יהדות ארצות הברית חווה כרגע תקופה מורכבת. מצד אחד, דיווחים בלתי פוסקים על עלייה דרסטית בתקריות ובדעות אנטישמיות. מצד אחר - מעולם לא היתה לקהילה הזו ולסיפורים שלה נוכחות כל כך גדולה בסדרות ובסרטים הוליוודיים.
וכך, ראינו בחודשים האחרונים שני סרטים אוטוביוגרפיים עטורי כוכבים של במאים יהודים-אמריקאים. זה שמשך את רוב תשומת הלב היה כמובן "הפייבלמנים", שבו הציג סטיבן ספילברג את סיפורה של משפחתו היהודייה, אבל בעיני הסרט הטוב יותר הוא דווקא זה שעבר קצת מתחת לרדאר - "ימים של תום" ("Armageddon Time") של ג'יימס גריי. למרות שמככבים בו שמות בסדר הגודל של אנתוני הופקינס, ג'רמי סטרונג ואן האת'וויי, הוא כמעט לא זכה למועמדויות בעונת הפרסים, ומגיע אלינו רק בסוף השבוע, כמה חודשים אחרי שעלה בארצות הברית והתרסק בקופות.
גריי פרץ בשנות התשעים עם "אודסה הקטנה" ומאז ביים עוד שלל סרטים שזכו לתהודה, למשל "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות", שבשניהם אגב חואקין פיניקס כיכב בצד מוני מושונוב. "ימים של תום" הוא סרטו האישי עד כה. על בסיס החוויות שלו, הוא מציג את סיפור התבגרותו של ילד בקווינס של שנות השמונים, במשפחה יהודית ליברלית שמשוכנעת כי עלייתו של רייגן לשלטון תוביל למלחמה גרעינית, ובסופו של דבר דרכה גם מצטלבת בזו של משפחת טראמפ.
דרך הסיפור הזה, "ימים של תום" נוגע בכל סוגיה רלוונטית ליהדות ארצות הברית ובכל סטריאוטיפ שקשור בה: אנטישמיות, טראומה בין-דורית, הגירה, התבוללות, מוביליות חברתית, הסבתא היהודייה, האמא היהודייה, הנסיכה היהודייה-אמריקאית וגם הערכים הפרוגרסיביים שהקהילה הזו נוטה להזדהות עמם, לפחות בתיאוריה. ויש גם המון בייגלים ואוכל סיני, כמובן.
"לא יצאתי לחפירה ארכיאולוגית ביהדות ארצות הברית, פשוט ניסיתי להיזכר בכמה שיותר פרטים מהחיים של המשפחה שלי ולהעלות באוב את העבר שלהם ושלי", אומר גריי בריאיון מיוחד לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט בארץ, שהתקיים השבוע בזום.
בשלב מסוים בסרט, הסבא מסביר לבן דמותך שהגויים "שנאו אותנו אז, ושונאים אותנו גם עכשיו". מה אתה חושב על המשפט הזה לאור הדיווחים לגבי הזינוק באנטישמיות?
"תמיד היתה אנטישמיות באמריקה. בשנות השלושים היה לך את האב קוגלין. הוא היה מטיף את הדעות האנטישמיות שלו ברדיו והיו לו עשרות מיליוני מאזינים. ההבדל הוא שבזמנו טיטאו את התופעות האלה מתחת לשטיח. התייחסו לאנשים כמוהו בתור דמויות שוליים. היום כבר הבנו כמה 'דמויות שוליים' כאלה יש".
"מצד אחר, אתה רואה בארצות הברית יהודים שהגיעו לתפקידים בכירים, והם לא רוצים לדבר על האנטישמיות. הם רוצים להשתלב. היהודים בארצות הברית נמצאים במקום מוזר. מצד אחד, הם רוצים להיות כמו הלבנים, ומצד אחר הלבנים כל הזמן מזכירים להם שהם לא כמוהם. יש בסרט סצינה שבן דמותי, הילד היהודי עם שם המשפחה היהודי, פוגש את פרד טראמפ, אבא של דונלד טראמפ, והוא שואל על שם המשפחה שלו כדי להזכיר לו שהוא 'אחר'. זו סצינה חשובה כי היא מדגישה שהמשפחה שלי נהנתה מפריבילגיות מסוימות, אבל גם חוותה גזענות והיתה צריכה לנווט בתוך כל זה".
במהלך הסרט, בן דמותו של גריי מתחבר עם ילד שחור, וכך מגלה שלמרות הכל, ליהודים בארצות הברית יש הרבה יותר פריבילגיות מאשר מיעוטים אחרים. הוא גם מגלה שאמנם משפחתו הליברלית לכאורה נהנית לנפנף בדגלים פרוגרסיביים, אבל לא מהססת לזרוק מתחת לאוטובוס אנשים שצבע העור שלהם אחר, או שהמעמד החברתי שלהם נחות משלה.
"אני יכול רק להגיד דבר כזה", מצהיר גריי. "היתה ויש אנטישמיות בארצות הברית, אבל זה לא אומר שהמשפחה שלי לא שמה את הברך שלה על הצוואר של הילד השחור, במובן המטאפורי של המילה".
גריי לא ידע שבישראל הסרט יוצא בשם "ימים של תום", ויש לו השגות על כך. "זה חוטא למציאות", הוא אומר. "ילדים הם לא תמימים. הם גונבים ומשקרים כל הזמן. גם הילדים שלי. אתה שואל אותם מי אכל את העוגייה והם אומרים 'לא אני, מה פתאום, מישהו אחר'. ילדים הם דף חלק ואתה צריך ללמד אותם מוסר, זה לא מעצמו. ילדים יכולים להיות אכזריים וצריך לחנך אותם לא להיות אכזריים. צריך ללמד אותם סימפטיה. המושג 'אובדן התמימות' הוא פיקציה לדעתי, אבל זו רק דעתי, ואני רק במאי קולנוע, מי אני בכלל?"
מה הילדים שלך אמרו על הסרט?
"הוא ערער אותם. הם הכירו את אבא שלי, סבא שלהם, בתור מישהו שמחבק אותם וקונה להם צעצועים, ופתאום הם רואים בסרט שהוא הכה אותי. זאת היתה חוויה לא נוחה מבחינתם".
"ימים של תום" הוא לדעתי סרטו הטוב ביותר של גריי. זו דרמה אינטימית ואישית, שיש בה עוקץ ואירוניה, והיא מלאת אנרגיות, תוכן ורגש. הבמאי עבד כאן עם שותפו הקבוע, הצלם דריוס קונדג'י, ויחד איתו יצר סצינות יפהפיות מבפנים ומבחוץ.
"הרעיון היה להשתמש בצילום כדי להפוך את הסרט הזה לסיפור על רוחות רפאים", אומר גריי. "כל האנשים בסרט הם זיכרונות עמומים - הם כבר לא קיימים. הם היו כאן לזמן קצר, היו וחלפו. כדי להדגיש את הרעיון הזה, שיחקנו עם האור. הכוכב של הסצינה אף פעם לא עומד מתחת לאור. לפעמים הוא קרוב יותר ולפעמים פחות, אבל האור אף פעם לא עליו. הוא תמיד קצת בצל, בחושך. יש אנשים שאמרו לי שהתאורה בסרט גרועה, אבל מבחינתי היתה כאן כוונה ברורה".
כמו הרבה סרטים קודמים שלך, גם הסרט הזה ערך את הבכורה שלו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והתקשורת הצרפתית תמיד פירגנה לך יותר מהמבקרים האמריקאים.
"נהייתי טוב בלא לקרוא דברים. זה מנגנון הגנה. אני גם לא קורא את הדברים הטובים, כי אם אאמין להם אצטרך להאמין גם לדברים הרעים. ברור שאם אתה צריך לבחור קבוצה שתאהב אותך, אז כדאי שתבחר בצרפתים. אחוזי הפרגון אצלם גבוהים בהרבה. האמריקאים לא מפרגנים - בטח שלא לבמאים אמריקאים. החינוך האמריקאי לא ממש מטיף לתפיסה קלאסית של אמנויות. אולי אני אומר את זה כי אני סתם זקן, אבל האמת שאני לא כזה זקן.
"תראה, קולנוע זו אמנות פופולרית, ולא מתייחסים אליה ברצינות גדולה - בטח לא בארצות הברית. קולנוע אצלנו זו תעשייה. היא נועדה למכור פופקורן. ולגבי התקשורת, הרשתות החברתיות, האקדמיה וכל השאר: היום מתעסקים בקולנוע מזווית של מחקר התרבות, מדברים על ייצוג ועל פוליטיקה וכל זה, לא מנתחים את התאורה, וזה ממש בסדר. בכל מקרה, אני עושה סרט ומנסה לשחרר. אני לא יכול לשלוט בכל הדברים האלה. זה כמו להחזיר את משחת השיניים בחזרה לקופסה".
בריאיון קודם גריי סיפר לי כי כשהסבים המזרח-אירופאיים שלו הגיעו לאמריקה, הם קיבלו לידיהם בננה ולא ידעו מה לעשות איתה, כי עד אז התפריט שלהם התבסס בעיקר על תפוחי אדמה והם מעולם לא ראו פרי אקזוטי שכזה. ב"ימים של תום", לסבים שלו יש בעיה עם פסטה, ואני שואל אם גם זה מבוסס על הזיכרונות המשפחתיים. "כן, בהחלט", הוא אומר. "כשהגישו להם אטריות כשהגיעו לאמריקה, הם חשבו שזה תולעים, והם המשיכו לחשוב ככה. אף פעם לא היתה להם פסטה בבית. כמה שניסינו להסביר להם שזה לא תולעים - זה לא עזר. הם לא היו מסוגלים אפילו להסתכל בזה".
מה סבא שלך היה אומר על הסרט לו היה בחיים?
"הוא היה אומר 'עבודה טובה' וממשיך הלאה".
את סרטו הקודם של גריי, "אד אסטרה", הפיק הישראלי ארנון מילצ'ן. בהזדמנות זו אמר לי הבמאי - "הוא כל הזמן עודד ודחף אותי. הוא לא מרים ידיים וממשיך להילחם למען הקולנוע. הוא אחד מן הדברים הטובים היחידים שנשארו בהוליווד".
מילצ'ן הוא כידוע לא רק מפיק קולנוע אלא גם היה בעבר בקשרים מסוימים עם ראש ממשלת ישראל, ואני שואל את גריי אם התקשר אליו כדי להפציר ממנו שיבקש מביבי להרגיע קצת. "אני אוהב את ארנון, אבל זה מעל הדרג שלי להתקשר אליו", הוא אומר. "תראה, אני קורא על מה שקורה, אבל אני מנסה להפריד את עצמי מהחדשות. הן מעציבות אותי, אבל מה אני כבר יכול לעשות לגביהן? אני צריך לשמור מרחק בשביל הבריאות הנפשית שלי".
בעניין אחר לגמרי - אנחנו רגילים לראות על המסך אימהות יהודיות מסוג מסוים - הסוג של אמא של ג'ורג' ב"סיינפלד". האימא היהודייה בסרט הזה, בגילומה של אן האת'וויי, שוברת את כל הסטריאוטיפים.
"אני לא יכול לסבול את הסטריאוטיפ הנדוש של האימא היהודייה, והוא לא מה שאני מכיר מהניסיון האישי שלי. העבודה שלנו היא גם לשבור סטריאוטיפים. בגלל זה הסבא בסרט בגילומו של אנתוני הופקינס לא מדבר במבטא יידישאי... אני מצטער, מן, אבל אני חייב לקחת את האוטו למוסך!".
טוב שאתה קוטע את השיחה עכשיו. תכף הייתי מתחיל עם שאלות לא מקוריות - למשל, למה ליהקתם לא יהודים לתפקידי יהודים. אנתוני הופקינס, ג'רמי סטרונג, אן האת'וויי - כמעט כולם כאן לא יהודים.
"זה טוב ללהק לא יהודים לדמויות של יהודים. שחקנים לא מגלמים את עצמם. עשיתי סרט עלילתי, לא דוקו אנתרופולוגי. קוראים לזה 'משחק' ו'משחק' הוא המרחק בין האמת לשחקן. זה כל היופי. יש גבולות מסוימים כמובן. אוסטין באטלר גילם השנה את אלביס ואתה לא תלהק אותו לגלם את מאו צה טונג, אבל בתוך הגבולות האלה צריך להיות מרחק בין השחקן לדמות".