מופע ההבלים של אולפני שישי בערב, הפאנלים הזחוחים והוויכוחים הקלושים - רובם, לפחות - נקטעו אחרי שהחלו להגיע הדיווחים המחרידים על מסע הרצח הנפשע מחוץ לבית כנסת בשכונת נווה יעקב בירושלים, שגבה את חייהם של שבעה בני אדם לפחות. בבת אחת ההקלטות נעצרו, והאולפנים השתנו: דני קושמרו וגילי כהן, למשל, ב-12 ו-11 בהתאמה, מצאו את עצמם כמעט לבדם באולפן, בטון אחר לגמרי, כשאת הצעקות ורעשי הרקע מחליפה דממה מלווה במועקה כבדה.
שינוי הלך הרוח הזה הוא סמלי, אך מהותי. זה לא תמיד כך, אבל באירועים מהסוג הזה, אפשר לראות בשידורים המתגלגלים את תמצית סערת הרוחות: התדהמה, הזעם, חוסר האונים, הבלבול - הכל משתקף על המסך. בשלב הראשון, עצם המחשבה על רצח ביציאה מבית הכנסת מזעזעת עד כדי שיתוק. בלי הפאנל, לבד, השקט הזה מהדהד הרבה יותר. הקול של קושמרו אומר הכל: מאיפה בכלל מתחילים?
השידורים החיים מתגלגלים להם הלאה עם איסוף פרטים ראשוניים, אילוסטרציות, צילומים של ניידות ומפות, עד שהכתבים מגיעים לזירה בעצמם. בינתיים זה הפרמדיק הראשון שמגיע לזירה, תושב בית חנינא, שנדרש לתת לקושמרו תשובות. המגיש שואל אותו מה דעתו על המצב והמתח. פאדי, קולו רועד, עונה: "המתח לא בריא. אני מתפלל לשלום". לא היו עוד הרבה הערות שנועדו להרגיע את הרוחות בערב הקשה הזה. הזעם הוא הערוץ הזמין יותר, והוא מושך יותר רייטינג.
שאר התמונות מהזירה לא הצטיינו באיפוק טלוויזיוני או בעריכה אחראית במיוחד, וגם זה, למרבה הצער, לא עניין חדש. המסך מקרין בין היתר שלוליות של דם על הרצפה, והן מבהיקות, מאיימות להטביע את הצופה. כך גם נחשפת המניפולציה הטלוויזיונית: השאיפה לעורר בכל הכוח את בלוטות הזעזוע באירוע שהוא מספיק מחריד כשלעצמו היא חסרת אחריות במקרה הטוב, קהה וגסה במקרה הבינוני, וצינית במקרה הרע.
החיפוש הנואש אחרי דרמה אחרי שהאירוע למעשה הסתיים הותיר את העורכים עם מעט אפשרויות, מה שהוביל לסיקור אינטנסיבי של הגעת השר איתמר בן גביר למקום, והשידור מהזירה מצא את עצמו הופך כמעט למופע תעמולה (כמובן שמענו כיצד עזב את המשפחה בערב שבת, כאילו זו טובה ולא חובה). בן גביר לא דיבר ממש עם העיתונאים, אבל הם בכל זאת ליוו אותו ללא הפסק, רק כדי שיהיה מה להעביר בשידור חי. מה הטעם בכל זה? חדשות מתפרצות זה לא.
ואחרי הבלבול, מגיע גם הכעס: רוחות של זעם ותיעוב מהדהדות מרחוק ומחלחלות לתוך השידור: זיקוקי שמחה נורים משכונות מזרח ירושלים, אנשים מחוץ לפריים שמתגודדים בזירה צועקים "מוות למחבלים" וגם, לפי הכתבים בשטח, "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". הצבעים והקולות האלה מתקרבים לצופים, מעוררים חלחלה, מחממים את הדם - והכוננות עולה. מתחילים לדבר על תגובות ומה שיבוא בעקבותיהן. השידור הוא הכנה לסכנה, לאסון הבא.
והרי הוא תמיד שם, האסון הבא, וגם האסון הקודם. בסוף כל דיווח אכזרי. בשלב מסוים ברהנו טגניה איתר שניים מתושבי השכונה, שבזמן הירי סעדו את ארוחת השבת עם בני משפחותיהם. מה קרה אחרי ששמעתם את היריות, שאל טגניה. "אנחנו ירושלמים, אנחנו מתורגלים לדברים האלה. המשכנו כרגיל", סיפרו. "אם קורה משהו אנחנו יודעים כבר איך להרגיע את הילדים". הרבה דברים טלטלו הכול בשישי בערב, אבל המשפטים השגרתיים האלה, בשולי האירוע הכל כך נורא הזה, הכאיבו בזכות עצמם.