עוד יום עבר במדינה שבה הדמוקרטיה משגשגת. הרי תקציר הידיעות שהתקבלו עד אחר הצהריים: אישה שחזרה מהפגנה נגד התכנית לפגיעה בבתי המשפט עוכבה בכניסה לרכבת בגלל שלבשה, שומו שמיים, חולצה סגולה שכתוב עליה "קומי"; ח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) קיבל איום טלפוני שרימון יושלך אל ביתו. חשוד נעצר והודה; נהג השתולל ליד הפגנת סטודנטים תומכי יש עתיד בבאר שבע, קרא להם "אנרכיסטים שמאלנים, הרסתם את המדינה". לטענתם הוא כמעט דרס אותם, המשטרה מייחסת לו תקיפה ואיומים; והדובדבן שבקצפת: ח"כ זוטר מהסיעה הכי קיצונית בפרלמנט קרא בריאיון לכאן 11 לעצור חברי כנסת בהווה ובעבר מהאופוזיציה בטענה כי בגדו במולדת, לא פחות, מפני שהעזו לקרוא לציבור לצאת ולהפגין מול שינויים רדיקליים בשיטת המשטר. שר אחד, שהציבור כלל לא מכיר את שמו, אפילו תמך בו. ראש הממשלה, אדם שיודע להגיב בחריפות כשזה חשוב לו, בחר לשתוק ולהגיב באופן רפה רק בשעת ערב מאוחרת. אלה העובדות.
עבור בן אדם עם אכפתיות אנושית בסיסית, מקבץ האירועים הזה מבהיל. הוא כולל התקרנפות, איום באלימות פיזית, עימות שעשוי היה להסתיים באלימות פיזית ממש, ולבסוף, הסתה ממש והצגת ציבור נרחב כבוגדים. כולם מופנים כלפי צד אחד - אנשים שהעזו להביע התנגדות לממשלה.
על הרקע הזה צריך היה לצפות במונולוג הדי מדהים ומוזר בעת ובעונה אחת של של עודד בן עמי, בפתח התכנית "שש עם". במבט מיואש, בקול כבד, הוא אמר את הדברים הבאים: "שלום רב לכם, ערב טוב. אתה מביט סביבך ומבין שנעשים כאן מעשים, מתקבלות החלטות ונאמרות אמירות בקצב כל כך מסחרר עד שקשה לאדם הסביר להכיל ולעכל אותם, להבין את טיבם ובעיקר לדעת מה עושים איתם". בהמשך הוא פרט את הדוגמאות שהובאו למעלה וגם דוגמאות נוספות, וסיים: "והממשלה הזאת אפילו לא בת שבועיים ימים".
בן עמי שוחח בתכנית שלו עם סטודנטית שעמדה בסמוך לעימות עם הנהג בבאר שבע, וגם עם חבר הכנסת שטרן והמפגינה שעוכבה ברכבת, וניסה גם להוציא גינוי מהשר דיכטר לדברים המופרעים של ח"כ פוגל, אך זה, בעליבותו, הסכים רק למלמל שהיה בוחר מילים אחרות. אבל הרגע החשוב בתכנית הגיע באותה דקה בתחילת המשדר. בן עמי נראה כל כך מותש ומובס מול ההצטברות של האירועים, כל כולו הבעת מיאוס. הדברים מנוסחים באופן כללי, אבל כשהצמיד אליהם את תיאורי האלימות הם קיבלו קונקרטיות מפתיעה. "אתה מביט סביבך", אמר בן עמי, ומה שבעצם הוסיף באופן לא מודע הוא: "ולא מאמין למה שנהיה מהמקום הזה".
למונולוג הזה יש גם צד שני, וטמונה בו הודאה בתבוסה. "קשה לאדם הסביר להכיל ולעכל אותם, להבין את טיבם ובעיקר לדעת מה עושים איתם" - זה הרי תפקידה של העיתונות. לעשות סדר בדברים, להבהיר את המצב לאשורו, להתמקד בעיקר ולא בטפל. אך התקשורת נכשלה בכך. מי שמבין את הרצף הדרמטי הזה אמור לחדד אותו לצופים. במקום זאת, העיתונאים עסוקה בשאלה אם בן גביר התהפך או לא בעמדותיו כלפי המכת"זיות ומעצר מפגינים, במקום להדגיש את האלימות של אמצעים כאלה והפגיעה שלהם בחופש הביטוי; מנסים להציג פרשנות פוליטית לדברים ח"כ פוגל, כאילו יש להם הקשר שאינו התלהמות מטורפת; ושוקעים לאיטם בספינים אינפנטיליים כאלו ואחרים, בזמן שאלימות ממשית מתרחשת.
הטלוויזיה קורסת מול האירועים, והאמת נבלעת לתוך ראיונות חסרי ערך ופאנלים מלאי צעקות ודיונים אינפנטיליים, שכל מטרתם היא לטשטש את המציאות ולמסך אותה. בן עמי אמר: "קשה לאדם הסביר להכיל ולעכל אותם, להבין את טיבם ובעיקר לדעת מה עושים איתם", ובעצם אמר, במילותיה של יונה וולך: "זה היה אצלי בידיים, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום".
זה לצד זה, המיאוס והתבוסה, בכמה משפטים בשש בערב, שבהם טמון כל מה שצריך לדעת על מה שקורה עכשיו. ישראל מתדרדרת לתהום, וכלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם על משמרתו.