מחברת "תחנה אחת עשרה" חוזרת: קראו פרק ראשון מתוך "מלון הזכוכית"

1
נתחיל בסוף: צונחת לצד הספינה בחשכת הסופה המשתוללת, נשימתי נעתקת מהלם הנפילה, המצלמה נשמטת מידי ומתעופפת בגשם —

2
סחוף אותי. מילים ששורבטו על שמשת חלון כשהייתי בת שלוש עשרה. נסוגתי ושמטתי את הטוש מידי, אני עוד זוכרת את התרוממות הרוח שאחזה בי ברגע ההוא, את התחושה בבית החזה, כמו אור המנצנץ על שברי זכוכית —

3
האם עליתי אל פני הים? הקור מצמית, אין דבר מלבד קור —

4
זיכרון מוזר: אני בת שלוש עשרה. אני עומדת על החוף בקאייט, מצלמת הווידאו החדשה שבידי קרירה ולא מוכרת. אני מצלמת את הגלים חמש דקות כל פעם, וברקע קולי לוחש: "אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לחזור הביתה", אבל איפה הבית אם לא שם?

5
איפה אני? אני לא בתוך הים ולא מחוצה לו, אני כבר לא מרגישה את הקור או כל דבר אחר, אני מודעת לקו הגבול אבל אין לי מושג באיזה צד אני, ונראה שאני יכולה לנוע בין הזיכרונות כמו בין חדרים —

6
"ברוכה הבאה", אמר חובל משמרת כשעליתי לראשונה על סיפון הנפטון קמברלנד. משהו התעורר בי כשהבטתי בו וחשבתי לעצמי, אתה —

7
אני מחוץ לזמן —

8
אני רוצה לפגוש את אחי. אני שומעת אותו מדבר אליי, והזיכרונות שיש לי ממנו מטרידים. אני מתרכזת בכל כוחי ולפתע אני בקצה רחוב צר, בחושך, בגשם, בעיר זרה. גבר שמוט מולי על מפתן בית. כבר עשור לא ראיתי את אחי, אך אני יודעת שזה הוא. פול מרים את מבטו, ואני מספיקה להבחין בכך שהוא נראה נורא, כחוש וגמור הוא רואה אותי אבל אז הרחוב מהבהב ונעלם —

1
בסוף שנת 1999 למד פול כלכלה באוניברסיטת טורונטו. הוא היה אמור ליהנות מתחושת ניצחון, אבל דבר לא היה כשורה. כשהיה צעיר יותר חשב שילמד תואר בהלחנה, אבל לפני כמה שנים, בעיצומה של תקופה קשה, מכר את הקלידים שלו. אימא שלו לא הסכימה לשמוע על תואר לא מעשי, והוא התקשה להאשים אותה היות שהיא מימנה לו כמה סבבי אשפוז יקרים במכוני גמילה. לפיכך נרשם לקורסים בכלכלה והרגיש מעשי ובוגר מאוד — תראו אותי, לומד על שוקי הון ותנועות כספים! — הבעיה היחידה בתוכנית הגאונית הזו הייתה שהנושא שיעמם אותו להחריד. המאה העשרים התקרבה לסופה, והיו לו כמה וכמה תלונות.
הוא ציפה שכבר יצליח להשתלב חברתית בקבוצה זו או אחרת, אבל מתברר שכשאתה נושר מהעולם — העולם ממשיך בלעדיך, ובחלוף הזמן שהוא הוציא על צריכת חומרים שמחקו אותו לגמרי, והזמן שהוציא בעבודות מכירה ששאבו את נשמתו כאשר הוא משתדל לא לחשוב על החומרים הללו, והזמן ששהה בבתי חולים ובמכוני גמילה, כבר היה פול בן עשרים ושלוש ונראה מבוגר יותר. הוא הלך למסיבות בשבועות הראשונים ללימודים, אבל שיחות עם זרים מעולם לא היו הצד החזק שלו, וכולם נראו לו צעירים כל כך. במבחני אמצע הסמסטר קיבל ציונים נמוכים ולכן בסוף אוקטובר כבר הוציא את כל זמנו בקריאה בספרייה בניסיון להתעניין בכלכלה ולשפר את מצבו, או בשהייה בחדרו כאשר העיר סביבו מתקררת יותר ויותר. הוא גר בחדר ליחיד מאחר שאחד הדברים היחידים שעליהם הוא ואימא שלו הסכימו היה שזה יהיה אסון עבורו לגור עם שותף שישתמש באופיואידים, ולכן שהה בו כמעט תמיד לבד. החדר היה קטן כל כך עד שפול סבל מקלאוסטרופוביה אלא אם כן ישב ממש מול החלון. האינטראקציות שלו עם אחרים היו מעטות ומלאכותית, ועל הבחינות הקרובות רבץ ענן כבד, אבל כבר לא היה טעם ללמוד. הוא ניסה להתמקד בתורת ההסתברות ובמרטינגלים בזמן בדיד אך מחשבותיו הוסיפו לנדוד לקומפוזיציה לפסנתר שאותה, כך ידע, לא יזכה להשלים, מין דו מז'ור פשוט ונחרץ עם נגיעות חתרניות של אקורדים מינוריים.
בתחילת דצמבר יצא פול מהספרייה יחד עם טים, שלמד איתו בשני קורסים ובחר כמוהו לשבת בשורה האחרונה של אולם ההרצאות. "אתה עושה משהו הערב?" שאל טים. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמישהו פנה אליו כך.
"חשבתי ללכת להופעה איפשהו". פול לא באמת חשב על כך לפני שענה, אבל נראה לו שזה כיוון טוב. פניו של טים התבהרו מעט. השיחה היחידה שניהלו עד כה עסקה במוזיקה.
"רציתי ללכת לשמוע את הלהקה הזאת, בַּלטיקה", אמר טים, "אבל אני חייב להתכונן לבחינות הגמר. שמעת עליהם?"
"על המבחנים? כן, נראה לי שהלך עליי".
"לא. על בלטיקה". טום מצמץ ונראה נבוך. פול נזכר שכבר הבחין קודם בכך שטים כנראה לא מבין הומור. הוא הרגיש כאילו הוא מדבר עם אנתרופולוג מכוכב אחר וחשב שזה דווקא עשוי לתרום לידידות ביניהם, אבל לא היה לו מושג איך להתחיל שיחה כזו — שמתי לב שגם אתה מרגיש מנוכר כמוני, שנשווה רשמים? — אבל טים כבר נעלם באפלולית הלילה הסתווי. פול אסף כמה גיליונות של שבועונים אלטרנטיביים ממתקני העיתונים שליד הקפטריה וחזר לחדרו. הוא האזין לחמישית של בטהובן כדי לא להרגיש בודד וסרק את לוחות ההופעות עד שמצא את בלטיקה, וראה שיש להם הופעה מאוחר יותר בלילה במקום שלא שמע עליו מעולם, בפינת הרחובות קוִוין וסְפָּדינָה. מתי לאחרונה הלך להופעה חיה? הוא סירק את שערו כך שיזדקר כלפי מעלה ואז שיטח אותו, שינה את דעתו והעמיד אותו שוב, מדד שלוש חולצות ויצא מהחדר לפני שישוב וישנה את דעתו. ההססנות שלו עוררה בו גועל. הטמפרטורות בחוץ צנחו עוד ועוד אבל היה משהו מפכח באוויר הקר, ומאחר שהוא התעלם עד כה מההמלצה הטיפולית להתעמל, החליט ללכת ברגל.
המועדון היה במרתף מתחת לחנות בגדים גותית, ובקצה גרם מדרגות תלול. כשפול הבחין בכך הוא התמהמה כמה דקות על המדרכה בחוץ מחשש שמדובר בכלל במועדון גותי ושכולם שם יצחקו על הג'ינס וחולצת הפולו שלבש. אבל הסלקטור בכניסה בכלל לא שם לב אליו, ורק מחצית מהנוכחים היו ערפדיים. להקת בלטיקה הייתה טריו: בחור אחד עם גיטרה בס, עוד אחד שהפעיל ציוד אלקטרוני מורכב שחובר לקלידים שלו ובחורה עם כינור אלקטרוני. מה שהם עשו על הבמה נשמע פחות כמו מוזיקה ויותר כמו רדיו מקולקל, פרצי רעשים סטטיים מוזרים וצלילים לא קשורים, מין מוזיקה אלקטרונית אווירתית שפול, כמעריץ מושבע של בטהובן, לא ממש קלט. אבל הבחורה הייתה יפהפייה, וכל היתר לא שינה לו כל כך. הוא לא נהנה במיוחד מהמוזיקה, אבל נהנה לצפות בה. הבחורה רכנה אל המיקרופון ושרה: "אני תמיד באה אליך", אבל בגלל ההדהוד — הבחור שעל הקלידים לחץ על דוושת הרגל — המשפט בעצם נשמע כך: אני תמיד באה אליך, באה אליך, באה אליך — ולמען האמת, הכול נשמע צורם להחריד, קולה, צלילי הקלידים ופרצי הרעש הסטטי, אבל אז הניפה הבחורה את הכינור שלה, והתברר שזה היה האלמנט החסר. כשהיא משכה בקשת הצליל היה כמו גשר בין איי הרעש, ופול שמע איך הכול משתלב, הכינור והרעש על רקע הבסיס האפלולי של גיטרת הבס. לרגע זה נשמע מסעיר, ואז הורידה הבחורה את הכינור, המוזיקה התפרקה בחזרה למרכיביה, ופול שוב שאל את עצמו איך אפשר בכלל להאזין לדבר הזה.
מאוחר יותר, כשחברי הלהקה שתו בבר, המתין פול לרגע שבו הכנרת לא דיברה עם איש ועט עליה.
"סליחה", הוא אמר, "רציתי רק להגיד שאני מת על המוזיקה שלך".
"תודה", אמרה הכנרת. היא חייכה בסגנון הזהיר של בחורות יפות להפליא שיודעות מה עומד לקרות בעוד רגע.
"זה היה ממש נהדר", אמר פול לבסיסט כדי להנמיך ציפיות ולבלבל את הבחורה.
"תודה, אח", חייך אליו הבסיסט בחיוך קורן כל כך עד שפול הניח שהוא מסומם.
"אני פול, נעים מאוד".
"תאו", אמר הבסיסט. "ואלו צ'רלי ואניקה".
צ'רלי, נגן הקלידים, הנהן והרים לעומתו את כוס הבירה שלו, ואילו אניקה צפתה בפול מעבר לכוס הבירה שלה.
"תגידו, אפשר לשאול אתכם משהו קצת מוזר?" פול ממש רצה לפגוש שוב את אניקה. "אני די חדש פה בעיר, ואני מחפש מקום טוב לרקוד בו".
"פשוט תלך ברחוב ריצ'מונד ותפנה שמאלה", אמר צ'רלי.
"האמת שהייתי כבר בכל מיני מקומות שם, פשוט קשה למצוא מקום שהמוזיקה שלו לא גרועה וחשבתי שאולי תוכלו להמליץ...?"
"אה. כן". תאו לגם את שארית הבירה שלו. "תבדוק את המועדון ההוא, סִיסְטֵם סאונד".
"אבל בסופי שבוע זה גיהינום", אמר צ'רלי.
"כן, אחי, אל תלך לשם בסופי שבוע. ערבי שלישי לא רעים שם".
"ערבי שלישי הכי טובים", אמר צ'רלי. "מאיפה אתה?"
"מאיזה חור בפרוורים", אמר פול. "ערבי שלישי בסיסטם, או־קיי, תודה. אני אקפוץ לשם". ולאניקה אמר: "אולי נתראה שם מתישהו". הוא הסתובב מהר כדי לא לחזות באדישות שלה, וחש אותה בדרכו החוצה כמו משב רוח קרה על גבו.

ביום שלישי, אחרי הבחינות — שלושה ציוני "טוב", אחד "כמעט טוב" ואחד "על תנאי" — יצא פול למועדון סיסטם סאונד בר ורקד שם לבדו. המוזיקה לא ממש מצאה חן בעיניו, אבל היה נחמד לעמוד בתוך קהל. המקצבים היו מסובכים, והוא התקשה לרקוד לצלילם ולכן עמד עם בירה ביד והתנועע קדימה ואחורה בניסיון לא לחשוב על כלום. בשביל זה אנשים באים למועדונים, לא? להטביע את המחשבות בבירה ובמוזיקה? הוא קיווה שאניקה תהיה שם, אבל הוא לא ראה אותה בקהל או את אחד מהחברים האחרים של להקת בלטיקה. הוא שב וחיפש אותם, הם שוב לא היו שם, ולבסוף קנה חפיסה של כדורים כחולים ובוהקים מבחורה עם שיער ורוד, כי אקסטזי זה לא הרואין וזה לא נחשב. אבל משהו לא היה בסדר עם הכדורים, או עם פול. הוא חצה כדור אחד לשניים בשיניו ובלע חצי, רק חצי, ומכיוון שלא הרגיש כלום, בלע עם הבירה את החצי השני. אז החל החדר להסתובב. הוא הזיע, הלב שלו החסיר פעימה, ולרגע נדמה היה לו שהוא הולך למות. הבחורה עם השיער הוורוד נעלמה. פול מצא ספסל ליד הקיר.
"אחי, אתה בסדר? אתה בסדר?" מישהו כרע ברך לפניו. פרק זמן ארוך חלף. הקהל נעלם. האורות דלקו בבוהק איום, והמקום נראה עתה כמו חדר עלוב שעל רצפתו נוצצות שלוליות של נוזל בלתי מזוהה. בחור מבוגר יותר עם מבט חלול והמון פירסינג הסתובב עם שקית זבל ואסף בקבוקים וכוסות. אחרי המוזיקה הרועשת שנשמעה קודם, היה השקט שאגה, חלל. הגבר שכרע ברך מול פול היה אחד ממנהלי המועדון, בתלבושת אחידה של מנהלי מועדונים; מכנסי ג'ינס/חולצת טריקו או בלייזר של להקת רדיוהד.
"כן, אני בסדר", אמר פול. "מצטער, שתיתי יותר מדי כנראה".
"אני לא יודע מה לקחת, אבל זה לא עשה לך טוב", אמר הבחור מההנהלה. "אנחנו סוגרים, צא החוצה". פול קם בכבדות והסתלק. כשיצא החוצה נזכר שהשאיר את המעיל שלו במלתחה, אבל הדלת ננעלה מאחוריו. הוא הרגיש מורעל. חמש מוניות ריקות חלפו על פניו עד השישית שעצרה לו לבסוף. הנהג היה טיפוס מתנזר שהרצה לפול על אלכוהוליזם עד שהם הגיעו לקמפוס. פול כבר רצה נואשות להיות במיטה ולכן קמץ את אגרופיו ושתק עד שהנהג עצר על שפת המדרכה. אחרי ששילם, בלי טיפ, אמר פול לנהג שיפסיק לזיין את השכל ויעוף בחזרה להודו.
"תשמעי, אני רוצה להבהיר שאני כבר לא אותו בנאדם", אמר פול לאחת המטפלות במוסד הגמילה ביוטה, עשרים שנה לאחר מכן. "אני פשוט רוצה לדבר בכנות על מי שהייתי אז".
"אני מבנגלדש, גזען דפוק", אמר הנהג והשאיר אותו על המדרכה. פול כרע ברך בזהירות, הקיא וחזר לחדרו בכבדות, המום מממדי האסון. הוא הצליח להשתחל לאוניברסיטה משובחת בניגוד לכל הציפיות אבל כבר עכשיו, בדצמבר של שנת הלימודים הראשונה שלו, הכול נגמר. הוא נכשל עוד לפני שהסמסטר הראשון הסתיים. "אתה חייב ללמוד להתמודד עם אכזבה", אמר לו פעם אחד ממטפליו, אבל הוא לא מסוגל ללמוד להתמודד עם כלום, זו הבעיה שלו מאז ומתמיד.
כעבור שבועיים, בחלוף חגי החורף הנשכחים, המליץ המטפל של אימו שהיא תתרחק קצת מבנה, תנוח, תיתן לפול הזדמנות להתנהג כמו אדם בוגר וכיוצא בזה, ולכן היא נסעה לוויניפג לבלות עם אחותה בחג המולד בלי להזמין אותו. ביום החג היה פול לבד בחדרו. הוא התקשר לאביו וניהל איתו שיחה מביכה ובה, כתמיד, שיקר לו בתשובה לכל השאלות, והוא נותר שם עד 28 בדצמבר — נקודת השפל של השבוע המת בין חג המולד לערב השנה החדשה. בערב יום שלישי התלבש פול ויצא העירה למועדון סיסטם סאונד בר. הוא החליק את שערו לאחור, לבש חולצה מכופתרת שקנה במיוחד ליציאה ואת מכנסי הג'ינס שלבש בפעם האחרונה שביקר שם. אבל עד הרגע שהגיע למועדון, שכח לגמרי מחפיסת הכדורים הכחולים שנותרה בכיס הקדמי של הג'ינס שלו.
הוא נכנס למועדון ונתקל בלהקת בלטיקה. אניקה, צ'רלי ותאו עמדו יחד ליד הבר. הם בטח גמרו בדיוק להופיע איפשהו באזור. פול הרגיש כאילו קיבל אות. יכול להיות שאניקה נהייתה עוד יותר יפה מאז ראה אותה לאחרונה? הדבר נראה אפשרי. חיי האוניברסיטה התקרבו לקיצם, אבל כשהביט באניקה יכול היה לדמיין גרסה אחרת של המציאות, חיים מסוג אחר שהוא יכול היה לחיות. הוא חש אובייקטיבית שהוא נראה בכלל לא רע. יש לו כישרון כלשהו במוזיקה ואולי עברו הופך אותו למעניין. במציאות אחרת הוא יֵצא עם אניקה ויהפוך, במובנים רבים, לאדם מצליח, אף שלימודים אקדמיים הם לא בשבילו. הוא יכול לחזור לעסוק במכירות, לקחת את העבודה יותר ברצינות הפעם ולהתפרנס כמו שצריך.
"תראי", הוא אומר למטפלת שלו ביוטה עשרים שנה אחר כך, "ברור שמאז היה לי זמן לחשוב על זה, והיום אני מבין כמובן שהייתי מעורער וחשבתי רק על עצמי, אבל היא הייתה כל כך יפה, וחשבתי לעצמי: היא הסיכוי שלי לצאת מכל זה, כלומר הסיכוי שלי לא להרגיש כמו כישלון —"
"עכשיו או לעולם לא", חשב פול והתקרב לבר חדור באומץ רגעי.
"היי", אמר תאו. "אתה. אתה הבחור ההוא".
"כן, קיבלתי את ההמלצה שלך!" אמר פול.
"איזה המלצה?" שאל צ'רלי.
"סיסטם סאונד בר בימי שלישי".
"אה נכון", אמר צ'רלי, "ברור".
"טוב לראות אותך", אמר תאו, ופול הוצף בחמימות. הוא חייך אליהם, ובייחוד אל אניקה.
"היי", היא אמרה. היא לא ענתה ברוע אלא באותה נימה של עייפות מרגיזה, כאילו תיארה לעצמה שכל מי שרק מסתכל עליה רוצה להזמין אותה לצאת, הגם שזה בדיוק מה שפול רצה לעשות.
צ'רלי אמר משהו לתאו, ותאו רכן לעברו כדי לשמוע (תיאור קצר של צ'רלי וו: בחור קטן עם משקפיים ותסרוקת של פקיד, לבוש חולצת כפתורים לבנה ומכנסי ג'ינס, עומד עם ידיים בכיסים, ומשקפיו מחזירים את האור כך שפול לא רואה את עיניו).
"תשמעי", אמר פול לאניקה. היא הביטה בו. "אני יודע שאת לא מכירה אותי, אבל אני חושב שאת ממש יפהפייה, ותהיתי אם תסכימי לצאת איתי לארוחת ערב מתישהו".
"לא, תודה", היא ענתה. תאו הסיט את תשומת ליבו מצ'רלי לפול. הוא התבונן בפול מקרוב, כאילו חשש שייאלץ להתערב, ופול הבין: הערב שלהם היה נהדר עד שהגיע. הוא הבעיה. צ'רלי ניקה את משקפיו ונראה אדיש למתרחש. הוא נד בראשו לקצב המוזיקה וצחצח את העדשות.
פול אילץ את עצמו לחייך ולמשוך בכתפיו. "אין בעיה", אמר, "חשבתי שלא יזיק לשאול".
"אף פעם לא מזיק לשאול", הסכימה איתו אניקה. "אתם בעניין של אקסטה?" שאל פול.
"— אין לי מושג", הוא אמר למטפלת עשרים שנה אחר כך, "האמת היא שאין לי מושג מה עבר לי בראש אז. כשאני מנסה להיזכר המוח שלי ריק כל כך שזה מבהיל, לא היה לי מושג מה אני רוצה להגיד לפני שאמרתי —"
"אני לא ממש בקטע", הוא אמר כי כולם הביטו בו, "זאת אומרת, אני לא שופט אף אחד, פשוט אף פעם לא הייתי ממש בעניין, אבל אחותי נתנה לי את אלו". הוא גילה בחטף את החפיסה הקטנה שבכף ידו. "אני לא רוצה למכור אותה, זה לא הקטע שלי, אבל נראה לי קצת בזבוז לזרוק לאסלה".
אניקה חייכה. "נראה לי שניסיתי את זה שבוע שעבר", היא אמרה. "בדיוק אותו צבע".
"את בטח מבינה למה לא סיפרתי לך את זה קודם", אמר פול למטפלת עשרים שנה אחרי האירוע בסיסטם סאונד בר. "אבל לא היה לי מושג שהכדורים לא היו בסדר. חשבתי שאולי פשוט הייתה לי תגובה חזקה מדי, כי הגוף שלי נדפק מהגמילה מאופיואידים או משהו כזה. לא חשבתי שכל מי שישתמש בכדורים האלו ירגיש רע מיד, שלא לדבר על —"
"אם אתם רוצים, היא שלכם", הוא אמר לקבוצה, שכמו כל הקבוצות שפגש בחייו דחתה אותו מעליה, ואניקה חייכה ולקחה ממנו את החפיסה. "אז נתראה מתישהו", הוא אמר לכולם אבל לה במיוחד, כי לפעמים לא תודה פירושו לא כרגע אבל אולי אחר כך, אבל הכדורים, הכדורים, הכדורים —
"תודה", היא אמרה.
"בגלל מה שהיא אמרה", אמר פול למטפלת, "אני רואה איך את מסתכלת עליי עכשיו, אבל באמת חשבתי שהיא כבר השתמשה בכדורים האלו שבוע קודם, כמו שאמרה, ומהחיוך שלה הבנתי שזה כנראה היה טריפ טוב ושזה מצא חן בעיניה. אז הנחתי שמה שקרה לי כשלקחתי אותם היה סתם תגובה משונה, כמו שאמרתי, ולא דבר שבהכרח... תראי, אני יודע שאני חוזר על עצמי אבל את חייבת להבין שלא הייתי יכול לחזות מה יקרה, אני יודע איך אני נשמע אבל בחיי שלא היה לי מושג —"
אחרי שפול עזב לקחה אניקה כדור אחד ונתנה את השניים הנותרים לצ'רלי. ליבו עמד מלכת על רחבת הריקודים חצי שעה לאחר מכן.

2
במבט לאחור, קל להתייחס בביטול לסערת באג אלפיים — מי בכלל זוכר אותה? אבל סכנת הקריסה נראתה אז אמיתית לגמרי. המומחים אמרו כי בחצות הלילה של אחד בינואר אלפיים יתפוצצו תחנות כוח גרעיניות, מחשבים ישתבשו וישגרו המוני טילים אל מעבר לים, הרשת תקרוס ומטוסים יפלו מהשמיים. אבל עולמו של פול התמוטט עוד קודם לכן, ושלושה ימים לאחר מותו של צ'רלי וו, הוא עמד ליד טלפון ציבורי באולם הנחיתות של שדה התעופה בוונקובר והתקשר אל וינסנט, אחותו למחצה. הכסף שברשותו הספיק לכרטיס טיסה לטורונטו, וזהו זה. כל תוכניתו התבססה על כך שיפקיר את עצמו לחסדי דודתו שוֹנָה, שעל פי זיכרונות הילדות שלו התגוררה בבית ענקי ובו חדרי אורחים מרובים. את וינסנט כבר לא פגש חמש שנים, מאז הייתה בת שלוש עשרה והוא היה בן שמונה עשרה ואימה בדיוק מתה. את שונה לא ראה מאז היה בן אחת עשרה בערך. הוא נזכר בכל זה בשעה שהטלפון חזר וצלצל בבית של דודתו. זוג עם חולצות טריקו תואמות שעליהן כתוב: תבלו כאילו זו שנת 1999, עבר לידו. רק אז נזכר פול שזהו ערב השנה החדשה. שבעים ושתיים השעות האחרונות דמו להזיה. הוא לא ישן כמעט. לדודה שלו לא היה כנראה משיבון אוטומטי. ספר טלפונים נח על המדף מתחת לטלפון, ובו מצא פול את מספר הטלפון של משרד עורכי הדין שבו עבדה.
"פול", אמרה שונה אחרי שעבר את המזכירה שלה. "איזו הפתעה נחמדה". קולה היה עדין וזהיר. כמה היא יודעת? הוא תיאר לעצמו שהיא דיברה עליו במהלך השנים שחלפו. פול? אה, כן, הוא בגמילה שוב. כן, בפעם השישית.
"מצטער להטריד אותך בעבודה". פול חש עקצוץ מאחורי עיניו. הוא באמת הצטער, הצטער כל כך, על הכול (תנסה לא לחשוב על צ'רלי וו שרוע על אלונקה בסיסטם סאונד בר, וזרועו משתלשלת ברפיון ממנה).
"לא, לא, אתה לא מפריע בכלל. התקשרת רק להגיד שלום, או...?"
"אני מנסה לתפוס את וינסנט", אמר פול, "אבל משום־מה היא לא עונה במספר בבית שלך, אז תהיתי אולי יש לה טלפון משלה או...?"
"היא עברה מהבית שלי לפני שנה". על פי הטון הניטרלי והזהיר של דודתו נראה היה שהפרידה לא הייתה ידידותית.
"לפני שנה? כשהייתה בת שש עשרה?"
"שבע עשרה", אמרה דודתו כאילו שמדובר בהבדל משמעותי. "היא עברה לגור עם חברה שלה מקאייט, מישהי שבדיוק עברה לעיר. זה היה קרוב יותר לעבודה שלה".
"יש לך את מספר הטלפון שלה?"
היה לה. "אם תפגוש אותה, תמסור לה ד"ש ממני", אמרה.
"את לא בקשר איתה?"
"לצערי, לא נפרדנו יפה".
"חשבתי שאת אמורה להשגיח עליה", הוא אמר. "את לא האפוטרופוסית החוקית שלה?"
"פול, היא כבר לא בת שלוש עשרה. היא לא רצתה לגור אצלי בבית, היא לא רצתה ללמוד בתיכון, ואם היית מבלה איתה קצת יותר, היית מבין שלשכנע את וינסנט לעשות משהו שהיא לא רוצה זה כמו להתווכח עם קיר. מצטערת, אני חייבת לרוץ לפגישה. תשמור על עצמך".
פול עמד והאזין לצליל החיוג, ובידו הקפוצה כרטיס העלייה למטוס עם שרבוט המספר של וינסנט. קודם לכן הרשה לעצמו לטפח אשליות על התמקמות בחדר האורחים הפנוי, אבל האדמה נעה תחתיו במהירות. אוזניות השתלשלו משני צידי ראשו, והוא הניח אותן על אוזניו בידיים רועדות במקצת, הפעיל את הדיסקמן שלו והניח לקונצ'רטים הברנדנבורגיים להרגיע אותו. הוא האזין לבאך רק כשהיה זקוק נואשות לסדר. המוזיקה הזו תביא אותי לווינסנט, חשב לעצמו והלך לחפש אוטובוס שייקח אותו העירה. באיזו מין דירה וינסנט גרה, ועם מי? חברתה היחידה שהוא זכר הייתה מליסה, וגם אותה זכר רק בגלל ששהתה עם וינסנט כשהיא כתבה את הגרפיטי שבגללו השעו אותה מבית הספר.

סחוף אותי. מילים משורבטות בטוש חומצתי על אחד החלונות הצפוניים של בית הספר, טוש רועד מעט בידה עטוית הכפפה של וינסנט. היא הייתה בת שלוש עשרה, וזה היה בפורט הארדי שבקולומבייה הבריטית, עיירה בקצה הצפוני ביותר של האי ונקובר, המבודדת קצת פחות מהמקום שגרה בו. פול צץ מעבר לפינת בניין התיכון מאוחר מכדי לעצור אותה, אבל הספיק לראותה בשעת מעשה. עכשיו שלושתם — וינסנט, פול ומליסה — שתקו לרגע והתבוננו בפסי החומצה הדקים שנזלו מן האותיות הצרובות בחלון הזכוכית. מבעד למילים נראה חדר הכיתה כמו אוסף של צללים, שורות ריקות של שולחנות כתיבה וכיסאות. וינסנט עטתה כפפת עור שמצאה מי יודע איפה. היא שלפה את ידה מהכפפה ושמטה אותה בעשביית החורף הרמוסה. הכפפה שכבה שם כמו חולדה מתה, בעוד פול עומד חסר ישע בפה פעור ומליסה מצחקקת בעצבנות.
"מה את חושבת שאת עושה?" פול רצה להישמע תקיף אבל קולו נשמע באוזניו צורמני ומהוסס.
"סתם, הביטוי מצא חן בעיניי", אמרה וינסנט. היא נעצה מבט בחלון באופן שגרם לו חוסר נוחות. צפירת האוטובוס נשמעה בצידו השני של בית הספר.
"נדבר על זה באוטובוס", אמר פול, אם כי שניהם ידעו שזה לא יקרה כי פול לא היטיב לגלם דמות סמכותית.
היא לא זזה.
"אני צריכה ללכת", אמרה מליסה.
"וינסנט", אמר פול, "אם נפספס את האוטובוס נצטרך לקחת טרמפים לגרייס הארבור ולשלם על מונית מים".
"מה שתגיד", אמרה וינסנט, אבל היא צעדה בעקבות אחיה אל אוטובוס בית הספר שחיכה להם. מליסה ישבה מלפנים ליד הנהג, וכביכול הייתה שקועה בשיעורי הבית שלה. אבל היא הגניבה אליהם מבט כשחלפו על פניה. הם נסעו באוטובוס בשתיקה עד גרייס הארבור, ושם חיכתה סירת הדואר לקחת אותם לקאייט. הסירה הקיפה במהירות את חצי האי, ופול הביט באתר הבנייה העצום של המלון העתיד לקום שם, בעננים, בעורף של מליסה, בעצים שעל החוף. הוא הביט לכל עבר רק לא אל מעמקי המים, רק לא לחשוב על מה שנמצא שם למטה. כשהביט בווינסנט, רווח לו לראות שגם היא לא מביטה במים. היא הביטה בשמיים המתכהים. בצד המרוחק של חצי האי שכנה קאייט, עיירה שלעומתה נראה פורט הארדי כמו מטרופולין: עשרים ואחד בתים הנטועים בין המים ליער, ותשתיות שכללו רק דרך ללא מוצא משני הכיוונים, כנסייה קטנה שהוקמה ב־1850, סוכנות דואר בת חדר אחד, בית ספר יסודי שנסגר בשנות השמונים כי לא נותרו ילדים על האי ומזח אחד. הסירה עגנה בקאייט. הם ירדו ממנה ועלו בגבעה אל הבית, ושם המתינו להם אבא וסבתא ליד שולחן המטבח. בימי שגרה התגוררה סבתא בוויקטוריה ופול בטורונטו, אבל אלו לא היו ימים של שגרה. שבועיים קודם לכן נעלמה אימא של וינסנט. מישהו מצא את סירת הקאנו שלה בזרם המים, ריקה.
"ההורים של מליסה התקשרו לבית הספר", אמר אבא. "מבית הספר התקשרו אליי".
וינסנט — כל הכבוד לה על האומץ — לא הנידה עפעף. היא התיישבה ליד השולחן, שילבה זרועות והמתינה, בעוד פול נשען במבוכה על התנור ומתבונן בהם. אני צריך גם לשבת ליד השולחן? בתור האח האחראי וכל זה? כמו תמיד, לא היה לו מושג מה הוא אמור לעשות. במבטם של אבא וסבתא על וינסנט שמע פול את כל מה שהם נמנעו מלומר: השיער הכחול החדש שלה, הציונים המתדרדרים והאיילינר השחור, האובדן המזעזע שידעה.
"למה כתבת את זה על החלון?" שאל אבא.
"אין לי מושג", אמרה וינסנט בשקט.
"זה היה רעיון של מליסה?"
"לא".
"מה חשבת לעצמך?"
"אין לי מושג. הביטוי מצא חן בעיניי". הרוח שינתה את כיוונה והגשם הקיש על חלון המטבח. "מצטערת", היא אמרה. "אני יודעת שזה היה טיפשי". אבא אמר לווינסנט שהיא מושעית כל השבוע הבא. ההשעיה הייתה אמורה להיות ארוכה בהרבה, אבל בית הספר התחשב במצבה. היא קיבלה את דבריו בשתיקה, קמה ועלתה לחדרה. פול, אבא וסבתא ישבו בשקט במטבח והאזינו לצעדיה במעלה המדרגות ולדלת החדר שנסגרה בשקט מאחוריה. פול התיישב עם האחרים ליד השולחן — שולחן המבוגרים, חשב בעל כורחו — ואיש מהם לא אמר את המובן מאליו, כלומר שמטרת החזרה שלו מטורונטו, כביכול, היא לשמור עליה, ושתפקידו היה, בתקווה, להשגיח שהיא לא תכתוב גרפיטי שאי אפשר למחוק על חלונות בית הספר. אך מתי בכלל שמר פול על מישהו? למה חשב שהוא יכול לעזור? איש לא הזכיר זאת, הם פשוט ישבו בשקט והאזינו לגשם המטפטף לתוך דלי שאבא הניח בפינת החדר. את וינסנט ייצג פתח האוורור הקבוע בתקרה שהוליך את הקולות, כנראה ללא ידיעתם של אבא וסבתא, הישר לחדרה.
"טוב", אמר פול לבסוף, כי רצה נואשות לשנות את האווירה. "אני הולך לעשות שיעורי בית".
"איך הולך?" שאלה סבתא.
"בבית ספר? הכול בסדר", אמר פול, "בסדר גמור". הם חשבו שזו הייתה הקרבה אצילית מצידו, להשאיר את כל חבריו בטורונטו ולבוא לגמור את התיכון כאן על מנת לעמוד לצד אחותך. אבל אילו היו ערניים יותר או בקשר טוב יותר עם אימו, הם היו יודעים שפול בכל מקרה לא יורשה לחזור ללמוד בתיכון שלו ושאימא שלו העיפה אותו מהבית. אבל האם אדם חייב להיות נפלא או נורא? האם החיים חייבים להיות כל כך בינאריים? הרי אפשר ששני דברים יהיו נכונים בו זמנית. רק כי השתמשת במוות של אימך החורגת כדי לפתוח דף חדש, אין פירושו שאתה לא עושה משהו טוב, תומך באחותך והכול. סבתא שלו הביטה בו במבט קר, אולי היא בכל זאת דיברה עם אימא שלו? מכיוון שנראה היה שאבא מתכונן להגיד משהו, תהליך הדרגתי שכלל תזוזה בכיסא, כחכוח בגרון, הרמת כוס התה עד מחצית הדרך לפיו והחזרתה לשולחן, הפסיקו פול וסבתא את קרב המבטים שלהם וחיכו שידבר. היגון תרם לחשיבותו.
"אני חייב לחזור לעבוד", אמר אבא. "ואני לא יכול לקחת אותה איתי למחנה".
"מה אתה מציע?" שאלה סבתא.
"אני חושב לשלוח אותה לחיות עם אחותי".
"אף פעם לא הסתדרת עם אחותך. תאמין לי שאתה ושונה רבים כבר מאז שהיית בן שנתיים והיא רק תינוקת".
"היא משגעת אותי לפעמים, אבל היא בנאדם טוב".
"היא עובדת מאה שעות בשבוע", אמרה סבתא. "לא עדיף שווינסנט תמצא עבודה באזור?"
"אין שום עבודות באזור", הוא אמר. "לא משהו שאפשר להתפרנס ממנו".
"מה עם המלון החדש?"
"המלון החדש יהיה אתר בנייה עוד שנה לפחות, ואני לא מבין כלום בבנייה. חוץ מזה, זה לא רק..." הוא השתתק לרגע ובהה בתה שלו. "בלי קשר לשיקולים כלכליים, אני לא בטוח בכלל שזה טוב לווינסנט לחיות כאן. כל פעם שהיא מסתכלת על המים..." הוא סיים בזאת. ופול חשב שזאת נקודה לזכות עצמו שהוא חושב קודם על אחותו — הילדה שמאזינה למעלה בפתח האוורור — ולא על המפרצון הארור ורדוף הרוחות שהוא ממש מנסה לא לראות כשהוא מביט מחוץ לחלון המטבח. "אני הולך לראות מה שלום וינסנט", אמר פול, והמבט שזכה לו — תראו כמה שפול התבגר! — מצא חן בעיניו, אבל לא מצא חן בעיניו שהוא הבחין בכך. כשהגיע לקצה המדרגות כמעט ברח, אבל בכל זאת אזר כוח והמשיך. הוא דפק חרש על דלת חדרה של וינסנט וכשלא נענה, נכנס. הוא לא היה בחדר הזה המון זמן. הוא נדהם להיווכח כמה החדר מוזנח, והיה נבוך על שהבחין בדבר ובשביל וינסנט, אבל האם היא בכלל הבחינה בכך? לא ברור. המיטה שלה הייתה מבוגרת ממנה, וצבע התקלף מלוח הראש. נדרש חבל כדי לפתוח את המגירה העליונה בשידה, והווילונות היו למעשה סדינים. אבל אולי זה בכלל לא מפריע לה. היא ישבה בשיכול רגליים ליד פתח האוורור, במקום שהוא חשב שהיא תהיה בו.
"אפשר לשבת איתך כאן?" הוא שאל. היא הנהנה. זה יכול להצליח, חשב פול לעצמו. אני יכול להיות אח טוב יותר.
"אתה לא אמור להיות בכיתה י"א?" היא אמרה. "אני יודעת לחשב". הבזק של כאב חלף בגופו. אחותו החורגת בת השלוש עשרה הבחינה במה שאבא שלו עצמו לא הבחין בו כנראה.
"אני חוזר על שנת לימודים".
"לא עלית כיתה?"
"לא. פשוט פספסתי את רוב שנת הלימודים בפעם הקודמת. ביליתי די הרבה זמן בגמילה".
"למה?"
"הייתה לי בעיית סמים", הוא היה מרוצה מעצמו על הכנות.
"בעיית סמים בגלל שההורים שלך נפרדו?" היא שאלה, וקולה העיד על סקרנות אמיתית. בשלב זה רצה נואשות להתרחק ממנה, ולכן קם והבריש את מכנסי הג'ינס שלו. החדר שלה היה מאובק.
"אין לי בעיית סמים. הייתה לי בעיית סמים, והיא עברה".
"אבל אתה מעשן חשיש בחדר שלך", היא אמרה.
"חשיש זה לא הרואין".
"הרואין?" עיניה נפקחו לרווחה.
"טוב, יש לי הרבה שיעורי בית". אני לא שונא את וינסנט, הוא אמר לעצמו, היא אף פעם לא הייתה הבעיה, אף פעם לא שנאתי את וינסנט, שנאתי רק את עצם קיומה. הייתה זו מעין מנטרה שפול גילה שהוא חייב לחזור עליה בראשו מדי פעם, כי כשהיה קטן מאוד וההורים שלו עוד היו נשואים, התאהב אביו במשוררת היפית צעירה שגרה לידם, והיא נכנסה להיריון עם וינסנט בתוך זמן קצר. כעבור חודש עזבו פול ואימא של פול את קאייט, "כדי לברוח מכל אופרת הסבון האיומה הזאת", כפי שניסחה זאת אימו, והוא נשלח לקולומבייה הבריטית כל קיץ, ופעם בשנתיים לחג המולד. מאז ובמשך כל ילדותו טס פול לבדו מעל ערבות והרים ועל צווארו שלט — קטין לא מלווה. וינסנט, לעומת זאת, זכתה לחיות עם שני הוריה כל הזמן, עד לפני שבועיים.
הוא יצא מחדרה וחזר לחדר שבו הוא ישן. היה זה חדרו כשהיה קטן, אבל מאז נהפך החדר למחסן, והוא כבר לא הרגיש בו בבית. בידיים רועדות ובתחושת אומללות חריפה גלגל פול ג'וינט ונשף את העשן בחשאי אל מחוץ לחלון, אבל הרוח הדפה את העשן בחזרה פנימה, ולבסוף נשמעה נקישה על הדלת. פול פתח וראה את אביו מביט בו באכזבה עצומה, ובסוף השבוע ההוא כבר חזר לטורונטו.

המפגש הבא של פול ווינסנט היה ביום האחרון של שנת 1999, כאשר הוא נסע באוטובוס משדה התעופה לעיר, האזין בדיסקמן לקונצ'רטים הברנדנבורגיים ומצא את הכתובת שלה בשכונה המפוקפקת ביותר שראה אי־פעם, בבניין מוזנח מול פארק קטן שמסוממים שוטטו בו בכבדות כמו ניצבים בסרט זומבים. הוא חיכה שווינסנט תפתח את הדלת וניסה להימנע מלהביט בהם ומלחשוב על היתרון הגדול בהתמכרות להרואין — לא הקטע האיום שבו עליך להשיג את הסמים ולהרגיש חולה לאחר מכן, אלא הדבר עצמו — המצב שבו הכול פשוט נפלא בעולם.
מליסה פתחה את הדלת. "אה", היא אמרה, "היי! אתה נראה בדיוק אותו הדבר. בוא, תיכנס". תגובתה הייתה מרגיעה כשלעצמה. הוא הרגיש מסומן, כאילו מותו של צ'רלי וו קועקע על גופו. מליסה לא נראתה בדיוק אותו הדבר. היה ברור שהיא עמוק בסצנת הרייב. היא לבשה מכנסיים כחולים מפרווה מלאכותית וסווטשירט עם ציור של קשת. שערה הוורוד הבוהק היה עשוי בשתי קוקיות כמו אלו שהיו לווינסנט בגיל חמש או שש. מליסה הובילה אותו במורד מדרגות אל הדירה האיומה ביותר שראה מימיו, מרתף משופץ למחצה עם כתמי רטיבות על קירות מלט. וינסנט עמדה במטבחון זעיר והכינה קפה.
"היי", היא אמרה, "טוב לראות אותך".
"גם אותך". בפגישתם האחרונה היה לווינסנט שיער כחול והיא כתבה גרפיטי על חלונות, אבל נראה שהיא כבר לא הולכת על הקצה הזה. נראה שהיא גם לא משתתפת במסיבות רייב, אלא אם כן היא מתחפשת רק במסיבות עצמן. היא לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת סווטשירט אפורה, ושערה הכהה והארוך היה פזור על כתפיה. מליסה דיברה קצת מהר מדי, אבל ככה הייתה תמיד, לא? בזיכרון שלו היא הייתה ילדה עצבנית. הוא סקר את וינסנט מקרוב וחיפש סימנים לצרות, אבל קיבל רושם שהיא אדם מאופק ושפוי, אדם שחי את חייו בזהירות ומתרחק ממוקשים. איך היא יצאה כזאת, ופול כזה? השאלה הזו הייתה בדיוק מסוג השאלות המעגליות שמהן היה אמור להימנע — למה אתה אתה — אבל הוא לא הצליח לעצור את מעגל הקסמים הזה. תזכור שמעולם לא שנאת את וינסנט. זאת לא אשמתה שהיא לא סובלת מאותן בעיות. הם ישבו בסלון שהתגלגלו בו תלתלי אבק בגודל של עכברים, וינסנט ופול על ספה בת שלושים שנה ומליסה על כיסא פלסטיק מלוכלך, וניסו למצוא נושאים לשיחה, אבל השיחה האטה שוב ושוב, ולכן המשיכו לשתות קפה נמס ולהימנע מקשר עין.
"אתה רעב?" שאלה וינסנט. "אין לנו הרבה מצרכים, אבל אני יכולה להכין לך טוסט או סנדוויץ' טונה או משהו".
"לא צריך, תודה".
"מזל", אמרה מליסה. "רק עוד ארבעה ימים למשכורת, ומחר צריך לשלם שכר דירה, כך שזה באמת מה שנשאר, לחם או טונה בשימורים".
"אם את כל כך צריכה מצרכים, למה שלא תשתמשי בכסף שאת שומרת לבירה", אמרה וינסנט.
"אני אעמיד פנים שלא שמעתי אותך".
"אני חייבת לזכור לקנות נורות כשנכנסת לי המשכורת", אמרה וינסנט. "כשיש לי כסף אני תמיד שוכחת". שלוש מנורות רצפה שונות האירו את הסלון, והמנורה בפינה הרחוקה הבהבה. וינסנט קמה, כיבתה אותה וחזרה לספה. עכשיו היה החדר חשוך למחצה, וצללים התקבצו סביב.
"יש לך ד"ש מדודה שונה", אמר פול אחרי זמן־מה.
"היא בסדר", אמרה וינסנט בתשובה לשאלה שהוא לא שאל, "אבל היא כנראה לא הייתה ערוכה להתמודדות עם ילדה טראומטית בת שלוש עשרה".
"לפי מה שהיא מספרת נשרת מהלימודים".
"כן, התיכון שיעמם אותי".
"לכן עזבת?"
"פחות או יותר", ענתה וינסנט. "מסתבר שלא מספיק לקבל מאיות כדי שתהיה לי מוטיבציה לגרור את עצמי לבית ספר כל בוקר".
הוא לא ידע איך לענות לה. כמו תמיד, גם עכשיו הוא לא היה משוכנע מה תפקידו בכלל. האם הוא אמור לשכנע אותה לחזור ללימודים? הוא בכלל לא היה במצב שבו הוא מסוגל להגיד למישהו מה לעשות. צ'רלי וו ייקבר היום. צ'רלי וו בכלל לא עומד עכשיו בפינה האפלה ביותר של החדר, ואין שום צורך להביט לשם.
"את לומדת?" שאל פול את מליסה.
"אני מתחילה בסתיו באוניברסיטת קולומבייה הבריטית".
"כל הכבוד. זה מקום טוב".
מליסה הניפה את ספל הקפה שלה. "לכבוד חיים שלמים של תשלום חובות לימודים", אמרה.
"לחיים". הוא הרים את כוס הקפה שלו ולא הצליח להישיר אליה מבט. אימא של פול שילמה על לימודיו באוניברסיטה.
"אנחנו חייבים לצאת לרקוד הערב", אמרה מליסה לבסוף. "יש לי כמה רעיונות".
"אני מכירה אנשים שמתחפרים עכשיו בבקתות מרוחקות עם מלאי חירום למקרה שהציוויליזציה תקרוס", אמרה וינסנט.
"יותר מדי טרחה לטעמי", אמר פול.
"גם אתם מייחלים בחשאי שהיא באמת תקרוס", שאלה מליסה, "רק כדי שיקרה משהו מעניין?"
מאוחר יותר בערב ההוא נכנסו שלושתם למכונית החבוטה של מליסה ונסעו לרקוד במועדון. המאבטח בחר להתעלם מהעובדה שווינסנט עדיין צעירה מכדי להיכנס, כי כשאת בת שמונה עשרה ויפהפייה כל הדלתות פתוחות בפנייך. כך חשב פול, בכל אופן, כשראה אותה נכנסת לפניו בקלילות. המאבטח בדק ביסודיות את תעודת הזהות של פול והישיר אליו מבט חקרני. התחשק לפול לומר משהו עוקצני אבל הוא התאפק. המאה החדשה היא גם הזדמנות חדשה, אמר לעצמו. אם הם ישרדו את שנת המילניום, אם סוף העולם לא יגיע, הוא יהיה אדם טוב יותר. וגם, אם הם ישרדו הוא לעולם לא יצטרך לשמוע שוב את המילה מילניום. בהפקדת המעילים שבמבואה, ראה פול שווינסנט לובשת משהו נוצץ שהיה רק חצי חולצה. למעשה, החלק הקדמי נראה כמו חולצה רגילה, אבל החלק האחורי היה חסר — רק שני חוטים קשורים בלולאה תחת עצמות השכמה שלה — וגבה נראה פגיע להחריד.
"אני צריכה לשתות משהו", אמרה מליסה, ופול ליווה אותה לבר. הם הזמינו בירה במקום משקה חריף כדי לשתות בהדרגה, כמו מבוגרים אחראים. פול הביט שוב ברחבת הריקודים וצפה בווינסנט רוקדת עם עצמה, עיניה עצומות או מושפלות לרצפה, והיא לבד במובן העמוק של המילה: שקועה בעולמה הקטן, כך זכר שאימא שלה הייתה אומרת כשמישהו ניסה להסב את תשומת ליבה של וינסנט בשעה שקראה ספר או בהתה בחלל.
"היא כזאת אסטרונאוטית", אמרה מליסה בצעקה. המוזיקה הייתה פחות רועשת ליד הבר, ובכל זאת קשה היה שלא לצעוק.
"היא תמיד הייתה כזאת", צעק אליה פול בחזרה.
"כן, תשמע, מה שקרה עם אימא שלה היה מערער כל אחד", צעקה מליסה, שייתכן כי לא שמעה אותו בכלל. "זה היה כל כך... טרגי", פול לא שמע את כל מה שהיא אמרה, אבל לא היה בכך צורך. הם שתקו לרגע, הרהרו בווינסנט ובטרגדיה של וינסנט, שהייתה ישות נפרדת. אבל פול לא ראה בווינסנט דמות טרגית, הוא ראה מישהי שהחיים שלה בשליטה, אדם יציב עם משרה מלאה בפינוי שולחנות במלון ונקובר, ולכן חש נבוך במקצת בחברתה.
אחרי שתי בירות הצטרף פול לרחבה, ווינסנט חייכה אליו. אני מנסה, הוא רצה לומר לה, אני באמת מנסה, הכול אמנם השתבש, אבל המאה החדשה תהיה אחרת לגמרי.
לא היה לו דבר בבטן למעט בירה, והוא רקד זמן־מה בכל הכוח תחת ההשפעה של כלום — כמעט כלום, בירות לא נחשבות — עד שהרים את מבטו וראה את צ'רלי וו בקהל, והלילה החסיר פעימה. פול קפא. ברור שזה לא צ'רלי, ברור שזה סתם ילד שדומה לו קצת, ילד עם תספורת דומה ומשקפיים שבעדשותיהם משתקפים האורות. אבל החיזיון היה מחריד כל כך שפול נאלץ לצאת משם באותו רגע אפילו בלי להגיד לווינסנט ולמליסה שהוא מסתלק. הוא דידה החוצה, ושם מצאו אותו שתיהן חצי שעה אחר כך, רועד תחת פנס רחוב. כלום, הוא אמר להן, פשוט המוזיקה לא ממש מצאה חן בעיניי ורציתי לנשום קצת אוויר, אמרתי לכן כבר שלפעמים יש לי קלאוסטרופוביה במקומות צפופים? ואני גם ממש רעב. כעבור עשרים דקות ישבו שלושתם ועיינו בתפריט של דיינר שכל לקוחותיו האחרים היו שיכורים. האורות שם היו בהירים עד כדי כך שפול השתכנע שלא באמת ראה רוח רפאים. באורות המהבהבים של המועדון נראו כולם אותו הדבר. היו כפילים בכל מקום.
"אז למה באת לכאן בעצם, בערב השנה החדשה?" שאלה מליסה. הוא לא אמר להן במפורש לכמה זמן הגיע. "חשבתי שבטורנטו יש מועדונים יותר טובים".
"האמת היא שאני עובר לגור כאן", אמר פול.
וינסנט הרימה את מבטה מהתפריט. "למה?" שאלה.
"אני פשוט חייב להחליף אווירה".
"הסתבכת בצרות?" שאלה מליסה.
"אולי", אמר פול, "קצת".
"נו", אמרה מליסה. "אתה חייב לספר לנו".
"הסתובבו כמה אקסטות מקולקלות", הוא אמר. "ויש מצב שאולי יאשימו אותי בזה".
"כי לא הייתה לי סיבה לשקר להן," אמר פול למטפלת שלו ביוטה ב־2019. "מובן שלא אמרתי להן שום דבר חוץ מזה, אבל כבר ידעתי שאצליח לצאת מזה חלק. הייתי עדיין בהשעיה מהאוניברסיטה, כך שלא היה מוזר שפרשתי מהלימודים. פול זה בטח אחד השמות הכי שכיחים בעולם, וזה היה הדבר היחיד שהאנשים מלהקת בלטיקה ידעו עליי —"
"אה, ואו", אמרה מליסה, "מזעזע", והוא חשב לעצמו, אין לך מושג עד כמה. הוא לא יכול היה שלא להבחין באדישותה של וינסנט. היא חזרה לעיין בתפריט בלי להגיד כלום. אף אחת מהאפשרויות לא הייתה טובה: או שכלל לא היה לה אכפת ממנו או שהיא לא הופתעה מכך שהסתבך או שהיא הסתבכה במשהו בעצמה. אני לא שונא את וינסנט, הוא אמר לעצמו, אני רק שנאתי את מזלה הטוב שנולדה וינסנט ולא פול, אני רק שונא את העובדה שווינסנט יכולה לנשור מבית ספר או לעבור לשכונה איומה ועדיין בדרך נס להיות בסדר גמור, כאילו שחוקי הכבידה והאומללות לא חלים עליה. כשהם גמרו את ההמבורגרים שלהם, הציצה מליסה בשעון שלה, שעון פלסטיק גדול ודיגיטלי שנראה כמו שעון של ילד.
"אחת עשרה וארבע עשרה דקות", אמרה מליסה. "יש לנו עוד ארבעים וארבע דקות לשרוף לפני סוף העולם".
"ארבעים ושש דקות", אמר פול.
"לא נראה לי שסוף העולם יגיע", אמרה וינסנט.
"חבל, זה יכול להיות ממש מרגש", אמרה מליסה. "כל האורות יכבו בפוף —" היא פישקה את אצבעותיה כמו קוסם המטיל לחש.
"אוי", אמרה וינסנט. "עיר בלי אורות? לא, תודה".
"קצת קריפי", אמר פול.
"אתה בעצמך קצת קריפי", אמרה מליסה. הוא זרק עליה חתיכת צ'יפס בתגובה, והעיפו משם את שלושתם. הם עמדו כמה רגעים ברחוב, רועדים ומיובשים, והתווכחו לאן ללכת. ואז נזכרה מליסה במועדון שיכניס את וינסנט בלי בעיה. גם המועדון ההוא היה במרתף, לא רחוק מהם. הם יצאו לשם, הלכו לאיבוד פעמיים, ולבסוף נעמדו לפני דלת שדבר לא כתוב עליה ובסים עמומים נשמעים מעברה השני. איכשהו השנה עדיין הייתה 1999. הם ירדו בעוד גרם מדרגות לתוך עוד לילה נצחי, וכשהדלת נפתחה שמע פול את המילים: אני תמיד באה אליך, באה אליך, באה אליך — לרגע לא הצליח לנשום. השיר עבר רמיקס דאנס, וקולה של אניקה נשמע מעל מקצב דיפ האוס, אבל הוא זיהה אותה, הוא היה מזהה אותה בכל מקום.
"אתה בסדר?" צעקה מליסה באוזנו של פול.
"בסדר גמור!" הוא ענה לה בצעקה. "הכול טוב".
הם הפקידו את המעילים ונטמעו ברחבת הריקודים. הצלילים של בלטיקה התחלפו בשיר אחר, שיר בלוז נוגה שהושמע בכל רחבות הריקודים בשנת 1999 שתסתיים בעוד כמה דקות. השיר האחרון במאה העשרים, חשב פול וניסה לרקוד אבל משהו הטריד אותו, תחושה של תנועה בשולי שדה הראייה שלו, כאילו מישהו צופה בו. הוא הביט סביב בקדחתנות, אבל ראה רק ים של פרצופים אנונימיים, איש מהם לא הביט בו.
"בטוח שאתה בסדר?" צעקה מליסה.
האורות הבהבו ולרגע, רק לרגע, צ'רלי וו היה שם בקהל, צפה בפול עם ידיים בכיסים, ואז נעלם.
"בסדר גמור!" צעק פול. "אני בסדר גמור!" כיוון שזו הייתה האפשרות היחידה עכשיו, להיות בסדר גמור למרות הוודאות האיומה הזו שצ'רלי וו נמצא כאן איפשהו. פול עצם את עיניו לרגע ואילץ את עצמו להעמיד פנים שהכול בסדר ולחזור לרקוד, נואש. האורות לא נכבו כששנת 1999 התחלפה והפכה לשנת אלפיים. השעות התגלגלו עד זריחת השמש, והם הגיחו אל הרחוב הקר ואל המאה החדשה והצטופפו במכונית הדפוקה של מליסה, מזיעים וקופאים מקור. פול במושב ליד הנהגת, וינסנט מקופלת מאחור כמו חתול.
"שרדנו את סוף העולם", היא אמרה, אבל כשהביט בה מעבר לכתפו כבר ישנה והוא תהה אם באמת שמע אותה מדברת. עיניה של מליסה היו שטופות דם, והיא הייתה תזזיתית, נהגה מהר מדי ודיברה על עבודתה החדשה כמוכרת בגדים בלה שאטו. פול לא באמת הקשיב לה. בנסיעה לדירה שלהן נלפת פול במין תקווה מוזרה ומאנית. זו הייתה מאה חדשה. אם רק יצליח לשרוד את רוחו של צ'רלי וו, הוא יצליח לשרוד כל דבר. מתישהו בלילה ירד גשם, המדרכות בהקו ובשלוליות השתקפו קרני האור הראשונות של הבוקר.
"לא", אמר פול למטפלת, "זאת הייתה רק הפעם הראשונה שראיתי אותו".