בעולם שכבר מזמן התאהב בקונספט של "פשע אמיתי", שרודף אחרי סיפורי זוועות בפורמט כתוב, מוקלט, או מצולם - רצוי עם שחקן חתיך בנטפליקס, התחושה היא שכבר קשה מאי פעם לזעזע או להפתיע. ובכל זאת, הסרט שיצרה ענת גורן עבור "המקור" (רשת 13), "סוד התמונה המושלמת", הוא לא פחות מבלתי נתפס. הוא אולי מזוויע פחות מדברים אחרים שראיתם או קראתם, אבל בסיפור אנושי יש הרבה יותר מאשר מה קרה, איך ולמה. לאורך שעתיים ששודרו בשני חלקים - אמש וביום חמישי שעבר - השאלה החוזרת שמלווה את הצופה היא איך ייתכן שהסיפור הזה מופיע, כמו שהוא, ברמת האינטימיות הזאת, על המסך מול כל המדינה.
התמונה המושלמת היא תמונה משפחתית שכמו נשלפה מספר לימוד על החברה הישראלית. אב ניצול שואה שהפך לטייס ובכיר בחיל האוויר, אם אשת חינוך וארבעה ילדים מלאי הערצה להוריהם האוהבים. משפחה שמתוארת לא פעם בסרט ככובשת לבבות ואפילו מעוררת קנאה. האמת שמאחוריה היא סיפור חייה הצורב של בת הזקונים הילה צור, שנאנסה על ידי אחיה הגדול עופר יצחק גל במשך למעלה מ-15 שנה. המעשים המפלצתיים של עופר לא מנעו מבני המשפחה לשמור איתו על קשר במשך שנים, קשר אותו התאמצו להסתיר מהילה לאחר שדרשה מהם לבחור בינה לבינו. זאת ועוד, האח בחר להתגורר בסמיכות יחסית לביתה של אחותו, מוגן על ידי חוק ההתיישנות המונע ממנה לדרוש צדק באמצעים משפטיים. בהיעדר ברירות הילה מנסה להשיג את הצדק שלה בדרך אחרת - היא דורשת לא רק לקיחת אחריות, אלא גם מרחק ביטחון מהאיום של נוכחותו ופיצוי כספי.
הסיפור של הילה צור אולי קיצוני בשל אורכו ומידת החומרה שלו, אבל הוא לא נדיר. לא באמת. הנתונים המזעזעים הם שאחת מכל חמש ילדות תחווה פגיעה מינית, אחת מכל שבע תיפגע על ידי קרוב משפחה (מידע נוסף ומקורות תמצאו באתר של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית). מאחורי כל מקרה כואב כזה מסתררת משפחה שעולמה חרב עליה, שחבריה שואלים את עצמם את השאלות הכי קשות והכי כואבות, כאלה שבהן לא תמיד יש תשובה נכונה ולא נכונה. לפעמים דווקא יש אחת - לפי הסרט נראה שהוריה של הילה ידעו טוב מאוד מה הם צריכים לעשות, הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות את זה. לא רק שהם סירבו לוותר על בנם האהוב, הם סירבו לוותר על הרעיון של משפחת חלומות, כזו עם בן שהוא גם טייס, גם רופא וגם איש משפחה אוהב.
"סוד התמונה המושלמת" הוא, למעשה, הרבה יותר מאשר חשיפה של סיפור התעללות, זו צלילת עומק אל פעולה ההדחקה. במובן מסוים, הזוועות שעברו על הילה בילדותה הם מאורע מחולל לסיפור האמיתי - ההתמודדות ואי ההתמודדות של בני משפחתה, לרבות האח הפוגע, עם החיים בצל הידיעה והאשמה. ייתכן שהרגע הכואב ביותר בסרט הוא זה שבו הילה מספרת על עימות קשה במיוחד עם אמה, בו שאלה אותה איך היא בכלל מסוגלת להסתכל באהבה על הבן שהשחית לחלוטין את חיי אחותו. הילה מספרת: "היא אמרה, שכנעתי שמה שקרה לך הוא לא כל כך נורא. שכנעתי את עצמי".
הנפש האנושית, מתברר פעם אחר פעם, היא גמישה, מסתגלת, אפילו מתאימה לפיצול כשיש צורך. בשם הרצון להשאיר את העולם שלנו שלם, נקי ופשוט, גם פשע מובהק וקל להבנה הופך פתאום למורכב, כזה שיש בו שני נראטיבים ושניהם לגיטימיים בערך באותה המידה. במקביל לליווי התהליך של הילה לקראת עימות והצגת דרישותיה בפני הפוגע איתו לא דיברה כ-30 שנה, הסרט עולה עוד ועוד שלבים בסולם ההדחקה וההשתקה - מאשתו של הפוגע דרך הוריו ואחיו ועד לעופר עצמו, שחוזר ומבלבל בעדויות המוצגות בסרט בין סבל וכאב אישי לבין לקיחת אחריות.
התהליך הזה לא מסופר לנו ברמה תיאורטית, אלא נפרש מול עינינו ברמה הכי פרקטית ויומיומית. אנו רואים את בן זוגה של הילה, יצחקי, וילדיהם מדברים בפתיחות על מה שקרה ומה שיקרה. את האחים והאם מתעמתים עם הילה ובעלה. את התמונות וצילומי הווידאו של בני משפחת גל לצדו של הבן, בתקופה שבו טענו שניתקו איתו קשר באופן מוחלט. הקלטות ותיעוד וידאו של שיחות משפחתיות מלאות טינה, זעם וכאב. את הילה ויצחקי מתרגלים שוב ושוב את התסריט שהילה תציב בפני עופר כשתתעמת איתו. מדובר בחומר כל כך אינטימי שאין ברירה אלא להשתמש, שוב, במילים "בלתי נתפס".
קשה שלא לתהות איך ייתכן שכל זה בכלל משודר בטלוויזיה, וכל כך מדהים לגלות שזה באמת אפשרי. שאת הכביסה הכי מלוכלכת אפשר ואולי אפילו כדאי לכבס לעיני כל המדינה ולהעביר טיהור באור השמש, חומר ניקוי שאין חזק כמותו בטבע. כל זה מוביל אותנו לשיא השיאים שאליו בנה המשדר כולו במשך שבועיים, כלומר, העימות בין הילה ועופר. לאחר שעות של המתנה יוצאת הילה מהרכב החונה וניגשת ישר אל מי שכינתה "הפדופיל", "הפסיכופת" או "הצורר", והתוצאה קשה לצפייה כמו שהיא מצמררת, כואבת וחשובה. המשפט "בתנאי שנקבע בצורה מסודרת" מעולם לא נשמע יותר כמו סרט אימה.
העוגן של הצופים בתוך הזוועה הזו היא הילה עצמה - גיבורה שכמו חמושה בפטיש 5 קילו ומתעקשת לנפץ בכוח כל שמץ של נורמליות מזויפת וכפויה. הכוח של הילה טמון בפגיעות שלה, ביכולת שלה לדבר על חייה בלי להיות "הקורבן המושלם" או "האדם הגדול יותר", בסירוב שלה לפעול רק דרך הצינורות "המקובלים", כאילו שאונס מתמשך זה דבר מקובל. כן, היא דורשת צדק ואפילו נקמה במי שהרס את חייה. היא רוצה להשתמש בסיפור האישי שלה כדי להביא שינוי גדול יותר ולשנות את החוק ואת המציאות. והיא רוצה לעשות את כל זה בטלוויזיה, כשהמשפחה שהקימה לצידה. זה לא באמת סיפור עם סוף טוב, כי הסוף עדיין לא נכתב. אבל בשביל רבים שחוו ויחוו חוויות דומות לאלה שהאישה האמיצה הזו עברה, השידור הזה הוא רק ההתחלה.