קטונתי מלהבין איך הרגיש יאיר שרקי בערב יום שלישי עת נכנס לחשבון האינסטגרם שלו, כתב את הטקסט עליו הוא חשב כבר עשר שנים, צירף תמונת ילדות - ופרסם. "יציאה מהארון" היא אף פעם לא צעד קל, לא בגיל 15, גם לא בגיל שלושים. אנחנו, הלהט"בקים, יודעים ויודעות היטב כמה כבד ה"ארון" הזה. עד שתמצא מטאפורה אחרת, שווה שלפחות נדייק אותה - אנחנו לא מתחבאים בארון, ולכן גם לא יוצאים ממנו, אנחנו נושאים אותו על כתפינו מדי יום. זה משא מתיש ובעיקר משבית שמחה. כזה שגורם לטרדות בלתי פוסקות ועוכר את השלווה. אנחנו כל כך רגילים למשקל שלו עד שאנחנו כבר לא מבחינים בו, לפחות עד לרגע בו אנחנו אוזרים אומץ ומעזים לומר את מה שידענו מזמן ואז, אז מגיעה ההקלה. זאת תחושה שרק מי שחוו אותה יידעו לזהות. כאילו בשניה אחת איבדתם את כל משקל גופכם אבל אתם עדיין צמודים לקרקע.
ההיצמדות הזאת לקרקע לא מקרית. היא נובעת מהקושי היומיומי בחיים כלהט"בק. כן, גם אחרי כל שלטי החוצות של אסי עזר באילון והפיד של הטיקטוק שמלא באבות גאים שמחזיקים תינוקות פונדקאות תכולי עיניים, העובדות עדיין זהות - אנחנו מיעוט לא שווה זכויות אך שווה חובות. הקושי הזה גדול כפליים כאשר אתם, כמו שרקי, משתייכים גם לקהילה נוספת, שמרנית יותר מהציבור הכללי, שרבים בה מחזיקים בתפיסת עולם לפיה להט"בקים, בדגש על הומואים, לא צריכים "לצאת מהארון" אלא להילחם בנטייה שלהם ולחיות בהתאם ל"נורמה". אצל שרקי, הכתב לענייני דתות של חדשות 12, יוצא גל"צ, בוגר ישיבת מקור חיים ובנו של הרב אורי שרקי - רב קהילה בשכונת קריית משה ומי שבין היתר כתב חומרים לארגון "בוחרים במשפחה" שעוסק בתכנים אנטי להט"בקים - הקונפליקט מרגיש כאילו הוא בלתי ניתן לגישור. מסתבר שהוא כן.
בפוסט היציאה שלו מהארון שרקי היטיב לתאר את זה כשכתב: "אני יודע שהאמת הזאת ששיתפתי כאן מצערת אנשים יקרים לי שאני אוהב מאוד. ושהם אוהבים אותי. אני מקווה שתמצאו את המקום בנפש שמאפשר לדון לכף זכות. ולהבין שהצעד הזה נעשה אחרי מחשבה עמוקה ובשיקול דעת". יאיר שרקי שייך לקבוצה גדולה של להט"בקים דתיים. אנשים שנמצאים מחוץ לארון ועדיין ממשיכים להאמין באלוהים ולנהל אורח חיים דתי. הוא חובש כיפה ועד לאחרונה אף גידל פאות אבל כפי שכתב יפה כל כך הוא "אוהב בנים", ואז הוסיף: "אוהב בנים ואת הקדוש ברוך הוא". הסתירה בין מה שאומרת התורה על משכב זכר ובין האמונה העמוקה של אדם היא חלק מהיומיום של הומואים דתיים, כמו הנחת תפילין או נטילת ידיים ובעצם, על מה אנחנו מתפלאים? החיים שלנו מלאים בסתירות. אני מעולם לא הצלחתי ליישב את הקונפליקט ובחרתי במודע להסתיר את הפן הזה בחיי מסבי וסבתי זכרונם לברכה שהיו אנשים דתיים ויראי שמיים שאהבו אותי מאוד אבל גם אהבו את המסורת שהגיעו איתה מצפון אפריקה והאמינו בה. כשקראתי את הפוסט של שרקי חשתי גאווה עצומה וגם קנאה מסוימת על הדרך הפומבית בה הוא עשה את הצעד מבלי להשאיר קצוות פתוחים.
הווידוי של שרקי הפתיע רבים. למרות שאנחנו רואים אותו על המסך כמעט מדי יום, יאיר שרקי הוא אדם פרטי, בשונה מחלק מהקולגות שלו הוא לא מינף את זמן המסך שלו לטובת קמפיינים או הופעה במדורי רכילות. אפילו בתוך ה"ברנז'ה" התקשורתית בישראל שבינינו, דומה יותר לביצה מהבילה בה שמועות על אנשי תקשורת הם עניין שבשגרה, שמו של שרקי לא הסתובב יותר מדי (ואם כן, הוא לא הגיע אליי). מה שלא הפתיע, לפחות לא אותי, זה הקול הברור, המדויק והאמיץ שנשמע מבין השורות היפות אותן כתב שרקי, קול שממשיך בקו ישיר את העבודה העיתונאית המצוינת שהוא עושה כבר שנים בחברת החדשות. ככתב לענייני דתות, שרקי מסקר לא רק את הציבור הדתי ואת החברה החרדית אלא גם את המפלגות שמייצגות את הציבורים האלה בכנסת. רק לפני פחות משבוע, אז התחוללה סערה סביב הצעת החוק של ש"ס לפיה תוטל חצי שנת מאסר על מי שיגיעו לכותל בלבוש "לא צנוע" או ינגנו בכלי נגינה, שרקי הפך לויראלי כשאמר: "נחטפנו כמדינה ונחטפנו כיהדות בידי קיצוניים", אמירה שאולי הייתה עוברת בשקט מפיו של כל אחד אחר, אבל קיבלה משנה תוקף כשהגיעה מבשר מבשרה של הציונות הדתית, בן למשפחה מיוחסת, בחור שצעירים דתיים נושאים אליו עיניים.
קו ברור מחבר בין הביקורת שלו על ההקצנה הדתית ובין הדרך ובעיקר המועד בו הוא יצא מהארון. "אני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב, אלא מפני שאין לי כח לידום. ועבור בני שטרם בא לעולם", יאיר שרקי כתב. העובדה שכולנו מדברים על היציאה שלו מהארון אומרת משהו גדול יותר מהחטטנות האנושית שטבועה בכולנו. זה בוודאי לא בגלל שאנחנו חיים במדינה בה אין חדשות ורק מחפשים משהו מעניין. להיפך. יאיר שרקי נגע בכל כך הרבה אנשים כי אנחנו נמצאים בשיאה של התקופה הכי מפולגת בתולדות המדינת הזאת וכנראה שגם בתולדות העם הזה. מודה ומתוודה, גם אני מגיב היום פחות טוב מבעבר כאשר אני רואה קבוצה של צעירים חובשי כיפות שחורות מתקרבת לעברי וזה למרות שאני מכיר אותם היטב מהבית. בכל זאת, עוד לפני שהם פותחים את הפה, אני כבר מרגיש מאוים. שרקי, במסר המורכב, הכן והאותנטי שלו, הזכיר לנו שיש אמצע, שיש ישראל שגאה באמונה שלה וגאה בנטיית הלב שלה ואין בכך סתירה. הוא מגלם בעצמו את מה שהממשלה הקיצונית הזאת הייתה רוצה שנשכח, הוא ישראל היפה שאנחנו רוצים להיות וגם אם הוא לא באמת התכוון לכך, הפוסט הכל כך אישי שלו הפך לפצצה פוליטית. לא במובן השטחי של ימין ושמאל, במובן המהותי יותר של ערכים ושל איך המדינה שלנו תראה בעוד עשרים ושלושים שנה.
לא במפתיע, קולגות רבות מהתחום ובכירי הפוליטיקאים בירכו את שרקי על הצעד שעשה. מיונית לוי, עמית סגל ודפנה ליאל עד למתחרים מערוץ 13 אילה חסון ותמר איש שלום. מיו"ר האופוזיציה יאיר לפיד ובני גנץ עד לשרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה. על השניים האחרונים שווה להתעכב, דיסטל, השרה שבמשרדה אין מדפסת ובליבה אין מיליגרם של בושה, כתבה לו: "שרקי יא חתיך, יש לי אחלה שידוך. דבר איתי", מתעלמת לחלוטין מכך שבעוד חצי אחד של פיה "מפלרטט" עם הקהילה בטוויטר, החצי השני, המסוכן יותר, מדברר הפיכה משטרית שהראשונים להיפגע ממנה יהיו מיעוטים כמו הקהילה הלהט"בקית. כמותה, גם חברה הטוב, י"ר הכנסת אוחנה שברגעים האלה, בהם הכוח שלו לא אומר דבר, משמיע את קולו ותומך בקהילה אליה הוא שייך אך ברגעי המפתח הוא נודם ומעדיף להצטלם מחובק עם איתמר בן גביר ואריה דרעי. האור הגדול שבמעשה של שרקי רק מבליט כמה חושך יש בשניים האלה.
את הפוסט שלו ליווה שרקי בכיתוב "דברים שרציתי לומר", מרפרר לשיר היפה כל כך של יהודה פוליקר שכתב יענקל'ה רוטבליט. הפוסט שלו דווקא הזכיר לי ציטוט משיר אחר של פוליקר, שכתב ביחד עם יעקב גלעד: "ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה".