יום האישה הבינלאומי שחל היום (רביעי 8.3) הוא אחד הימים הצבועים בלוח השנה של העולם בכלל, ושל תעשיית הקולנוע בפרט. במשך יום אחד, התעשייה הזו מנפנפת בפוסטים באינסטגרם וברצועות שידור מיוחדות, ואז חוזרת לסורה - כלומר, להתעלם מסרטים שעשו נשים ומן המבט שלהן. דוגמה לכך תגיע בטקס האוסקר ביום ראשון הקרוב. הזוכים בפרס הסרט הטוב ביותר, סרט האנימציה הארוך הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר וכנראה גם סרט התעודה הטוב ביותר יהיו גברים.
הנתונים דרמטיים עוד יותר אם מסתכלים בהם במבט רחב. מבין 591 הכותרים שזכו למועמדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר לאורך ההיסטוריה של האוסקר, רק 19 מהם היו של במאיות נשים, מה שמייצג את הנתח שלהן בעשייה הקולנועית בהוליווד, ולמעשה בכל תעשייה אחרת - גם אצלנו.
מה ההשלכות של כך? יהיו שיגידו כי ההתעסקות במספרים האלה אינה אלא טרלול פרוגרסיבי. "שטיפת מוח: סקס-מצלמה-כוח", יצירת הדוקו של נינה מנקס הזמינה בלעדית ב-yes VOD, חושף אמת אחרת באמצעות קטעים מתוך מאות סרטים עכשוויים יותר ופחות. הוא מתאר כיצד המבט הגברי והדומיננטיות הגברית מאחורי המצלמה מובילים בדרך כלל לאובייקטיזציה ולהקטנה של האישה, של גופה ושל נפשה, ושל החוויה הנשית.
"לא היו לי אשליות לגבי הייצוג של האישה בקולנוע ההוליוודי", אומרת מנקס, אמריקאית עם שורשים בישראל. "הסרט הזה לא היה עבודת מחקר - ידעתי את המסקנות לפני שניגשתי אליו. ובכל זאת, לצפות במאות סרטים בבת אחת ולהבין איך מציגים בהם נשים - זה היה כמו אגרוף בבטן. יש הבדל בין לראות סרט אחד, ובין לקרוא מאמר אקדמי, לבין חוות מסה קריטית כזו".
אם כבר מדברים על מאמרים אקדמיים - החוקרת לורה מאלווי כתבה מאמר קאנוני על המבט הגברי כבר בשנות השבעים. מן החוויה שלך, הקהל שצופה בסרט מכיר את המחקר שלה?
"הסרט פונה לכולן. הוא לא פונה לעשר דוקטורנטיות בחוג למגדר. פגשתי צופות שקראו את מאלווי וכאלה שלא. פגשתי גם צופות בנות 19 וצופות בני 85. בשני המקרים, הסרט פוצץ להן את הראש. אני חושבת שבגלל תרבות האינסטגרם, לצעירות יש צורך מיוחד בסרט כזה. במובן מסוים, המדיה החברתית גרועה עוד יותר מהקולנוע. צעירות באו אליי בוכות ואמרו - האינסטגרם והטיקטוק גרמו לנו להרגיש משהו שלא ידענו איך לבטא במילים, ועכשיו אנחנו יודעות".
"יש תופעה שנקראת 'חיפצון עצמי'. את רואה באינסטגרם בנות שמשתמשות באפליקציות להיפטר מכל נמש. יש מחשבה שאפשר לקרוא לזה העצמה נשית, ואני מבינה מאיפה זה בא, אבל יש המון מחקרים, ואם מסתכלים בהם רואים כי בנות שעושות 'חיפצון עצמי' נוטות להעריך את עצמן פחות, וסובלות יותר מהפרעות אכילה ודיסמורפיה".
"שטיפת מוח: סקס-מצלמה-כוח" הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס וזכה מאז לביקורות מהללות, אבל ספג גם מתקפות. "יש כל מיני סוגים של ביקורות", אומרת מנקס. "יש כאלה שבאים ואומרים 'ידענו כבר שזה ככה'. יופי, אז ידעת - הסרט לא בשבילך, יש גם אנשים שלא ידעו. בצד זאת, יש כאלה שלא מסוגלים להתמודד עם מה שהסרט מראה ועם מה שזה מעורר בהם, אז הם הורגים את השליחה ומסתערים עליי. יש גם טיעונים בסגנון 'בנות רק רוצות לעשות כיף'. כלומר, קולנוע זה בידור וספקטקל ואני באה והורסת להם את החוויה".
"תראו, אני לא משטרת הסקס ולא משטרת הקולנוע. אני לא רושמת מרשמים. אני רק מציינת מה המצב ומנסה להעלות מודעות למשהו. חשוב לי שאנשים יהיו מודעים. מכאן והלאה - שיעשו מה שהם רוצים. כמי שבילתה 15 שנה בתרפיה, אני מאמינה שאם את לוקחת חלקיק שהיה בחושך הרבה זמן, אבל אז מפנה אליו אור - אז משהו בחלקיק משתנה. זה חוק מדעי".
אחד הסרטים שאת יוצאת נגדם הוא "וונדר וומן" בכיכובה של גל גדות. זה מעניין, כי החוקרת הצרפתייה המובילה איריס ברי, שפרסמה השנה ספר פורץ דרך על "המבט הנשי בקולנוע", דווקא רואה ב"וונדר וומן" דוגמה לסרט עם מבט נשי מעצים ודינמי.
"קודם כל, כשראיתי את הסרט חשבתי שיש בו מסר ציוני חבוי, אבל אולי זה סתם הפרנויה שלי. חוץ מזה, אני חושבת שהדמות הראשית מוצגת בצורה מינית. מלבישים אותה כמו בייבי דול וגורמים לה להיראות מושלמת. כשיש לך גיבורה אישה בסרט הוליוודי, היא בדרך כלל אובייקט. הריסון פורד בן שמונים והוא הולך לככב ב'קפטן אמריקה' וב'אינדיאנה ג'ונס'. אתה יכול לדמיין מצב שבו מלהקים שחקנית בת שמונים לגלם את וונדר וומן? רק להגיד את זה נשמע כמו בדיחה. גיבורת-על חייבת להיות צעירה ויפה. עם כל הכבוד, גל גדות היתה דוגמנית ולא שחקנית כשליהקו אותה לככב בהוליווד. היא נחשבת לפסגה של היופי הנשי, ואם היא היתה בת שמונים, בחיים לא היו נותנים לה לככב בסרט הזה".
הקולנוע ההוליוודי בכלל מסוגל להפיק סרטים עם מבט נשי?
"קח למשל סרט כמו 'פצצה'. הוא עוסק בפרשת ההטרדות המיניות בערוץ FOX. לכאורה זה סרט פמיניסטי, אבל המבט בו גברי לגמרי, והתוצאה היא עוד מאותו דבר. הקולנוע המסחרי לא באמת בוחן את עצמו ומחפש איך להשתנות".
מנקס היא אחת מיוצרות הדוקו הפוריות והמוערכות באמריקה. רק השבוע הכריז אתר הסטרימינג האיכותי מובי על מחווה ליצירתה, שתכלול למשל סרטים כמו "הילד המדמם" ו"מערבולת".
ב"סקס-מצלמה-כוח", מנקס מככבת מאחורי המצלמה וגם לפניה. הסרט נע למעשה בין שני מוקדים - המסך, שעליו מקרינים את קטעי הסרטים, והבמאית שעומדת בסמוך אליו ומדברת על מה שאנחנו רואים בו. "תראה, חייתי את החרא הזה. החרא הזה פגע בי ועדין פוגע בי בהרבה רמות. הוא מושרש בגוף שלי, ולכן רציתי שהגוף שלי יהיה בסרט", אומרת מנקס כשאני שואל אותה על כך. "יש סרטים שבהם שומעים את הקול של הבמאית אבל לא רואים אותה. חלק מהסרטים האלה מדהימים, אבל זה לא התאים הפעם, כי הסרט עוסק בשאלה - מה זה אומר לחיות בגוף של אישה, כך שאי אפשר לנתק את הקול מהגוף. זה לא סרט מופשט, אלא פיזי".
כמדי עשור, כתב העת המוביל סייט אן סאונד פרסם לאחרונה את הסקר המקיף שלו לקביעת הסרט הטוב בכל הזמנים, והפעם התוצאות היו היסטוריות: "ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן טיפס לראשונה לצמרת, מה שהפך אותו לסרט הראשון שביימה אישה במקום הזה. מנקס היתה בין החברות בפורום המצומצם למדי שהיה שותף להצבעה, ובחרה גם כן בסרט הזוכה.
"זה סרט אדיר ונדיר - ביטוי מושלם של מצב רגשי", היא מסבירה את הבחירה. "זה סרט שחותר תחת המבע, ובכל זאת עושה את בצורה מתוחכמת ומעודנת. כל הרגשות מבעבעים בו מבפנים. זה סרט הרדקור, רדיקלי ופמיניסטי, ואני לא יודעת למה דווקא הוא פרץ את קיר השנאה לבמאיות נשים. מרגש לחשוב על ההכרה שהסרט הזה זוכה לה אם חושבים על כל הבמאיות שדיכאו אותן. הסרט קרוב ללב שלי כאישה וכקולנועית, ובטח כקולנועית שדיכאו אותה".
משהו בכל זאת השתנה לטובה בעולם הקולנוע?
"אני זוכרת שהתארחתי בפסטיבל רוטרדם בשלהי שנות התשעים. נכנסתי לתוך הלאונג' של האורחים. הקירות היו מקושטים תמונות של במאים, וחוץ משנטל אקרמן, לא היתה שם תמונה של אף במאית. היום - אף פסטיבל לא היה מרשה לעצמו לעשות את זה, אז בכל זאת הלכנו כברת דרך".
לקראת סוף הסרט את מציגה קטעים מסרטים שמציגים את המבט הנשי, ויש בהם גם דימוי מ"אור" של קרן ידעיה בכיכובה של דאנה איבגי.
"המשפחה שלי מישראל, ביליתי בארץ הרבה זמן בעצמי וגם ביימתי בה סרטים, אז הגיוני שאציג סרט ישראלי. מעבר לכך, אני אוהבת את 'אור' ומשתמשת בו בשיעורים שלי. חיפשתי סרטים של נשים שיש בהם דימוי של אישה שמביטה במצלמה. מלכתחילה, אין הרבה כאלה, וגם כשיש - לעתים קרובות האישה היא 'בייבי דול'. רציתי אישה חזקה שמביטה במצלמה, לא בובה, וב'אור' יש את זה".
איזה סרטים היית ממליצה למי שקורא/ת את הראיון הזה ורוצה לצפות בדוגמאות טובות של מבט נשי בקולנוע?
"חוץ מ'ז'אן דילמן' ו'אור'? 'דיוקן של נערה עולה באש' של סלין סיאמה, 'עוברת אורח' של אנייס ורדה, 'ואנדה' של ברברה לודן. זו רק רשימת חלקית כמובן".
סרטך התיעודי "Massaker" שיצא ב-2005 עוסק בטבח בסברה ושתילה. לא מזמן ציינו שלושים שנה לזוועה, אבל בישראל די התעלמו מהנושא.
"תראה, אני לא ציונית, ואני לא מופתע לשמוע שהתעלמו מיום השנה לטבח, ולא מופתעת מכך שמתעלמים מהסבל הפלסטיני באופן כללי. מהניסיון שלי, ישראל עסוקה כל הזמן במחיקת הפלסטינים וההיסטוריה שלהם".