לא מזמן נפגשתי לשיחה עם סופר צעיר יחסית, שכתבתי לפני כמה חודשים רשימת ביקורת על הספר האחרון שהוא פרסם. ישבנו בבית קפה תל אביבי הומה יחסית והשעות חלפו עברו להם. דיברנו על תחום העיסוק שלו (רק יחידי סגולה בודדים מתפרנסים היום מכתיבת ספרים), על הרקע המשפחתי שממנו הוא בא ולבסוף נגענו גם בכמה עניינים אישיים - שלו ושלי.
זאת הייתה שיחה פתוחה. לבבית. בלי ניסיון להעמיד פנים או להתקשט בנוצות כאלה או אחרות ובסיומה עבר בראשי מה שלכאורה הוא מובן ואפילו טריוויאלי אבל נזקק בכל זאת לאישוש: תמיד מתקיים פער קבוע ויציב בין מה שחשבת על האיש כתוצאה מהקריאה בספריו, או אפילו התבוננות בתמונתו בעיתון, לבין האיש בשר ודם שנגלה לך בשיחה פנים מול פנים.
והמחשבה על הפגישה עם אותו סופר ליוותה אותי במהלך הקריאה של "יעקב שבתאי - חיים", הביוגרפיה המקיפה שכתב ד"ר עידו בסוק על הסופר הבלתי נשכח שהלך לעולמו ב-4 באוגוסט 1981, והוא בן 47 בלבד.
לצורך הכנת הביוגרפיה נפגש עידו בסוק עם קרוב לשבעים אנשים שדרכיהן הצטלבו עם שבתאי בדרך כזאת או אחרת - חברים מהתיכון בתל אביב, חברים מקיבוץ מרחביה בו חי שבתאי עם אשתו עדנה במשך 12 שנים, אנשי תיאטרון שליוו אותו בעת שהעלה רבים ממחזותיו בתחילת שנות השבעים, אנשים שעבדו איתו במחלקת הדרמה של הטלוויזיה, אנשי ספרות רבים שהבולטים ביניהם הם כמובן פרופ' מנחם פרי, המו"ל ש"גילה" את שבתאי אחרי שכתב היד שלו נדחה על ידי הוצאת "עם עובד", וד"ר דן מירון, שכתב את המאמר הגדול ש"מיצב", אם מותר להשתמש לרגע בלשונם של אנשי הפרסום, את הרומן "זכרון דברים", שיצא לאור במאי 1977, כאחד הספרים ששינו את תמונת העולם הספרותית ונחשב עד היום לאחת מהיצירות הספרותיות החשובות ביותר ופורצות דרך שנכתבו בשפה העברית.
לצד זה מקדיש עידו בסוק לא מעט עמודים לחיים האישיים של שבתאי - היחסים הסימביוטיים והמסובכים עם עדנה אשתו, בת קיבוץ מרחביה, ואם שתי בנותיו חמוטל ואורלי, לצד מערכת היחסים ארוכת השנים שניהל עם דליה גוטמן, המפיקה ועורכת תוכניות התרבות - מערכת יחסים שכתוצאה ממנה נולדה בתם המשותפת נועה, תשעה חודשים לפני מותו. כל אלה עומדים גם בצל בריאותו המתרופפת ושני התקפי הלב הקשים שעבר ואשר הייתה להם השפעה מכרעת גם על ה"טון" של כתיבתו.
בנוסף מציע בסוק סקירה מקיפה של כל היצירות שכתב שבתאי ולצדן דברי הפרשנות שנכתבו עליהן לאורך השנים - הפזמונים הבלתי נשכחים שכתב לא פעם גם לצרכי פרנסה, מחזות מקוריים שהבולטים ביניהם הם "נמר חברבורות", "אוכלים" ו"כתר בראש", תרגומים שהוזמנו ממנו על ידי התיאטראות הרפרטואריים ושלושת הספרים שכתב: קובץ הסיפורים "הדוד פרץ ממריא", שיצא ב-1972; הרומן המונומנטלי "זכרון דברים" שיצא כאמור בחודש מאי 1977, ממש בסמיכות למהפך הפוליטי שהביא לעלית הליכוד לשלטון; ו"סוף דבר" שיצא ב 1984, שלוש שנים אחרי מותו. אין ספק שהשנים האחרונות מיטיבות - אם אפשר לנסח זאת כך - עם שימור דמותו ומקומו של שבתאי בתרבות הישראלית.
ב 2019 יצא "והרי את", ספרה האוטוביוגרפי של עדנה שבתאי, המתאר את החיים לצידו במשך 31 שנה מאז שנפגשו בליל שבת אחד בקיבוץ מרחביה, כשיעקב - יענקל'ה בפי חבריו - הגיע לשם לביקור.
לפני שנתיים הופיע הספר "עולם ללא אשמים", ספרו של ד"ר רועי הורוביץ שעוקב אחרי יצירתו של יעקב שבתאי לתיאטרון ומתמקד במחזותיו המבוססים על התנ"ך, לרבות שלושה מחזות גנוזים שהורוביץ חשף לראשונה והראה בהם כיצד "חילן" שבתאי בהצלחה את המקרא, תרגם אותו לעברית עכשווית והשכיל לטעון אותו בביקורת חברתית נוקבת.
עכשיו מגיעה הביוגרפיה שכתב בסוק.
אבל חשוב לשאול האם כתיבת ביוגרפיה מחייבת סוג אחר של "היערכות" לפני שיוצאים למסע המפרך למדי של איסוף החומרים והכתיבה.
בסוק עצמו חושף בכנות ראויה לציון את הקושי שעמד בפניו הפעם. מאחוריו כבר שתי ביוגרפיות מרשימות שכתב בעבר - אחת על המשורר שאול טשרניחובסקי, והשנייה על המשורר יהודה עמיחי. הבחירה הראשונה הייתה לכאורה מובנת מאליה: טשרניחובסקי, יחד עם ביאליק, הוא אב מייסד של הספרות העברית החדשה. והקשר של בסוק עם שירתו של עמיחי הוא חזק וינק לדבריו משנות נעוריו המוקדמות כאשר התעצב עולמו כקורא וככותב שירה (ספר שיריו הראשון של בסוק "אשר הסוסים רעיו" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד כשהיה בן 24 בלבד).
החיבור הפעם עם חייו של שבתאי הוא לא "חלק" והוא עורר גם בו לבטים לא מעטים. האם יש באמת "מתכון" לכתיבת ביוגרפיה מוצלחת שתעביר לנו את אותה תזזית ואותו תדר סמוי שאותו אתה מרגיש בפגישה פנים אל פנים כמו באותה פגישה שהזכרתי בתחילת הרשימה?
ביוגרף טוב לא מוכרח לאהוב את מושא הכתיבה שלו, אבל הוא חייב אני חושב להעביר משהו מ"האש" שבוערת בתוך נשמתו של האיש שהוא כותב עליו ומאיימת לפעמים לכלות אותו מבפנים. האם מדובר גם פה ושם במניפולציות קטנות שיעזרו לחזק את ה"דרמה" הפנימית - אולי.
אבל כל מה שיכול לעזור לנו להרגיש את המסכת הרוטטת הזאת שנקראת 'חיים', בטח כשמדובר באיש יצרי וסוער, לכוד לא פעם ברשת מאיימת של קונפליקטים פנימיים שמאיימים לקרוע אותו לגזרים, יכול היה להוסיף. הביוגרפיה שכתב בסוק היא מנומקת, מפורטת ועשירה, אבל משהו בה נשאר קצת מנומס ו"מאוזן". במילים אחרות - הייתי שמח לראות בה קצת יותר מהמזג של בסוק כמשורר, וקצת פחות מזה של החוקר האקדמי המכובד, גם אם הרצון לא להוציא מתחת ידו משהו סנסציוני מדי הוא מובן. כך או כך בימים אלה, בטח על רקע השינויים החברתיים והתרבותיים הטקטוניים שעוברת היום החברה הישראלית, חשוב לחזור ולהיתלות באיש שכתיבתו ריגשה והאירה את חייהם של כל כך הרבה אנשים צעירים.
יעקב שבתאי - חיים. הוצאת מאגנס. 399 עמודים