מאבטח, מתמחה בכנסת, קשת, חובש, סטודנטית למשפטים ובוגרת בית ספר לאומנויות נכנסים לאולפן טלוויזיה. לא, זאת לא התחלה של בדיחה, זה מה שקורה בתוכנית הריאליטי-בידור החדשה של קשת 12 "רואים את הקול" שהתחילה אתמול. יודעים מה? אחרי צפייה בפרק הבכורה שלה, ייתכן ודווקא כן מדובר בבדיחה. אבל האם היא מוצלחת? לא ברור. את התוכנית, שמבוססת על הפורמט הדרום קוריאני המצליח למדי "I can see your voice", מנחה ארז טל לצד פאנל שמרגיש כאילו מישהו לחץ על כפתור ה"שאפל" ברשימת הטאלנטים הבלתי נגמרת של קשת. שירי מימון מ"הכוכב הבא", אבי נוסבאום מ"מועדון לילה", עידו רוזנבלום מ"הזמר במסכה" ואילנית לוי מ"גלית ואילנית" - כולם התקבצו כדי לנחש מי מהאנשים שלפניהם זמר ומי לא - וזאת מבלי שישמעו אותם שרים אפילו תו אחד. על תקן הזמר שמצטרף אל הפאנל וצריך לבצע דואט עם המתמודד שיישאר אחרון קיבלנו את מוקי - עוד שם שנמצא ברשימת החיוג המקוצר של הערוץ.
לזכותה של "רואים את הקול" - ואין לה הרבה כאלה - חשוב להגיד שבשונה מ"הזמר במסכה" היא לא מתיימרת להציג לנו שירה בלייב אלא מכריזה בגלוי שהמתמודדים בתוכנית שרים בליפ-סינק. חברי הפאנל רק צריכים לשפוט אותם על סמך מאפיינים חיצוניים ותחושות בטן, מה שהופך את כל העסק לגרסה מאוד מוזרה של טינדר בין מפורסמים לאלמוניים. הגרסה המקומית של "רואים את הקול" מרגישה כאילו מישהו הכניס לגוגל את המילים ריאלטי+מצליח+דרום קוריאה+זכויות שידור וקיווה למצוא שם משהו שיסתום את החור בלוח השידורים. זה המקום להזכיר שבכל מה שנוגע לתוכניות בידור, קשת משחקת כבר שנים לבד על המגרש. מדובר בגוף השידור היחיד בישראל שיודע להרים הפקות מתוקתקות, כך שאפילו כשמדובר בפורמט לא מוצלח, החוויה הכללית עדיין זורמת. השאלה אם זה מספיק כדי לגרום לצופים להעביר שעתיים מול המסך?
תלוי את מי שואלים. המתמודדים שמגיעים מדי תוכנית לאולפן בוודאי שמחים על ההזדמנות שלהם ליהנות סוף סוף מחמש עשרה דקות התהילה שלהם. בכל זאת, מדובר בחלק מקבוצה הולכת ופוחתת של ישראלים שעדיין לא הופיעו בתוכנית ריאליטי והעוול הזה צריך להיות מתוקן. אלה גם הרגעים בהם "רואים את הקול" מעוררת הרבה אי נוחות - הניסיון של המתמודדים, שאותם אנחנו מכירים רק לפי המקצוע שלהם ולבושים בבגדים שנראים כאילו נלקחו ממחסן התחפושות של "שושי זוהר", להרשים את פאנל המפורסמים שנמצא שם כדי לשפוט אותם. הסיטואציה הזאת לא שונה מאיך שנראים אודישנים בחיים האמיתיים אבל כמו הקלישאה הידועה - נקניקיות הן דבר טעים עד שרואים איך מכינים אותן. ואם מדברים על טלוויזיה - כן, קשת היא גוף מסחרי שתפקידו להרוויח כסף ולכן נראה ש"רואים את הקול" היא כנראה החלטה עסקית נכונה אבל הבעיה היא שגם הצפייה בה מרגישה כמו התבוננות בטבלת אקסל.
זה אפילו מאכזב במיוחד כי "רואים את הקול" משודרת במקביל להצלחה האמנותית הכי גדולה של קשת בשנים האחרונות - הדרמה "גוף שלישי". רק בתחילת השבוע פרק של הסדרה הצליח להביא רייטינג מרשים של יותר מ-17%, לצד ביקורות חיוביות מקיר לקיר. מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהקהל צמא לתכנים איכותיים בטלוויזיה המסחרית ושיש בקשת אנשים שיודעים לעשות אותם מצוין. יודעים מה? מרבית האנשים שמעורבים ב"רואים את הקול" יודעים לעשות בעצמם תוכניות ריאליטי טובות ממנה בהרבה. כאלה שמצליחות להביא נתונים טובים למפרסמים בלי שנרגיש כאילו אנחנו מקבלים הצצה אל מאחורי הקלעים של פס הייצור. משהו בזה מרגיש עצלני, כאילו מישהו מניח שהקהל של קשת פשוט יצפה בכל דבר שישדרו מולו בשעה תשע בערב.
אגב, במבחן הערך הבידורי "רואים את הקול" מצליחה לעשות את העבודה שלה בצורה יעילה למדי. הרגעים בהם מתברר לנו האם האדם שלפנינו הוא זמר או לא זמר (הגרסה הלא פוגענית למילה זייפן) הם משעשעים ומייצרים סיפוק מיידי אבל הם מעטים וקצרים מדי ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם התחושה שהיינו יכולים לעשות משהו טוב יותר עם הזמן שלנו כמו להירשם ללימודי משפטים או ללכת לעבוד כמאבטח.