בסוף השבוע הקרוב יציין העולם את יום שישי ה-13, יום החג הלא-רשמי של סרטי האימה, והז'אנר יחגוג אותו כשמעמדו הקופתי חזק מתמיד.
בזמן שהוליווד בדרך כלל מתקשה לשכנע את הקהל שיש סיבה טובה לצאת מהבית ולראות סרט על מסך גדול, עולם האימה מצליח לעשות זאת, מכמה סיבות. גם בגלל שנתח השוק המרכזי שלו כרגע הוא בני נוער, שהם במקרה גם אחד מן המגזרים היחידים שעדיין טורח ללכת לאולמות, וגם מפני שהנערים והנערות לא אוהבים לראות סרטי האימה בסלון. הם מעדיפים לראות אותם ביחד עם חבריהם - ולצרוח בצוותא. סיבה נוספת שפחות מדברים עליה היא שבגלל האופי הצעקני שלהם, קל לשווק את הזוועתונים האלה במדיה החברתית, שכידוע הפכה לכלי השיווק הכי אפקטיבי בימינו.
וכך, פעם אחר פעם הופכים סרטי אימה לשוברי קופות. הלהיט התורן הוא "מייגן" ("M3GAN"), שעלה בסוף השבוע האחרון ונהיה בלוקבסטר גדול מהצפוי עם הכנסות של כמעט חמישים מיליון דולר, בערך פי ארבעה מתקציבו. לא מפתיע שאולפני יוניברסל כבר עובדים על סרט המשך.
את הסרט ביים ג'רארד ג'ונסטון וכתבה אקלה קופר, אחת הכוכבות העולות בז'אנר, שזכתה לפני שנתיים לשבחים על "Malignant". הפעם היא מציגה מעין עיבוד מודרני ל"משחק ילדים", שמעביר את הבובה הרצחנית לעידן התבונה המלאכותית.
הסרט נקרא בשם בובה, שהגודל הטבעי שלה והתבונה המלאכותית שבה גורמים לה להיראות ולהישמע כמו ילדה אמיתית לכל דבר - כמעט. מי שמפתחת אותה בשירותו של תאגיד ענק היא מהנדסת רובוטיקה בגילומה של אליסון וויליאמס, שפרצה בסדרה "בנות" והופיעה לפני כחצי עשור בלהיט האימה המשמעותי של דורנו, "תברח".
הבובה נתקעה בשלב הפיתוח, אבל אז המהנדסת מקבלת הזדמנות להתניע מחדש את הפרויקט. זה קורה בנסיבות מחרידות: אחותה ובן זוגה נספים בתאונת דרכים, והיא נדרשת לפרוש את חסותה על אחייניתה.
הילדה היתומה פוגשת את האבטיפוס של מייגן בביתה של דודתה, והן הופכות מיידית לחברות הכי טובות. הדודה הגאה ממנפת את זה כדי להוכיח למעסיקיה את הפוטנציאל, והם מתרשמים מן החברות האמיצה ומבינים שהבובה היא הדבר הגדול הבא, וראוי להשקיע בה משאבים אדירים.
אך כפי שבדרך כלל קורה בסיפורים מהסוג הזה, הגולם קם על היוצרת שלו. מייגן היא חברה טובה בגלל המסירות שלה - בניגוד לבני אנוש אחרים בימינו, היא לא מתעסקת בעצמה ולא שקועה באייפון. אכפת לה רק מן הילדה שצמודה אליה, וזו בדיוק הבעיה, כי בשלב מסוים האכפתיות שלה הופכת לאובססיה אלימה ואף רצחנית.
היו בעת האחרונה להיטי אימה שההצלחה שלהם היתה גם מסחרית וגם אמנותית. "בלאק פון", למשל, היה סרט יפהפה, ו"סמייל" היה מופתי ממש, וגם מצמרר. "מייגן", למרבה הצער, הוא שום דבר מן הדברים האלה.
סרטי אימה בדרך כלל פועלים בתקציבים נמוכים יחסית, וזו עוד סיבה לכך שהז'אנר היטיב לשרוד כל כך הרבה שנים. המשובחים שבהם יודעים איך להתגבר על דלות החומר בדרכים יצירתיות. "מייגן" לא עושה זאת. רובו מתרחש בתוך מחסן, וברור לאורך כל הדרך שהמפיקים כאן השקיעו מעט כדי להרוויח הרבה - ייאמר לזכותם שלפי הנתונים הקופתיים, זה הצליח להם.
נוסף לכך, הסרט מתהדר בכמה משחקני המשנה האיומים ביותר שנראו על המסך בזמן האחרון. הדברים אמורים בעיקר לגבי מי שמגלמים את הקולגות של המהנדסת, ולא נציין כאן את שמם מפאת כבודם. נאמר רק שקשה להכיל את הנוכחות שלהם על המסך.
בעיה נוספת היא הקורבנות שהסרט בוחר להתעמר בהם. בסרטי אימה תמיד יהיה שובל של גופות, זה מובן אליו, אבל החוכמה היא לירות את החיצים למעלה, לא למטה. "מייגן" חכם על חלשים ומתעלל במטרות חסרי ישע, במקום להשתמש בכוחה של הבובה כדי לפגוע באנשים רעים. לא נסגיר כמובן מה בדיוק קורה, אבל כן נציין כי הקורבן הראשון שלה הוא כלב.
הבעיה הגדולה מכל היא שיחסית לסרט על בינה מלאכותית, "מייגן" מתגלה כחסר תבונה. למעשה, זה לא ממש סרט - אלא בית חרושת ליצור ממים. התסריט שלו מורכב משורה ארוכה של משפטי מחץ מהסוג שמוצאים אחר כך בעמודי פייסבוק או בחשבונות טיק-טוק, וגם קטעי שירה וריקוד שנראה כי נוצרו כדי להיות תופעת רשת, ואכן הן בדרך הבטוחה להחליף את הסצינה ההיא מ"וונסדי" במשבצת סצינת הריקוד הוויראלית של הרגע.
זה מעגל החיים בימינו: הטיק-טוק מעלה טריילרים של סרטים בשלב שמותר רק לחשוף סצינות מסוימות מתוכם, הופך אותם לשוברי קופות ואז מקבל אותם בחזרה כשכבר אפשר לעשות ספוילרים, ולהעלות קטעים נוספים. הרמוניה מושלמת של הטבע.
כאילו שחסר לנו צרות, הבינה המלאכותית הולכת ומסתמנת כאחד מן האתגרים הגדולים של ימינו. "מייגן" היה יכול להגיד הרבה דברים מעניינים על האתגר הרלוונטי הזה, אבל תחת זאת מסתפק בפאנצ'ים ובקליפים שתוחלת החיים שלהם היא שלושים שניות לכל היותר.
"מייגן" גם היה יכול להשתמש בסיפור שלו כדי לדון בתופעה מודרנית אחרת: הורים שסומכים על צעצועים טכנולוגיים שיעשו את העבודה בשבילם. אך גם כאן, התסריט והביצוע שלו מעדיפים לייצר עוד גיף "קורע" במקום תוכן משמעותי. סליחה, בשביל מה יש סרטי אימה אם לא בשביל להתמודד בצורה מצמררת עם המציאות המפחידה שלנו? נו מילא, העיקר שהטריילר היה מוצלח.
למרות כל זה, יש בסרט שתי מעלות. קודם כל, יש בו פסקול נפלא, מחשמל, קצבי ומפתיע, כולל למשל את "Deadly Valentine" של שרלוט גינצבורג - האמנית האחרונה שציפיתי למצוא שיר שלה בסרט כזה.
דבר נוסף קשור במבחן בכדל, קנה המידה המפורסם שכדי לעבור אותו, סרט צריך להציג שתי דמויות של נשים שמזוהות בשמן, ומדברות לפחות פעם אחת על משהו שאינו גברים. כמות זעומה של סרטים עברו את המבחן הזה לאורך ההיסטוריה, ואפילו כיום זה לא מובן מאליו, אבל "מייגן" עובר אותו בגדול.
חוץ משתיים-שלוש סצינות, כמעט תמיד יש בתמונה דמות שאינה גבר, ואף פעם לא מדברים בסרט על גברים. למהנדסת אין בן זוג, אין מושא אהבה רומנטי וגם לא נראה שיש לה עניין בכך, וקשה להאשים אותה. הגברים המעטים מסביבה הם חדלי אישים מוחלטים.
מה שכן, לא צריך למהר ולהכריז על "מייגן" כסרט פרוגרסיבי ונועז. הוא סרט מלא סתירות שמציג תפיסה ליברלית לגבי רווקות ותפיסה שמרנית לגבי אימהות. בסופו של דבר, המסר שלו היא שאישה לא יכולה להתחמק מלהיות אימא. אם היא לא תגדל ילדים בעצמה, אחותה תמות ותוריש לה את האחיינית שלה למשמורת, ואם היא תנסה להפקיר את הטיפול בה בידיים של צעצוע, אז הוא יתגלה כבובה רצחנית ויאלץ אותה לקחת בחזרה את המושכות. סביר להניח שרוב הצופים של הלהיט הזה הם נערים ונערות, שזוכים דרכו להבין מה הוליווד מצפה מהם לעשות כשיהיו גדולים.