אחרי שפרץ כמחזאי וזכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר, היוצר הבריטי-אירי מרטין מקדונה ביים ב-2007 את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "ברוז'". הוא התרחש בעיר הבלגית שבשמה נקרא, הציג את קולין פארל וברנדן גליסון בתפקידים הראשיים, והתגלה כפנינה.
כעשור לאחר מכן כתב וביים היוצר סרט נפלא, מדובר ומהולל נוסף, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", שהתרחש בארצות הברית והיה במה לתצוגות משחק בלתי נשכחות של שחקנים אמריקאים, בראשם פרנסס מקדורמנד וסם רוקוול.
עכשיו, הוא חוזר לאחד כוחות עם פארל וגליסון האירים ב"רוחות אינישרין", שעולה אצלנו בסוף השבוע כשבאמתחתו תשע מועמדויות לאוסקר, כולל בכל הקטגוריות המרכזיות, והוא מועמד מוביל לזכות בכמה מהן.
"ברוז'" בכיכובם של אותם שחקנים היה סרט עכשווי שהתרחש במקום אמיתי, ולא סתם מקום - אלא אחת הבונבוניירות הכי מקסימות באירופה. "רוחות אינישרין" הוא סרט תקופתי, המתרחש ב-1923, על רקע מלחמת האזרחים באירלנד, אך גם כן צולם באחת משכיות החמדה הכי קסומות ביבשת הקלאסית - איי אראן שמול חופי המדינה השסועה. בתור מעין סוכן תיירות קולנועי, למקדונה יש טעם טוב: הוא תמיד יודע לבחור יעדים מפעימים.
אם תרצו לנסוע לטיול בעקבות הצפייה, דעו לכם שאינישרין הוא אי פיקטיבי - התכה של שלושה איים קטנים שמקדונה הכיר בילדותו וחזר אליהם לצלם את הסרט. הנופים שלהם מרהיבים, והמסך הגדול מוציא מהם את המיטב. הבמאי גם מפליא למקם בהם את גיבוריו, ומשתמש בהעמדה של האדם הקטן מול הטבע הגדול כדי לשקף תחושות כמו בדידות, ניכור וייאוש. גם השמים כאן לא תמימים - הם משקפים את הרעות הצפונות לדמויות.
המראות בסרט מרהיבים כמו ציור, אבל בסופו של דבר הם רק בסיס לסיפור, שגם ממנו מקדונה מוציא את המקסימום. על פניו, לסרט הזה יש את אחד התסריטים הצנועים של עונת הפרסים הנוכחית. אין בו מעשיות על עולמות מקבילים, גם לא אוטוביוגרפיה או ביוגרפיה של אמן גדול, אלא סיפור פשוט על אנשים פשוטים. אלו הם קולם, בגילומו של גליסון, ופאדריק, בגילומו של פארל.
השניים חיים באינשרין, המתגלה כאי משעמם כשם שהוא יפה, ולא עושים הרבה מלבד לשבת בפאב, לשתות ולדבר. פאדריק אחראי לרוב הדיבורים - מדובר בפטפטן בלתי נלאה, ויום אחד לקולם נמאס מכך. הוא מודיע לחברו הוותיק שהקשר הסתיים. החברות ביניהם מיצתה את עצמה מבחינתו, ועדיף לו להקדיש את הזמן שהתבזבז עליה לדברים משמעותיים יותר, למשל כתיבת מוזיקה.
על פניו, זו סיטואציה קומית. בדינמיקה החברתית שלנו, נהוג לסיים קשרים רומנטיים וגם יש נורמות כיצד עושים זאת, אבל איך מסיימים קשר אפלטוני? כולם יודעים איך נפרדים מבן/בת זוג אבל אף אחד לא יודע איך נפרדים מחבר, אף שעל פניו זה קשר מחייב פחות, ו"סיינפלד" כבר ביסס את אחד הפרקים הראשונים והלא מוערכים דיו שלו על האירוניה הזו.
על הנייר, זו גם התפתחות אבסורדית: פאדריק הרי לא עשה לקולם שום דבר רע, אז לא ברור מה קרה לו יום בהיר אחד ולמה הפרידה הזו כל כך חשובה לו. כל זה היה יכול לקחת את התסריט למקומות משעשעים, אבל מקדונה משחק עם הקונבנציות בחוכמה, ופונה לכיוון אלים ואפל.
פאדריק מתעקש להמשיך לדבר עם קולם, שמציב בפניו אולטימטום: אם ימשיך להציק לו, הוא יקצוץ לעצמו אצבע, ואז עוד אצבע. האיום נראה חסר פרופורציות, אבל למרבה הזוועה, קולם מממש אותו, ומתחיל להשחית את גופו. פאדריק, מצידו, היה האדם הכי נאיבי באי, אבל בעקבות מעשיו של חברו הולך ומאבד את תמימותו, ונסחף גם כן למעגל האלימות.
בשלב מוקדם, מתברר כי הסיפור המסוים הזה הוא אלגוריה למשהו רחב יותר, מלחמת האזרחים באירלנד, ולמשהו רחב עוד יותר - הקונפליקטים הסתמיים והמיותרים שמזה שנים מובילים למלחמות עקובות מדם. ברוח הימים, התסריט מייחס את כל אלה לטבעו של המין הגברי. אחותו של פאדריק, בגילומה של קארי קונדון, מזדעקת באחד מרגעי השיא כנגד כל אותם גברים משעממים באופן בלתי נסבל, שמתווכחים ללא הרף על זוטות, כדבריה.
"רוחות אינישרין" בנוי כמו מעשייה, שבה לכל אחד יש תפקיד מוגדר. אחותו של פדריק היא קול ההיגיון. הנער שמשתרך אחריו, בגילומו של בארי קיוגן שכבר כיכב בצד פארל ב"להרוג אייל קדוש", הוא שוטה הכפר. כיאה לזירות ההתרחשות, יש גם כמה חיות, ובהמשך לטרנד החמורים שראינו השנה בקולנוע, הבולטת בהן היא אתון גמדית, שמובילה לנקודת מפנה משמעותית. בצד כל אלה מתהלכת קשישה ידענית ומסתורית, שבקור רוח מודיעה לדמויות וגם לנו את בשורת האיוב: עד כמה שהסיפור הזה נשמע כמו קוריוז אקסצנטרי, בדיחה על שני אירים שיכורים שיצאו מהבר, לא יכול להיות לו סוף טוב.
כל מי שמגלם את הדמויות הללו עושה עבודה נפלאה. יש ארבעה שחקנים מרכזיים בסרט - גליסון, פארל, קונדון וקיוגן. באופן חריג, כל אחד מהם מועמד לאוסקר, ואם היה פסלון לאתון הטובה ביותר, גם היא היתה מועמדת. כל אחד כאן גם ראוי לפרס. "רוחות אינשרין" הוא בין השאר גם במה לכמה מבעלי המלאכה הטובים בימינו, שמפגינים את תצוגות המשחק הטובות בקריירה שלהם.
מקדונה מלכתחילה נותן לשחקנים הרבה בשר לעבוד איתו. התסריט שלו ספציפי להפליא ומצליח לתת תחושה של זמן ומקום, אבל גם מעמיק ומופשט מספיק כדי לעסוק בסוגיות אוניברסליות. יש בו צער ומועקה, ואנחנו כל הזמן מרגישים את המשא על הכתפיים של הגיבורים, אבל הדיאלוגים השנונים מספקים לא מעט אתנחתאות קומיות ורגעים מעלי חיוך, גם אם זה חיוך עגום.
"רוחות אינישרין" הוא סרט עתיר התרחשויות, אחיד ברמתו, עשוי לעילא ולעילא ונטול שומן מיותר וחשיבות עצמית, שסוחף ומפעיל את הקהל. בגלל כל זה ולמרות האלמנטים הקודרים שבו, הוא גם מהנה מאוד לצפייה. מבין כל השמות הבולטים של עונת הפרסים, זה אולי הסרט היחיד שלא הייתי מהסס להמליץ עליו בלי שום הסתייגויות. באופן נדיר לימינו, מקדונה שוב ושוב מצליח לרקוח יצירות איכותיות אך קומוניקטיביות.
בצד ההשתפכויות בזכותו של הסרט, יש נגדו שתי טענות נפוצות שראוי להתייחס אליהן. האחת - עיתונאים וצופים אירים טענו כי הוא קריקטורה שחוטאת בכל הקלישאות לגבי בני עמם, ומציגה אותם כבטלנים שיכורים וכיוצא בכך. יש בזה משהו, אבל יש בסרט גם הרבה יותר מזה. בכל מקרה, מקדונה מיקם את הסרט באירלנד כי זו מכורתו, אבל היא לא מרכז העלילה אלא רק בסיס לדיון בגברים ובעימותים באשר הם.
הטענה השנייה היא שהאלימות בו לחינם. מכל הדברים שהגיבור היה יכול לעשות, מה פתאום שיקצוץ לעצמו את האצבעות? הקובלנה הזו לא נהירה לי - ולמה שואן גוך יכרות לעצמו את האוזן? "החינם" הוא כל הפואנטה כאן, כי התסריט עוסק בריקנות הפנימית שמובילה אנשים להרס חיצוני, שבסופו באמת כבר לא נותר שום דבר. "רוחות אינישרין" הוא סרט עצום על הסתמיות הבלתי נסבלת של הקיום.