מדוע הוא החליט לעבד יצירה של סופר אנטישמי. ספילברג, הבמאי היהודי של "רשימת שינדלר" שהקים את הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה ב-1994, הודה בפשטות: "כשלקחתי את הפרויקט, לא ידעתי שום דבר על החיים האישיים של רואלד דאל. התמקדתי בסיפור שהוא כתב, ולא בדברים שהוא אמר".
מעניין מה דאל האנטישמי היה חושב על הגרסה הקולנועית של "מטילדה", שיצאה בשנת 1996 והפכה עם השנים לקאלט. בתפקיד הראשי של מטילדה כיכבה מארה וילסון היהודיה, שזכתה לשבחים על הופעתה. את הוריה של מטילדה גילמו דני דה ויטו, שגם ביים, לצד אשתו בחיים דאז - ראה פרלמן היהודיה. עוד ניצחון נאה לעם הנצח, שהעדיף להתעסק ביצירתו הנפלאה של דאל במקום באישיות הרעילה שלו.
החודש הגיעה לנטפליקס גרסת המחזמר של "מטילדה", שממחישה יפה את עולם הקולנוע של ימינו. סרט עתיר תקציב, שמבוסס על מחזמר מצליח, שהתבסס על הצלחה של סרט, שבעצמו היה עיבוד לספר אהוב - שמופץ ישירות ברחבי העולם דרך רשת סטרימינג (בממלכה המאוחדת הוא עלה גם בבתי הקולנוע, ואף זכה להצלחה נאה בקופות).
ההחלטה להפקיד את הצד היצירתי של הסרט בידיהם של אותם אנשים שהפכו את "מטילדה" להצלחה כל כך גדולה בווסט אנד ובברודווי התבררה כמוצלחת. הבמאי מת'יו וורצ'ס, התסריטאי דניס קלי וכותב השירים טים מינצ'ין חזרו לזירת הפשע - והוכיחו שאין להם סנטימנטים ליצירה המשותפת שלהם, תוך כדי שהם מבתרים אותה לחתיכות והופכים אותה למותאמת למסך הגדול (או הקטן, תלוי איזו טלוויזיה יש לכם).
חצי מהנאמברים שהופיעו על הבמה נחתכו מהסרט, כשבמקביל מינצ'ין כתב והלחין שיר סיום חדש לסרט. החלטה נהדרת, לאור העובדה שסרט, לעומת הצגה, לא נגמר בהורדת מסך ומחיאות כפיים - וזקוק לקלוז'ר ויזואלי יותר. מינצ'ין, שידוע בעיקר בזכות עבודת הסטנדאפ המוזיקלית (הקורעת) שלו, מוכיח כאן למי שעדיין צריך הוכחה איזה מוזיקאי מגוון הוא. "מטילדה" היא הטור-דה-פורס שלו, אבל תהיו בטוחים שהגאון האוסטרלי עדיין לא הגיע לשיא שלו.
באופן טבעי הסרט גורר ברשת השוואות בין גרסת 1996 של דני דה ויטו לגרסה הטרייה. העובדה ששני הסרטים זמינים בנטפליקס רק הופכים את ההשוואה למפתה יותר. במהות, שני הסרטים שומרים על אותו קו עלילה בסיסי של הספר: ילדה שנולדת להורים מנוכרים ולא אוהבים מגלה שיש לה יכולות שכליות מדהימות. כבר בגיל גן היא מסיימת ספרים עבי כרס של מיטב הספרות האנגלית, ומגלה יכולות מדהימות גם במתמטיקה. היא נשלחת לבית ספר עם מחנכת מכילה ואוהבת בשם מיס האני (בגרסה העברית של הספר שמה הפך ל"העלמה מרשמלו"), ומנהלת אלימה ואכזרית בשם גברת טראנצ'בול (שתורגמה בעברית ל"טרופדרוס", דבר שמפספס את הרמיזה לגבריות של הדמות). בבית הספר היא מגלה בטעות שהיא אוחזת ביכולת טלקינזיס של הזזת דברים בעזרת כוח המחשבה - דבר שהיא מנצלת כדי להביא לטוויסט מרדני, עד לסוף הטוב - והמוזר - ביותר שדאל כתב בספריו.
אלא שבעוד הסיפור הכללי נשאר זהה, הסרטים שונים בצורה מוחלטת אחד מהשני. ישנם כמובן הבדלים קטנים כמו העובדה שבגרסה החדשה מטילדה היא בת יחידה' בעוד בספר ובסרט הקודם היה לה אח גדול. בנוסף, הכוחות העל-טבעיים של מטילדה חזקים ומגוונים בהרבה מהגרסה הקודמת (בין השאר היא זוכה לחזיונות של סיפורים אמיתיים שקרו לאנשים) ויש כמובן את הגיוון האתני המתבקש בעידן ה-PC, כשמיס האני, הדמות הכי חיובית בסיפור, מגולמת על ידי שחקנית שחורה (לשאנה לינץ' הנהדרת, הזכורה מסרטי מארוול וג'יימס בונד).
אלא שההבדל הכי גדול מצוי כבר בטייטל של הסרט. מדובר ב"מטילדה - המחזמר", על כל המשתמע מכך, והשירים של מינצ'ין שהפכו את ההפקה למוצלחת כל כך על הבמה עושים את דרכם בצורה נהדרת למסך. אלה לא רק הלחנים הנהדרים והמילים הגאוניות (מומלץ להפעיל בנטפליקס את התרגום באנגלית, כדי לא לפספס את כל משחקי המילים שמינצ'ין שותל בטקסט) אלא גם הכוריאוגרפיה הפשוט מדהימה שמביאה כ-200 ילדים לנוע יחד בתוך בית ספר אנגלי עתיק ביחד כמו בריקוד של להקת "ריברדנס". לא מן הנמנע כי הסצנה שבה הילדים שרים את "Revolting Children" היא מהרגעים הקולנועיים הכי יפים שנראו על המסך ב-2022.
זה לא אומר שהכל מושלם. משהו במוזרות של רואלד דאל שעוברת בכל ספריו לא הצליחה להגיע לסרט, והתחלפה במין עננה קודרת. דאל ידע לכתוב דרך עיניהם של ילדים, שרואים את חיי המבוגרים כמשהו מוזר ובלתי נתפס. למרות שהיא גאונה, מטילדה של דאל עדיין הייתה ילדה מלאה בתמימות, שהחליפה חום אנושי בקריאת ספרים. בסרט מטילדה מתוחכמת בהרבה מגילה, ערמומית יותר ולרגעים אפילו קריפית. אלישה וויר האירית, שמגלמת את מטילדה בת ה-5, הייתה בת 12 בזמן הצילומים. הכריזמה הילדותית שלה כובשת, אבל קשה שלא להתעלם מזה שבאותה מידה היא הייתה יכולה לגלם את וונסדיי אדמס. בכל הנוגע לכיפיות וקאמפיות, גרסת הסרט של 1996 עדיין לוקחת, למרות חסרונם של הפזמונים הנהדרים.
מעל הכל בולטת, כתמיד, דמותה של הטרנצ'בול. במחזמר בלונדון התייעצו היוצרים עם פסיכולוג בשאלה: איך אפשר לגלם יום אחרי יום (ולפעמים פעמיים ביום) את אחת הדמויות הכי נוראיות ואכזריות בתולדות הספרות? נוכלת רצחנית שגנבה ירושה של יתומה, לפני שהפכה למנהלת בית ספר שמטילה מומים בתלמידים, משפדת ילדים בארונות ומיידה ילדות בנות 5 אל מחוץ לבית ספר באמצעות תפיסה בצמות שלהן. התשובה שאליה הגיעו היוצרים הייתה פשוטה: מלהקים גבר לתפקיד. וכך, אחרי שנים שבהן עלו טענות על הכתיבה המיזוגנית של הדמות, המחזמר החל לספוג טענות על כך שהוא טרנספובי. זו התקופה. כנראה שאי אפשר באמת לעסוק באמנות בלי להעליב קבוצה של אנשים.
בהחלטה מושכלת החליטו יוצרי הסרט לחזור בהם מהליהוק של גבר לתפקיד המנהלת האלמותית - והנחיתו לתפקיד את זוכת האוסקר אמה תומפסון. כהרגלה, תומפסון נותנת תצוגת משחק נפלאה, אבל מרוב אביזרים ויזואליים שאמורים לעזור לצופים להבין שמדובר בדמות מפלצתית (בין השאר תומפסון מסתובבת בכל הסרט עם שפם), משהו בתמימות המקורית של דאל הולך לאיבוד. בעוד בספר אפשר לתהות האם התיאורים של המנהלת מבוססים על הגזמות ילדותיות, עד שבסוף אנחנו מגלים את האמת עליה - הסרט פשוט מציג אותה כמין נאצית גרוטסקית במיוחד שאיכשהו התגלגלה לנהל בית ספר.
ובכל מקרה, בין אם הוא מצליח ללכוד את רוח הספר או לא - גרסת המחזמר של מטילדה היא צפייה נהדרת. הנאמברים המוזיקליים לבדם שווים את הצפייה, והדמויות התומכות (בעיקר אנדראה רייסבורו וסטיבן גראהם בתפקיד ההורים של מטילדה) נותנים תצוגה משוחררת וכיפית. המינוס האמיתי באמת בסרט הוא ההפצה הבלעדית בנטפליקס. שואו כזה גדול ראוי לראות על מסך גדול באמת, חבל שעצם הבחירה לחוות את הקסם הזה באולם קולנוע נלקחה מאיתנו.
בקטנה
הספרים של רואלד דאל הפכו לקלאסיקות לילדים דווקא בגלל שהם לא מתייחסים בילדותיות לקוראים. הסאטירה החברתית של דאל לא נופלת מזו של דיקנס, והיא יכולה ליצור שיח בריא בין ילדים להורים לגבי מושגים כמו עוני, אלימות, אי-שוויון כלכלי, סובלנות, הגדרה עצמית ועוד. כנראה שלמעט התנ"ך אין עוד מקום שבו ילדים יכולים ללמוד לקחים מוסריים לחיים כמו במפעל של ווילי וונקה, ושם זה מגיע עם ממלכת שוקולד קסומה שלמה - אז תחשבו לבד לאיזה ספר ילדים יתחברו יותר.
ההחלטה של נטפליקס בישראל להנגיש את הסרט לילדים קטנים באמצעות גרסה מדובבת היא חגיגה גדולה, שמבוצעת בצורה ראויה ביותר. זו ממש לא החלטה צפויה, בטח כשחושבים כמה קשה הייתה עבודתה של שחר קדוש במלאכה הבלתי אפשרית של תרגום משחקי הלשון של טים מינצ'ן ב"שיר בית הספר" לעברית (בנוסף לתרגום של עמרי כהן ובימאית הדיבוב נדיה כהן).
כך או כך, אם יש לכם ילדים קטנים - תקריאו להם ספר של רואלד דאל, או לפחות תתנו להם לראות את הסרט הזה בנטפליקס. בעתיד תוכלו לספר להם שבדיוק כפי שדאל כתב - בעולם המבוגרים יש הרבה מפלצות שלובשות כל מיני תחפושות מתוחכמות, כמו למשל סופר ילדים אהוב שאמר שמדינת ישראל מעלה בו זכרונות ל"ימים היפים והטובים של היטלר והימלר". אבל מה לעשות, לפעמים מפלצות יודעות לכתוב את הסיפורים הכי אנושיים.