נניח לרגע את הרכילות בצד: אלבום הבכורה של סטטיק כאמן סולו הוא רגע מעניין באמת. הרבה מונח על הכף. גם אם נדמה מדי פעם שהוא בעיקר אישיות טלוויזיונית, סטטיק הוא קודם כל אמן הפופ המשפיע בישראל בעשור האחרון, אחד התורמים המרכזיים לעליית הפופ הישראלי החדש והגיבור המוזיקלי של אינספור ילדים. פירוק השותפות שלו עם בן אל תבורי לצמד שהוא מותג בסדר גודל עצום מעלה שאלות רבות, ובעיקר: איזה מין סטטיק נראה עכשיו? עוד מאותו דבר או בעל זהות חדשה, בוגרת יותר? מה הוא יותר, זמר פופ או ראפר? וגם: האמנם עדיף לו לבד, והאם הוא מסוגל בכלל להצליח ללא זמר דומיננטי לצידו?
השאלות האלה מקבלות מענה חלקי באלבום "לירז", כשמו הפרטי האמיתי של המוזיקאי, ולו מפני שסטטיק מחליט שלא להחליט. עם רגל פה ורגל שם, קריצה קדימה וקריצה אחורה, האלבום הזה בעיקר מנסה לשמר את המוכר והנוח, ונשאר לעמוד במקום. זה לא בהכרח דבר רע כשלעצמו: יום רגיל של סטטיק באולפן הוא עדיין מקורי ומשויף יותר מרוב הימים של רוב אמני הפופ בישראל. אבל בשביל מי ששואף לעמוד בחזית, הרגיל הוא לעולם אינו מספיק. גרוע מכך: הרגיל הוא משעמם.
זה לא שאין שם כישרון - ההיפך הוא הנכון. "לירז" הוא אלבום מהנה בסך הכל, של אשף אולפן עם המון טריקים ושטיקים, ששיעורי הבית קצת קלים לו מדי ולא ממש מתחשק לו ללמוד משהו חדש. קחו למשל את "רונדלים", קטע חמוד עם קצב טוב, עם עיבוד ברמה של פרארי - עם סאונד של מכוניות שמודבק באופן אלגנטי וקולע - וטקסט ברמה של גרוטאה משומשת, כלומר כלום על כלום. בסופו של דבר זה פילר. יש יותר מדי שירים כאלה באלבום, יותר מדי שורות חלשות ("אם את כוכבת אז למה את לא בשמיים שלי", מתוך "להיט של שיר אחד") ולחנים סתמיים ("בלנסיאגה"), ולא מעט רגעים יפים שמתבזבזים בין כל אלה. האלבום כולל 12 שירים בסך הכול, רובם באזור שתי דקות וחצי - זבנג וגמרנו. אבל השלם קטן מסך כל החלקים.
בתחילת הדרך, כשסטטיק ובן אל רק פרצו לחיינו, הייתה להם תכונה שהלהיבה גם אנשים שלא שומעים פופ - ורסטיליות יוצאת דופן באמת, קפיצה בין מרחבים מוזיקליים מדי שיר, שהבטיחה הפתעה כמעט בכל סינגל חדש. אך הזיקית גוועה: זה רחוק מלהיות המצב של "לירז" - אלבום שכמעט כל רצועה בו אולי מהודקת כשלעצמה, אבל הוא לא רחב אופקים או רענן, כי אם כזה שבנוי על נוסחאות מוכרות, וגם אם כל רצועה ורצועה עובדת כשלעצמה - הסך הכול די חיוור. כמה מהשירים האלו לא נשכח עד השבוע הבא? מעט מדי.
יש בכל זאת כמה: "לירז", שיר הנושא הפותח, שהוא בדיוק הדוגמה למה לכיוון המצופה שאליו האלבום היה צריך ללכת - ראפ חותך, מודע, שמשחק עם הדימוי הטלוויזיוני הסטרילי ומפורר את האיפור והפילטרים של האינסטגרם, ומתמצה בפזמון דוקרני. זהו הרגע הכמעט יחידי באלבום שמורגשת בו תעוזה או צעד לעבר משהו חדש; "מחול" הסוגר והאינטימי, שהוא גם הנקודה ההופכית של "לירז" - המנון שמרוב שהוא אישי הוא בעצם המנון שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתו, עם פזמון שמתנחל במוח; ואולי גם "בול באמצע" הפופי, המרים והמחויך, שמצליח למקסם את השימוש בתבלין הסודי שיש לסטטיק בכמויות ממנו: אנרגיה מתפרצת.
שלושה אירוחים יש באלבום, "הפשע המושלם" עם עדן בן זקן, "טרנטולה" עם אגם בוחבוט ו"לשטוף את העיניים". בכל אחד מהם יש הברקות - בן זקן היא גונבת הצגות סדרתית, שמשפרת כל שיר שהיא נמצאת בו - אבל אף אחד מהם לא מלהיב באמת, לא מספיק כדי לרצות לשמוע פעם נוספת. אם כבר, השירים מזכירים משהו אחר: גם בלי להצטיין, הם ממחישים כמה קל יותר לסטטיק, זמר די מוגבל בסופו של דבר, עם ווקאליסט מיומן יותר איתו. נקודת השפל באלבום, אגב, היא "על הראסי", קשקוש אוריינטליסטי ואינפנטילי, שנשמע כאילו סטטיק בלע את שפיטה בהפקה טיפשית וזולה במיוחד. לא פחות משבעה אנשים, חלקם אנשים מכובדים בתעשייה ואותם שבעה שחתומים כמעט על כל השירים באלבום, חתומים גם על הבדיחה העצובה הזאת. אף אחד מהם לא עצר רגע באולפן לחשוב על זה פעם נוספת?
עולה מהדברים שאלה: האם אנחנו פשוט מצפים מסטטיק ליותר מדי? האם החלוציות וההצלחה הראשונית שלו העלו את הרף לגובה בלתי סביר? התשובה על כך היא בפשטות לא: סטטיק הרוויח ביושר, שוב ושוב ושוב, סטטוס של אמן פופ מקורי עם אלף הברקות בשרוול. אלה לא רק יחסי ציבור. מחיר ההצלחה הוא לא רק סיוטים, אלא גם מטען מכביד של ציפיות. זה אמנם אלבום בכורה - אבל סטטיק הוא מזמן לא אמן צעיר, אלא מוזיקאי מנוסה, בעשור הרביעי לחייו, שהופיע מול קהל של המונים, כיכב בטלוויזיה ושפט שם אחרים. בשלב הזה, מצופה היה ממנו לא להיאבק בצמרת הטבלה, אלא להעפיל לליגת האלופות.
מול כל הדברים האלה, "לירז" מסתפק בחביבות: זה אלבום חביב, רצוף שירים חביבים, של זמר חביב - וזהו. דווקא בגלל שלא הושג באפס מאמץ, פוטנציאל הקלאס שלו היה גבוה הרבה יותר. תשובות לשאלות הגדולות נקבל, אם בכלל, אולי בפרק הבא.