זה היה יכול להיות אירוע תרבותי מושלם. גדול המלחינים במוזיקה הישראלית, עם התזמורת הכי טובה שיש לארץ הזאת להציע, בקונצרט משותף, בהיכל הלאומי עם האקוסטיקה המהוללת. ובשמות: מתי כספי, שם נרדף ליופי הנשגב של היצירה המקומית, עם הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו ובעיבודיו של אילן מוכיח, חיבור שאמור להתחיל בשיא השיאים ומשם רק לנסוק עוד ועוד למעלה. לכן, כשהתבשרתי שאלך למופע הזה, התרגשתי כמו ילד שמבטיחים לו שיוכל במשך שעתיים לזלול ללא הפסקה ומכל הבא ליד בחנות ממתקים.
וכן, היו רגעים במופע הזה שבהם הצטמררתי מרוב התרגשות, אם מהביצוע עצמו ואם מעצם קיומו: "שיר היונה", "אליעזר בן יהודה", "לקחת את ידי בידך", "ימי בצורת", "לא ידעתי שתלכי ממני", "הנה הנה". היו גם רגעים יפהפיים אחרים, פורטים על הנפש, כי הקלאסיקות הענקיות של כספי תמיד היו ותמיד יהיו כאלה: "מישהו", "ברית עולם", "היא חזרה בתשובה", "ילדותי השנייה", "ימי בנימינה". אלה היו ביצועים מעוררי השראה, שעושים את החיים של המאזין להם לטובים יותר. אבל זה לא היה מושלם, אלא "רק" מצוין ומעולה. ובסטנדרטים הבלתי אפשריים של אמן כמו כספי, שקנה המידה שלו מתחיל היכן שזה של אמנים אחרים נגמר, זה היה יכול להיות טוב יותר.
הגדולה של מתי כספי כאמן היא כמובן לא רק בלחנים, עיבודים ותזמורים, אלא גם בביצוע. בגיל 73, כמו יין שרק הולך ומשתבח עם השנים, הוא נשמע נפלא כשהוא שר לבדו ומלווה את עצמו בגיטרה או בפסנתר, כאילו אין צורך בתוספות. זה כמו יקום מוזיקלי שלם שרק הוא בתוכו, עם כלי נגינה בודד, מזקק את המונח "אנפלאגד" למהותו הטהורה.
אל הגדולה הזו הצטרפה אמש הפילהרמונית והצטרפה גם צלע שלישית, טריו רוק - גיטרה חשמלית, גיטרה בס חשמלית ותופים - שאפשרו לכספי להיצמד אליהם כשהתזמורת ברקע. וזה מה שקרה לאורך מרבית המופע: כספי שר וניגן, ההרכב שלו ליווה אותו, והפילהרמונית תמכה וקישטה והרחיבה את המניפות המוזיקליות וליוותה בשלל צבעי הקשת, אבל תמיד נשארה ברקע, כמסייעת, כמעטרת, היא לא הובילה ולא היוותה שחקן מרכזי כמעט באף ביצוע. זה היה מופע של כספי, בליווי ההרכב שלו ובליווי התזמורת, כשחקן משני בלבד, יהיו שיאמרו שחקן שלישי, ואפשר היה גם אחרת.
לפני שבע שנים העלה קולגה אהוב שלו, שלמה גרוניך, מופע עם אותה פילהרמונית ועם אותו אילן מוכיח וההבדלים ניכרים. אצל גרוניך התזמורת הייתה הכוכבת של המופע, לצדו, עם עיבודים חדשים לשירים מוכרים, שהפכו ליצירות בפני עצמם, ולכל הפחות עם פתיחות ארוכות ומושקעות לנאמברים. אצל כספי הפילהרמונית לא פתחה אף קטע ונדמה היה שהמאמץ הושקע בלשלב אותה לתוך שיריו, לא בלאפיין חלק מהם מחדש. ועם זאת, ברגעים שבהם התזמורת כן הייתה מעט יותר דומיננטית, כמו למשל ב"שיר היונה", "מרוב אהבה" ו"לא ידעתי שתלכי ממני", קרה קסם חד פעמי, שנגע בשכינה והיה טוב יותר מהדבר האמיתי.
בהיפוך לרצינות התהומית שלו כמוזיקאי, ההומור תמיד היווה נדבך באמנות של כספי. הוא אוהב להשתעשע עם הקהל בבדיחות מוזיקליות (למשל, מספר שכתב שלושה שירי רגאיי, מונה אותם, מודיע שיבצע אחד מהם, ואז מתחיל לרמוז עליו לקהל ב"לה" ובפראזה מהגיטרה); הוא מספר סיפורים קצרים על יצירת השירים ("שמוליק קראוס הביא לי טקסט של יענקל'ה רוטבליט וביקש ממני שיר לג'וזי כץ. באתי אליו הביתה, אמרתי לו שהשיר מוכן, אבל שהוא לא מתאים לג'וזי, וברחתי משם, לבית של יהודית רביץ" - לפני "לקחת את ידי בידך"; "קיבלתי מיוסי בנאי שורה, אחרי ארבעה חודשים הוא אמר לי שהוא תקוע עם השורה השנייה, ואחרי עוד חודשיים הוא שוב היה תקוע איתה ובסוף הבאתי את הלחן לאהוד מנור והוא מיד אמר 'זו ילדותי השנייה'"); והוא אסף לאורך הקריירה שלו רגעים מצחיקים כמו השיר "נחליאלי" והמערכון "מוריס והיונים".
אומרים שקשה ללמד קוסם ותיק טריקים חדשים, אבל מה שהיה מצחיק לפני 40 שנה, אשכנזי שלועג למבטא מרוקאי, או שר פרודיה אינפנטילית על שיר שהוא במקור מרוקאי, פחות עובד כיום, בעידן הפוליטיקלי קורקט. וזה לא משנה כמה כספי יגיד לקהל שהוא אוהב מרוקאים ומוזיקה מרוקאית, ושיום אחד (או בעוד יומיים) ייסע למרוקו, הביצוע אמש ל"נחליאלי" ואחריו חיקוי של מרוקאי שאומר "פשפשים", גרם לתחושת גירוד לא נעימה, והיא לא נבעה מאותם פשפשים. נכון, זאת לא גזענות, אבל זה בטעם רע. והתירוץ שבעצם העובדה שאמן ענק כמו כספי בכלל מבצע את "נחליאלי" עם הלחן והמקצב המרוקאי, הוא למעשה עושה כבוד למוזיקה המרוקאית, גם עליו אבד מזמן הכלח. כי המוזיקה המרוקאית כיום כבר לא צריכה את הטובות של מתי כספי. היא מסתדרת נהדר גם בלעדיו.
אבל העיקר במופע היה הנס הגלוי שקרוי המוזיקה של מתי כספי, והקהל קיבל ממנו במנות גדושות, כמעט שעתיים של עונג גדול, בבועה שניתקה לרגע מהסער ההומה שבחוץ, למרות הפושים בטלפון על פרשים באיילון. גם כספי הבין שלא ניתן להתעלם לחלוטין, בטח כשאתה מופיע במיקום כמו היכל התרבות. בשלב ההדרנים, רגע לפני השיר האחרון, הוא אמר לקהל: "התעוררנו משנת הצהרים, אנחנו בשנה של בעירה, גם בי זה בוער, אני רוצה לפנות לא לכיוון אחד, אלא לכל הכיוונים, ולשיר שיר לכולם", ואז ניגן את ההמנון הלאומי "התקווה". הקהל בשנייה הראשונה גיחך, אבל בשנייה השנייה התעשת, נעמד על הרגליים ושר איתו. ואחרי זה, לסיום, הוא נתן את "מקום לדאגה" בביצוע מופתי, כי גם הוא, כמו כולם, וכמו שכתב יהונתן גפן, דואג נורא.