כבר לפני עשר שנים ערך הסופר והעיתונאי שי אספריל כתבת תחקיר על "פגסוס", תוכנת הריגול שפותחה על ידי חברת הסייבר הישראלית NSO. התוכנה יכולה בין השאר לחדור לטלפונים ניידים, לעקוב אחרי שיחות טלפון, להשתלט על המצלמה והמיקרופון על מנת לצותת או לצלם תמונות ולעקוב אחרי מיקום המכשיר.
בכתבה צוינו היתרונות שכרוכים בטכנולוגיה, אבל גם הסכנות הגדולות שמתלוות אל השימוש בה. כך בין השאר נכתב שם: "מצלמות חכמות שנועדו לסייע בזיהוי מחבלים משמשות כיום לזיהוי מפגינים; ציוד הקלטה ואיכון שנועד לאתר ברוני סמים משמש לאיתור פעילי זכויות אדם; וציוד השתלטות על סלולר שנועד למנוע התקפות טרור משמש לחדירה למכשירי טלפון של עיתונאים חוקרים…". אחד מהמייסדים של חברת מעקב גרמנית דומה, צוטט כמי שאומר: "זו דילמה. המוצרים האלה הם כמו סכין: היא יכולה לשמש אותך לחתוך ירקות, אבל גם להרוג את השכן שלך".
מטעמים מובנים, אף שם של חברה לא מוזכר בספרו החדש של ישי שריד, "מגלה החולשות", אבל כבר בשורה הראשונה של הספר שזור יותר מרימוז או שניים לכך שמדובר באותה טכנולוגיה בדיוק, ובעיקר ברור שהספר צולל עמוק לתוך הדילמות המוסריות העמוקות שהשימוש באותה טכנולוגיה מעלה. מהצד השני של המשוואה, אם ניתן לנסח את זה כך, עומד זיו, מין עילוי מחשבים צעיר שהשתחרר בגיל עשרים ושלוש מהצבא אחרי שירות ביחידת מודיעין מובחרת, והוא נלהב לבצע כל משימה שתוטל עליו על ידי מנהלי החברה בכל מקום בעולם, וכל סיפור המעשה נמסר מפיו.
הטקטיקה הספרותית הזאת שבה בוחר שריד - סיפור הנמסר בגוף ראשון על ידי הגיבור הראשי של הספר - מעולה בעיקר משום שהיא יוצרת כל הזמן פער אירוני (ובסופו של דבר גם פער בעל צביון טרגי) בין מה שהדמות רואה לבין ההבנה שלנו לאן מתגלגלים הדברים. קריאה כפולה של הספר (כלומר לקרוא אותו שוב אחרי שהסוף הכאוב כבר ידוע) מחזקת מאוד את אותו פער. הנה כבר על ההתחלה מספר זיו בגילוי לב תמים: "לא ידעתי מי האיש שלכדנו, לפי המדיניות של החברה אסור לנו לשאול. זה הכלל הראשון שלימדו אותי כשהתקבלתי לעבודה".
בלי לעשות ספוילר, ניתן לומר שכמו בכל טרגדיה הכתובה היטב, זיו הוא בין השאר הקורבן המרכזי של אותו קוצר ראייה. אותה נלהבות שאותה הוא מגלה, שולחת שורשים ברורים לדמות המקראית הידועה שהובלה אז לפני שנים על ידי אביה להר המוריה.
בכלל ישי שריד מיטיב לפזר לאורך כל הספר רמזים מטרימים ופרטים שיעזרו לו אחר כך בפיתוח של העלילה. מיותר אולי לציין שחותמה של עוד פרשה עגומה שהתפרסמה בתקשורת לפני שנה וחצי, על מותו המסתורי של קצין המודיעין בכלא הצבאי, מהדהדת כל הזמן בראשו של הקורא (לפחות שלי) וחושפת, אם כי לא בצורה ישירה, מה קורה למי שנלכד בין שיניה וציפורניה של מערכת ביטחונית עם אינטרסים כלכליים מובהקים שלא רואה בעיניים.
שלושה חלקים לספר שלפנינו: בראשון מתוארת הפעילות של החברה והגיבור במדינה כלשהי בדרום אמריקה שמקבלת את מערכת המעקב. בשלב הזה אנחנו עדיין לא חשופים לגמרי למלוא המשמעות המוסרית והעיוותים שהיא נושאת בחובה. בשלב הזה אפשר עדיין לרצות להאמין שהטכנולוגיה מיועדת למלחמה נגד "הרעים" (על פי פרסומים שונים, למשל, כוחות הצבא האמריקאים השתמשו בטכנולוגיה דומה בזמן הלכידה של בן לאדן).
בחלק השני נשלח זיו (בשם החיבה שלו - זיוי) למדינה דמיונית למחצה במרכז אירופה, כדי לסייע לשלטונות בבעיות שונות שמתגלעות תוך כדי הפעלת אמצעי המעקב. בחלק הזה אנחנו כבר חשופים לגמרי להיבט המפלצתי של אותה מערכת (עדיין לא הגיבור, שנלהב לבצע גם שם כל משימה מטורפת, מה שמרחיב עוד יותר את הפער האירוני בין מה שאנחנו רואים לבין מה שהוא מתעקש אולי לא להבין) - מעקב אחרי מתנגדים למשטר, שבעקבותיו חלק מהם מוצא להורג. הגיבור נוטל אפילו חלק פעיל בעיוות המוסרי שנוצר, משום שהוא נחפז להדגים שמערכת הפריצה והציתות עובדת כמו שצריך ו"הראיות" לכאורה לא נגבו סתם. החלק הזה מעט חלש בעיניי, כי שריד מדגים שוב ושוב כמה איום הוא השימוש באמצעים האלה, אבל ההדגמה קצת חוזרת על עצמה, ובשלב הזה הספר מקבל צביון מעט דידקטי.
החלק השלישי של הספר הוא החזק והמשכנע ביותר בעיניי. אז גם נסגר הפער בין מה שאנחנו יודעים ובין מה שמבין הגיבור, וכמו תמיד בסוג כזה של עלילה, זה כבר מאוחר מדי, עבור הגיבור לפחות.
ישי שריד ממשיך כאן את מה שהתחיל בספריו הקודמים ("לימסול", "מנצחת", "מפלצת הזיכרון" ועוד) - ניסיון לדבר על המותר והאסור, על מערכות שבהן פושטת לא פעם זוהמה מוסרית, ועל מקומות שבהן כבר לא ברור מי הצייד ומי הניצוד. בתוך הנוף המוכר של ספרות המקור, שיש בה לא מעט פעמים הליכה פנימה אל האישי במקרה הטוב, ואל הנרקיסיסטי במקרים הפחות מוצלחים, אין ספק שיש כאן התוויית דרך חשובה מאוד בשאלה על מה ראוי וחשוב לכתוב.
אפשר לומר שהספרים של שריד, מכילים תמיד סוג של מחויבות ערכית להוויה הסובבת אותנו, וכשזה בא בלוויית כתיבה ספרותית סוחפת שמניעה כל הזמן היטב את חוט העלילה, מדובר בהישג מרשים ולא מבוטל.
"מגלה החולשות" / ישי שריד. הוצאת עם עובד. 223 עמודים.