זה לא אותו הבית. עכשיו זה רשמי. דורית צמרת, מי שכתבה את המילים הכואבות של "החיטה צומחת שוב", אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם בעברית, ולבטח העצוב שבהם - הלכה לעולמה בגיל 80. הידיעה על מותה של צמרת הגיעה בזמן שבבית המשפט העליון התנהל דיון רציני וכבד משקל, שסופו ידוע מראש, ולא משנה בכלל מה יקבעו השופטים, כי הם בעצמם הפכו לסטטיסטים בהצגה שתכריע את גורלם - וגורלנו.
זה לא אותו הבית. כבר מזמן. בכתבה של העיתונאית סמדר פלד, ששודרה בחדשות 13 בשנת 2019 על קיבוץ בית השיטה שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, התראיינה דורית צמרת וחשפה את מחשבותיה המפתיעות על יצירת המופת שלה. "אני מודה, היום לא הייתי כותבת את השיר הזה ככה. בפירוש לא", אמרה צמרת בעצב למצלמה, "זה לא מספיק שהחיטה צומחת שוב. זו לא תשובה. התשובה צריכה להיות איך שלא יהיו יותר מלחמות. איך לא לגדל שוב את הילדים שלנו ואת הנכדים שלנו לקראת הצבא ולקראת להיום חיילים. חבל. אני חושבת שאולי הטראומה של מלחמת יום כיפור לא הייתה מספיק חזקה בשביל לשנות בכלל את הדיסקט".
זה לא אותו הבית. השיר ההוא, עצוב ככל שיהיה, היה מלא באופטימיות. אבל הרבה "דיסקטים" השתנו מאז 1973. הרבה ילדים מתו. הרבה חיטות צמחו, והבית? רועד מחוסר יציבות. מספיק לשמוע איך אנשים שקוראים להחלשת מערכת האיזונים והבלמים משתמשים בשמו של מנחם בגין, המגן האולטימטיבי של בית המשפט, כדי להבין שלא רק שהמבצר קרס, אלא שמנסים עכשיו לעשות לנו שטיפת מוח לגבי הזכרונות. נראה לי שקוראים לזה גזליינטינג. בגין בכלל היה בעד ביטול בג"ץ, דרעי לא לקח שוחד, נתניהו לא נאשם בפלילים - עובדה, היו בחירות והרוב קובע. האמת לא חשובה, רק הרוב.
זה לא אותו הבית. לבניין עדיין קוראים "בית המשפט העליון", אבל אין שום תחושה של עליונות במבנה, אלא של ריקבון. אנשים בגלימות שחורות עומדים מול שופטים מכובדים ומנסים לשכנע אותם שבוקר זה לילה, שנמוך זה גבוה, ששחיתות זה חוקי - כל עוד היא מתבצעת על ידי האנשים הנכונים. הרבה אנשים הצביעו למישהו, אז זה מוכיח שהוא לא מושחת. עבריין מורשע התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים, אבל הוא לא התחייב לכמה זמן. עילת הסבירות מול החיים עצמם. קריסה מוסרית מול כאבי גדילה. מדינה שפעם הייתה אור לגויים והפכה לגרסה דהויה של דמוקרטיה.
זה לא אותו הבית. אנשים שסבא וסבתא שלהם נלחמו כדי להקים את המדינה הרימו ידיים. הייאוש ניצח. החלוציות התחלפה באדישות. אנשים לא מצליחים לגמור את החודש. קשישים נאלצים לבחור בין אוכל לתרופות. אלה הם פניה של חברה חולה. קהילה רקובה. אוסף של שבטים ששום דבר לא מחבר בינם מלבד אויב משותף. אם לא איראן, חמאס וחיזבאללה - כבר מזמן היינו אוכלים פה אחד את השני. תקראו לזה מלחמת אזרחים, תקראו לזה מלחמת תרבות - אתם יודעים ששאולי צדק במערכון ההוא, כמו שדורית צמרת צדקה בשיר ההוא.
זה לא אותו הבית. בני גנץ, מי שעד לא מזמן היה "ראש הממשלה הבא", מתנדב פומבית לעזור בתכנית משותפת בהחרבת מערכת המשפט. נשיא המדינה, שממשיך לבייש את שמו ותוארו, נוזף במי שמעז להביע דאגה לדמוקרטיה המקומית. וכמובן יאיר לפיד, ראש הממשלה עד לפני שבוע, מי שאמור להנהיג את שארית הפליטה של הליברליות הישראלית, נסע לפריז כדי לבדוק אם הייאוש נעשה יותר נוח שם. במוצ"ש תהיה הפגנה של המיעוט שבלעדיו אין מדינה, נגד הרוב שמוכן לקחת את הסיכון הזה. לפיד לא יהיה שם, כתזכורת לכך שגם אם זאת הממשלה הכי גרועה שהייתה כאן אי פעם, האלטרנטיבה לא באמת טובה יותר, אם היא בכלל ראויה לכינוי "אלטרנטיבה".
זה לא אותו הבית. הבית שהיה לנו לארץ מובטחת. הבית שעל מפתנו נפלו בנינו ובנותינו. הבית שהיה לנו לגאווה. הבית שהיה לאומת הייטק, וילה בג'ונגל ואור לגויים - הפך למגש הכסף שעליו יוגש הקורבן האחרון למזבח השחיתות. וכל מה שהיה אולי יהיה לעד. זרח השמש, שוב השמש בא. עוד השירים שרים, אך איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה. זה הבית. בין אם נילחם או נתייאש.
והחיטה צומחת שוב, עד שהרוב יחליט שגם היא תפסיק. חיטת הלחם, עליה כתבה צמרת בשירה המפורסם, היא החשובה מבין הצמחים שבויתו על ידי האדם. כבר אלפי שנים שגורלם של בני אדם תלוי בזרעי החיטה. שמשון הכה בפלשתים בתקופת קציר החיטים. ההתעלות הרוחנית של רות ונעמי מגיעה בעת תקופת הקציר, ולכן נוהגים לקרוא את מגילת רות בחג השבועות - הוא חג הקציר. החיטה עדיין צומחת, אבל לא מעצמה. זו עבודה של מכונות. אוטומטית. האנושיות שם מאחורי הקלעים, מחכה לצאת החוצה ולחזור אל האדמה שקוראת לה. לנו. כמו לילד שמשחק עם כלבו על הדשא מבלי לדעת שגורלו נקבע על ידי הרוב שבא "למשול", בלי לקחת אותו בחשבון. בשביל הילד הזה, בשביל הילדים כולם, עוד צריך להילחם על הבית שלנו, שהלוואי שיישאר גם בשבילם.