מופעי הרטרו הם תופעה שבעשור האחרון זוכה לפופולריות גדולה מאוד באירופה. הרעיון שלהם הוא די פשוט: כמה כוכבי עבר, בדרך כלל מהאייטיז או מהניינטיז, עולים בזה אחר זה, מבצעים את להיטיהם - לשמחת הקהל שמתייחס לאירוע כסוג של מסיבה, שגולשת לפעמים לשירה בציבור. המשתתפים מבצעים אך ורק את להיטיהם הגדולים - אפילו אם היה להם רק להיט אחד. זה נשמע אולי ציני, אבל זה כיף בטירוף.
למופע הרטרו הראשון שמגיע לארץ, תחת הכותרת "We Are the 90s", הוזמנו חמישה אמנים. שמות שזכורים לישראלים מאוספי ההיטמן הנוסטלגיים: להקת הבנים הבריטית פייב, שהיום, באופן מביך ביחס לשמם, הם שלישיה; זמרת הסול-דאנס הבריטית סוניק, שזכורה מהלהיט "Feels So Good"; הרכב הטכנופופ ההולנדי פורץ הדרך 2 אנלימיטד; רופא השיניים הניגרי שהפך לכוכב יורודאנס שבדי, דקטור אלבן; ומתחום הפופ - הלהקה הדנית אקווה, שבשנים 98-97 היו בין הלהקות המצליחות בעולם.
מתחם האקספו שבגני התערוכה היה מלא לגמרי לאירוע. הקהל, כצפוי, היה מורכב מבוגרי הניינטיז ברובו, כלומר בני 30 עד 50, אם כי נצפו גם חבר'ה צעירים יותר. זה הרגיש כמו המסיבה הטובה ביותר בעיר. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות ביום חמישי בלילה.
המופע החל עם סרטון של כל מיני דברים ואירועים אייקונים משנות התשעים, ובסופו עלו לבמה - שעוצבה באופן מעולה - שלושת חברי להקת פייב הנותרים, שביצעו את להיטיהם הגדולים. הקהל היה בטירוף, ונראה שפייב עצמם הופתעו לגלות עד כמה הם גדולים בארץ - כשרבים בקהל ידעו את כל מילות השירים בעל פה. בעצם, זה לא מפתיע עד כדי כך: פייב הופיעו בישראל פעמיים בזמן אמת, לפני עשרות אלפי מעריצים.
כמו פייב, גם שאר מופיעי הערב הופיעו כאן בזמן אמת. סוניק הבריטית שעלתה אחריהם אף הודתה לקהל הישראלי על זה שהם היו שם בשבילה בתחילת הדרך. היא שרה את שלושת להיטיה וירדה מהבמה. היינו בשבילה בתחילת הדרך, אבל למרבה הצער לא היה ממש המשך.
אחרי סוניק עלו 2 אנלימיטד. הזמרת הוחלפה במישהי אחרת, ומההרכב המקורי נשאר רק הראפר ריימונד סליגארד - ולמעשה השואו הוא שלו. גם הם עשו את כל השלאגרים שלהם, אבל לא הכל היה באותה רמה. "No Limits" העיף את האקספו לתקרה, אבל הביצוע של "Get Ready for This", היה רע ומוריד.
בינתיים, גם בהפסקות שבין המופעים היה כיף גדול, עם תקלוט של שדרן הרדיו ירון אשבל, שלווה בקליפים מזמן אמת שיצרו מסיבה טובה. בין המופעים גם הגיחו רקדנים ומופעי דראג, כולל מחווה משובחת ומשעשעת לספייס גירלז.
עוד משהו משעשע, או אולי בעצם עצוב, היה המופע הרביעי. דוקטור אלבן הוותיק עלה לבמה ונראה לא בפוקוס. לא באוריינטציה, ממלמל. למרות שבזמן אמת היו לו לא מעט להיטים, הוא ביצע רק ארבעה שירים על הבמה, כולל את להיטו "It's My Life" פעמיים, וירד מהבמה תוך זמן קצר. הקהל גיחך, אבל זה היה קצת לא נעים. הדוקטור לא התרגש ונראה שהוא לוקח הכול בפרופורציה ובסך הכול נהנה.
ההיילייט של הערב היה המופע הסוגר, זה של אקווה. בניגוד לכל האמנים הקודמים, ששרו לייב עם המוזיקה מוקלטת בפלייבק, אקווה התגלתה כלהקה רצינית. שמונה מוזיקאים עלו לבמה, כולל קלידן, מתופף, גיטריסט, באסיסט, שתי זמרות ליווי וכמובן הסולן והסולנית הידועים. הביצועים שלהם היו טובים מאוד, כולל "Turn Back Time" המרגש, "Doctor Jones" שנעשה מושלם וכמובן "Barbie Girl" שהיה שיאו של הערב. אחרי השיר הזה הקהל התחיל לצאת מהמקום, למרות שאקווה נתנו עוד שיר אחריו.
אפשר לסכם את פסטיבל הניינטיז הראשון בארץ כהצלחה גדולה: נוכחות הקהל, הארגון, העיצוב, הוידאו, התיקלוטים, הרקדנים, המרצ'נדייז, קטעי הביניים והמופעים עצמם היו לרוב טובים מאוד, ובהחלט יש מקום לעוד מופע כזה. מה שכן, אולי בפעם הבאה כדאי לשלב גם מופעי ניינטיז ישראלים עם הזרים. בטוח שעם איזה היי פייב ומנגו באמצע, זה יכול היה להיות ערב אפילו עוד יותר מושלם.