ב-27 באפריל 1979 קיבל אוזי אוסבורן הודעה רשמית משלושת חבריו ללהקת בלאק סבאת': "אתה מפוטר". זה קרה אחרי שמונה אלבומים משותפים שעיצבו לעד את עולם המוזיקה, ובכלל. הפיטורים לא הגיעו משום מקום. כבר אז הלהקה שכונתה בישראל "השבת השחורה" נחשבה לביטלס של הרוק הכבד, אבל שני האלבומים האחרונים שהלהקה הקליטה נכשלו בכל המובנים. במקביל, השימוש בסמים ואלכוהול של אוזי - שסבל ממקרה קשה של תסמונת המתחזה - הגיע לשיאו. כשהלהקה התיישבה לכתוב את האלבום התשיעי שלה, אוזי פשוט נעלם למשך שבועות, והלהקה נאלצה לשקר לחברת התקליטים ולספר שהשירים החדשים כבר מוכנים. לבסוף, החברים נאלצו להחליט - או שמפרקים את הלהקה, או שממשיכים בלי אוזי. הם הלכו על האפשרות השניה.
אוסבורן זוכר את הדברים קצת אחרת. הוא לא מתווכח על העובדות. הוא יודע שהוא עשה המון סמים, הוא יודע שהוא נעלם לתקופות ארוכות, אבל עשרות שנים אחרי הוא עדיין זוכר את התחושה של להיזרק מהלהקה שהוא ייסד. מטבע הדברים, אוסבורן לא זוכר הרבה מאותן שנים. עם כמות הסמים שהוא צרך באותה תקופה, זה מדהים שהוא בכלל חי, אבל יש תחושות שלא שוכחים. הכאב נצרב עמוק.
"אני אשקר אם אגיד שלא הרגשתי נבגד", אוזי כתב באוטוביוגרפיה שלו, "היינו ארבעה חברים שגדלו יחד כילדים במרחק כמה רחובות. היינו כמו משפחה, כמו אחים. הם פיטרו אותי בגלל שאני הייתי מחוק מסמים? איזה מין בולשיט צבוע זה? כולנו היינו שיכורים ועל סמים! אם אתה מסטול ואני מסטול ואתה אומר לי שאני מפוטר בגלל שאני מסטול, איך זה יכול להיות? מה, בגלל שאני קצת יותר מסטול ממך?".
הטור של אראל סג"ל:
יש הרבה סיפורים מכוערים על להקות שהיו מורכבות מחברים טובים שהתפרקו בעקבות ההצלחה. הביטלס, פינק פלויד, הסמית'ס, אואזיס ואפילו סיימון אנד גרפונקל. דווקא הפרידה של בלאק סבאת', בדיעבד, הייתה טובה לכל הצדדים. אוזי החל בקריירת סולו מדהימה, הלהקה מצאה את הסאונד שלה מחדש עם רוני ג'יימס דיו - ובסוף החבורה המקורית התאחדה לשמחת מיליוני מעריצים ברחבי העולם. אני אחד מהם.
את האהבה שלי לאוזי ובלאק סבאת' אני חייב לאיש אחד: אראל סג"ל. בימים בהם הוא עוד לא היה שם נרדף לביביסט, היה לו טור בעיתון תל אביב הי"ד, אותו הייתי קורא בקביעות בסופ"ש כחייל. הלב לא שוכח איך אנקדוטות מוזיקליות קטנות פרי עטו שלחו אותי להכיר אמנים וסגנונות שלא הכרתי, בתקופה בה זה היה מסובך יותר טכנית, וגם יקר. יום שישי אחד הוא כתב על בלאק סבאת' בכזאת תשוקה, שהייתי חייב לחוות את התופעה הזאת בעצמי. קניתי את האלבום הראשון של הלהקה בחנות הדיסקים "סופר זאוס" בתחנה המרכזית בתל אביב. שבוע אחרי זה כבר קניתי את יצירת המופת "פרנואיד". בטח בזבזתי חצי מהמשכורת הצבאית שלי באותו חודש על אוזי, טוני והחברים. לא מתחרט על כלום.
העובדה שהשם של סג"ל עלה לי בטבעיות בתודעה לצד כמה מהריפים היפים בהיסטוריה עוררה בי השראה. זה מה שרציתי לעשות. לא לנגן או לשיר, אלא לכתוב על מוזיקה ברמה שתגרום לאנשים לצאת ולהכיר מוזיקה חדשה. זה מה שבחרתי לעשות. זה מה שאני מנסה לעשות גם היום. מאז, אגב, ראיתי את אוזי שלוש פעמים בהופעה, עדיין כואבות לי האוזניים מהפעם שעמדתי בשורה הראשונה מול המגברים, אבל, כאמור - לא מתחרט על כלום.
אמש, חשף אראל סג"ל בתכניתו בערוץ 14 שהוא האחרון מרשימה ארוכה של מוזיקאים מתוסכלים שנזרקו מהלהקה שלהם. לא בטוח אם הלהקה "נאג' חמאדי" היא שם מוכר בכל בית בישראל, אבל אפשר לכתוב די בביטחון שמדובר בביטלס של להקות העיתונאים הישראליות. הלהקה שהורכבה מסג"ל, דרור פויר (ידיעות אחרונות), דרור גלוברמן (קשת 12), אור הלר (חדשות 13) וטל לזר (ישראל היום) החלה כגימיק של "המפורסמים האלה מהחדשות ששותים מלא אלכוהול על הבמה וגם שרים שירים" אך לאט לאט גיבשו לעצמם קו מוזיקלי ייחודי, וחיו בתוך נישה כמעט ייחודית. לא חלק מסצנת האינדי, אבל גם ממש לא מיינסטרים.
מי שצפה בעבר ב"דו"ח של אראל" בערוץ 14 מכיר את הטון הפוקס-ניוזי של התכנית. טאקר קרלסון, אבל עם אפילו פחות סבלנות למציאות. סג"ל עומד מול המצלמה ומציג מונולוג תיאטרלי על ענייני השעה, מזווית שמרנית מאוד. מין תשובה מאוד קיצונית ועצבנית, אך לא נטולת הומור לחלוטין, למונולוגים של ליאור שליין. המונולוג אתמול היה שונה. סג"ל חשף התכתבויות פנימיות מתוך קבוצת הווטסאפ של הלהקה, בהן הודיע סולן הלהקה דרור פויר כי הוא לא יכול יותר לעבוד עם סג"ל, עקב המחלוקות הפוליטיות ביניהם.
הטקסט של פויר היה רגשי ואישי. סביר להניח שהוא לא התכוון שהוא יפורסם ברבים. היה שם זעם ששמור רק לקרובים ביותר. סביר להניח שהתפרצות הרגשות הזאת לא הגיעה מכיוון שפויר הבין לפתע שאראל סג"ל הפסיק להצביע למרצ (דבר שהוא אכן עשה בעבר). ב-18 השנים שהלהקה הייתה קיימת, הוויכוחים הפוליטיים תמיד היו ברקע. הלהקה תמיד התבדחה, גם על הבמה, על הפערים האידיאולוגיים של חבריה. זה היה חלק מהקסם שלה.
אפשר להבין למה סג"ל לקח את העניין ללב. דרור פויר הוא לא עוד שמאלן שאפשר להדוף עם קצת פייק ניוז. זה ריב בין אחים. מוריסי נגד ג'וני מאר. רוג'ר ווטרס נגד דיוויד גילמור. גלאגר נגד גלאגר. סך הכל כמה ילדים שהצליחו במשך שנים להיות חברים ולעשות מוזיקה נגד כל הסיכויים, ובסוף התפוצצו על עניין קטן. בתפקיד יוקו אונו: שרה נתניהו.
המונולוג של סג"ל לא היה נטול ציניות. הבחירה שלו לפנות לפויר בברכת פיוס ולעדכן כי הוא אוהב אותו ומבחינתו הנר עדיין דולק הרגישה די נבזית אחרי דקות ארוכות בהן הוא צלב אותו מול קהל התכנית שלו (שהחלה לצבור רייטינג מכובד לאחרונה) ואף השווה אותו לטוקבקיסטים אנונימים באתר "הארץ". ככה זה כשמזמינים אלכס ג'ונס מעלי אקספרס. הבעיה של פויר, כפי שעלתה מהטקסט, היא לא הדעות של סג"ל, אלא הדרך האגרסיבית שבה הוא מנסה לקדם את הדעות האלה. אתמול זה נראה שסג"ל ממש משתדל להוכיח לפויר שהוא צודק.
המילים היפות (באמת) על כך שלא צריך לתת לדעות השונות להפריד בין חברים ובני משפחה היו ראויות, בטח בימים כאלה. אך העובדה שהמילים האלה נאמרות בערוץ שכולו מגויס למלחמה בדמוקרטיה הישראלית הופכת אותן לריקות מתוכן. הבחירה של סג"ל להוציא את הכביסה המלוכלכת של הלהקה שלו מול הצופים שלו הייתה בכוונה ברורה: תראו איך השמאלנים האלה מנסים לסתום לי את הפה.
קשה לנתק את הריב הזה, וניסיון הפיוס הלא מוצלח, מהלו"ז הפוליטי. אראל סג"ל לא שונה משמחה רוטמן ויריב לוין שמבקשים להגיע להידברות עם חברי האופוזיציה. בואו, נשב, נדבר על הדרך שבה אנחנו מעוניינים לשנות את המשטר בישראל. בורקס עלינו. יש גם וויסקי וסיגרים במגירה אם תזרמו. מאחורי החיוכים והרצון להידברות, רכבת הקיטור של החקיקה הזריזה והדורסנית, שמתעלמת מכל היועצים והמומחים, ממשיכה בלי לעצור אפילו לרגע. ככה אי אפשר לתחזק דמוקרטיה, ומתברר שככה גם אי אפשר לעשות רוקנרול.
הלהקה טרם הוציאה הודעה רשמית על איזשהו שינוי פרסונלי בהרכב, אבל נכון לכרגע נראה שהקרע בין חבריה עמוק מדי. העתיד שלה עוד לא ברור. האם הלהקה תתפרק? האם תמשיך בלי אראל? אפילו חברי הלהקה עוד לא יודעים לענות על השאלות האלה, אבל נאג' חמאדי כבר יכולה להרגיש כמו עוד לבנה שנערמת בחומת הביריונות שסוחפת את הימין הביביסטי בתקופה האחרונה. סג"ל לא הציע התנצלות על הדברים שפגעו בפויר. במקום, הוא בחר לחזור על הטענה (המשעשעת בדרכה) כי חנה ארנדט הייתה נרקסיסטית שנמשכת מינית לנאצים, דבר שמעיד בעיניו על כל השמאל הישראלי - במקום, אולי, להגיד שהיו אי כמה הגזמות לצרכים דרמטיים באותו מונולוג שנוי במחלוקת.
הוא יכול היה להגיד "אני עדיין בעד הרפורמה המשפטית אבל יכול להיות שהגזמתי בדרך שהצגתי את השמאל הישראלי". זה מה שהיינו מצפה מחבר לעשות. כנראה שאפילו בשביל להציל את הלהקה שלו הוא לא ימחל על כבודו, או על כבוד אדוניו. אוזי אוסבורן נזרק מהלהקה שלו בגלל שהיה שיכור כל הזמן, אראל סג"ל מגרש את עצמו מהלהקה שהוא הקים בגלל שיכרון כוח של מחנה שלם.