אחת הקלישאות הטיפשיות שנשמעות במחוזותינו בכל פעם מחדש היא: "אם שני הצדדים כועסים, כנראה שעשיתי משהו בסדר". מי שמשתמשים בה הם בדרך כלל אלו שמנסים למצוא את "דרך האמצע", "המרכז", כל אותם מושגים שנועדו לכסות על העובדה שהם לא באמת רוצים להתחייב לדעה אמיתית. בהחלט ייתכן שאין להם אחת כזו. יאיר לפיד הוא התגלמות הדמות הזו: האיש שרוצה להיות מנהיג אבל בלי לנאום בהפגנה, האיש שרוצה להיות אלטרנטיבה אבל נראה תמיד כאילו לא ממש בוער לו. ויותר מכל, יאיר לפיד הוא התגלמות הטרגדיה שמתחוללת בישראל בימים אלה. הדמות שכביכול אמורה להיות הפנים של המחאה הזאת, הסמל של הישראליות הליברלית, המערבית, הדמוקרטית, האיש שהתפרנס למחייתו מכתיבה ולא מסוגל להבין את גודל הרגע שאליו נקלע.
את בוקר היום שבו כנסת ישראל העבירה בקריאה ראשונה חוק שיאפשר פוליטיזציה של מינוי השופטים בכל בתי המשפט בישראל, ובמקביל יאסור על השופטים להתערב בחוקי יסוד (כמו זה שיכשיר אדם שנפסל על ידי אותו בית משפט לכהן כשר) - החליט יו"ר האופוזיציה לפתוח ב"גינוי תקיף" של מי שעושים את העבודה שלו ונלחמים על דמותה הדמוקרטית של המדינה. לפיד אוהב לנאום בהפגנות, הוא אוהב את הפאתוס, את תשומת הלב, את התחושה שהוא שוב כותב הטורים ההוא מפעם - זה שיכול לדבר לכולם בקלישאות שנשמעות טוב אבל גם לא מחייבות לכלום או חלילה פוגעות במישהו. מחאה? מאבק? לכלוך קל של הידיים למען מטרה? זה לא בשבילו.
כמובן שאל החגיגה הצטרפו החשודים המיידיים, מי שאמורים לסקר כאן מציאות אבל בעצם מנציחים את "תרבות הזעזוע". אחרי שעופר חדד הוביל בשבוע שעבר את עדת המצקצקים על ציטוט לגיטימי לגמרי של רון חולדאי, הפעם היה זה ירון אברהם. "הכל נמצא בלבל מאוד מטורלל", דיווח בטון של "לאן הגענו" בעודו משוחח עם ניב רסקין חמור הסבר בתוכנית הבוקר של קשת. במהדורת הערב כבר הרחיק אברהם עד "האירוע המכוער של היום", כאילו בכנסת מועלה באותם רגעים ממש חוק חד-קרן לכל ילד.
אפשר היה לטעות ולחשוב שהמפגינים פרצו חלילה אל הבית וניסו לפגוע בגוטליב או בבתה, או עשו משהו אקטיבי כדי להטריד ילדה עם צרכים מיוחדים, ולא בשבעה אנשים שהתלחששו ביניהם במסדרון, וסיכמו עם גוטליב בנימוס על הרגע שבו יתפנו כדי לאפשר לה להביא את בתה למסגרת. כל זה לא מנע כמובן את צרחות ה"חיות", ו"האנרכיסטים" בכנסת מאוחר יותר, את התביעה מהשב"כ לעצור מפגינים, וכמובן את עדת המתרפסים והמגנים ממיטב חברי האופוזיציה. מאוחר בלילה, הם גם יצטלמו מחויכים ליד נתניהו, כאילו כדי להוכיח כמה באמת כל האירוע הוא הצגה עבורם.
כמה קדושה תרבות הצקצקת הזאת, ומי אם לא עמית סגל יוביל אותה. "זה היה יום רווי באלימות מילולית וגם במובן מסוים אלימות פיזית בכנסת", פתח במונולוג בשעה שבאולם המליאה הסמוך צווח שר במשרד המשפטים את נשמתו על כך שהשופטים הם "אנשים אלימים שחושבים שהם אלוהים". אחר כך הגיע גם "אי אפשר להתחמק מהמחשבה מה היה קורה אם היה מדובר בפעילי ימין". ובכן, דווקא אפשר לדמיין: בעוד "האנרכיסטים משמאל" הגיעו לשיאם בדפיקה על זכוכיות ביציע האורחים, אלו מהימין מיררו וממשיכים למרר את חייהם של חברי כנסת, יועצים משפטיים ופרקליטים ובני משפחותיהם, עד להגברת רמת אבטחה למקסימום. חלק מאותם פעילים הסתובבו אתמול בכנסת והסתחבקו עם אנשי הליכוד. לא זכורים אז נאומי תוכחה של פרשנים מובילים.
האישה שאותה לפיד "חיבק" ו"חיזק" היא אמנם אם לילדה על הספקטרום האוטיסטי, אבל גם אחד מהסמלים הדוחים, הבוטים והמדכאים של השלטון הנוכחי. אדם שלא רק השפיל וביזה את כל מי שהעז לדבר נגד ההפיכה המשטרית בוועדת החוקה, אלא מי שזלזל באופן בוטה בכאבם של המפגינים, בהפגנות, בשופטים, ביועצים המשפטיים, בנשיא, בתקשורת ונפסיק כאן כי הטור הזה לא ייגמר. נכון, האירוע מחוץ לביתה לא היה כזה שמחליק בקלות בגרון, אבל המצב הכללי בחוץ רחוק מלהיות אוטופי.
מה יגידו לפיד והמצקצקים לכל אותם ילדים שיחיו בתקופה שבה ארה"ב תקשיב לעמיחי שיקלי ו"תפסיק להתערב בענייניה של ישראל" - כולל בכתיבת צ'קים ותמיכה אוטומטית, או לילדות שיגדלו במדינה שבה לבוש לא צנוע יביא אותן למאסר, או לילדים שהוריהם עובדים בתאגיד, או לאלה שחופש הביטוי שלהם ייפגע בחקיקה שרירותית, או לחיילים שלא יוכלו לנסוע לחו"ל מבלי להיעצר?
כמה אירוני שהתגובה הראשונה של גוטליב הייתה כמובן יריקה מטאפורית בפרצופו של לפיד. "הוא שולח לי חיבוק?", שאלה, "יאיר לפיד מדבר רק מפוזיציה". אלא שזאת לא הפוזיציה, זה משהו חמור הרבה יותר. גם ביום שבו קומץ פוליטיקאים קיצונים כופה על המדינה התאבדות כלכלית, חוקתית ומדינית, לפיד נשאר מרוכז בדבר היחיד שעניין אותו תמיד: הוא עצמו. ובניסיון הזה לחבק אבל גם למחות, להטיף אבל גם לגנות, הוא גם נשאר פחות או יותר עם עצמו. העובדה שמימין ומשמאל ישנם מי שרואים בו אשם היא לא גזירת גורל ולא הוכחה לטיב מעשיו. זאת בעיקר ההוכחה שדרך האמצע המטאפורית הזו שבה ביקש ללכת מאז ומעולם - עוד מאותם ימים של הטור השבועי המיתולוגי - לא מתאימה לזמנים שאליהם הגענו. והעובדה שבסיקורים החדשותיים מצטרפים אליו מעקמי האף, גורמת להם להיראות כמי שלא מבינים מה באמת מתרחש מול עיניהם.
מאות אלפי בני אדם שמוחים מדי שבוע בתל אביב, הפגנות ענק בירושלים, עצומות, מכתבים, אזהרות, תחנונים, מנהיגים מהעבר ומההווה, מהארץ ומהעולם, אנשי עסקים, מומחי ביטחון, רופאים, כלכלנים, משפטנים, שום דבר מכל אלה לא מוביל לקמצוץ של תובנה בצד של התאווה לכוח. ולכן, גם אם קצת לא נעים וגם אם בזמנים אחרים היה אפשר אולי אחרת, התפקיד של לפיד והמצקצקים כיום אינו לגנות ולא לחנך. תודה לאל, יש לנו בשביל זה בני גנץ. דרכה של המחאה הזאת היא אולי לא דרכו, אבל בניגוד אליו לפחות יש לה דרך כלשהי. עד כה לא קיבלנו ולו שבריר של הוכחה לכך שמשתתפי המחאה הם ערכיים פחות, אחראים פחות או פטריוטיים פחות מהמטיפים, הממלכתיים ומחפשי ה"איזון".
לא הרבה נדרש מלפיד בשלב הזה. ציפיות גדולות כבר מזמן אין. המינימום הוא שלפחות לא יחבל במחאה שהיה אמור להוביל, שלא ייתן בעצמו מחסנית של ספין למי שזקוקים לכל תירוץ כדי לדבר על כל דבר מלבד מה שקורה בכנסת. בישראל של אחרי ההפיכה המשטרית הרבה ילדים ומבוגרים יחוו בקרים מתוחים, ואפשר להיות בטוחים למדי שמטעמה של טלי גוטליב לא יישלח אליהם חיבוק.
אפרופו אנשים שכל חייהם חיפשו את האמצע ולא הבינו היכן האהבה שהבטיחו להם, ישנו גם האיש שמחזיק כיום בתואר האזרח מספר אחת. קו מאוד ברור עובר בין הרצוג לבין לפיד, מינוס הכריזמה. הרצוג יודע שתקשורת היא לא הצד החזק שלו, יש לכך יותר מדי דוגמאות - האחרונה שבהן בהכרזה הרועדת שלו על מתווה הפשרה. אלא שאסור להתבלבל בין כריזמה ואומץ. הרצוג אולי לא יכול להצית אש (או לחלופין לכבות אותה) אצל אחרים בעזרת נאום מכונן, אבל הוא בהחלט יכול לומר את הדברים כהווייתם. כל רגע שחולף מבלי שעשה זאת, גורם לכך שאי העשייה תגדיר אותו.
המתווה שהציג הרצוג בעייתי כשלעצמו, אבל מרגע ההצבעה בקריאה ראשונה הוא כבר לא רלוונטי. הוא יודע היטב את המשמעות של ההתעקשות של מעבר החוקים בקריאה ראשונה: אקדח שמכוון לרקה. לא ניתן לקיים דיון אמיתי על פשרה כלשהי, כשגבולות הגזרה כבר נקבעו על ידי אחד הצדדים, שגם יכול להחליט בכל רגע שמאס בדיבורים ולסיים את שתי הקריאות הנוספות במהירות. מכל הסיוטים שמן הסתם עברו בראשו כשהתמנה לתפקיד הזה, להיות הסמל של מדינה פוסט-דמוקרטית הוא המחריד מכולם. וכן, גם לו זה יהיה קשה, קריעת ים סוף של ממש. זה נוגד את אופיו, זו הסיבה שבגללה רצה כל כך בתפקיד הזה שיוציא אותו מהשדה הופליטי, אבל זה גם בלתי נמנע. אם הרצוג לא יצביע באופן ברור על הצד שמנסה לדרוס את מגילת העצמאות, הוא יהפוך להיות הנשיא הראשון של ישראל הדיקטטורית.