"מתחת לסכין" מאת ג'ק ג'ורדן: קראו את הפרק הראשון במותחן הפסיכולוגי

1
אנה

יום חמישי, 4 באפריל 2019, 16:32

יש דם על צווארי.
טיפה אחת, בערך בגודל נמש. נקודה זעירה בתמונה הגדולה. גבר שוכב לפני, בשרו חתוך והעצם חשופה; הריאות השחורות, המוכתמות בזפת של טבק, מופרדות כדי לחשוף את הלב. ועם זאת, למרות הדם הקרוש, אני מסוגלת לחשוב רק על הכתם הקטן שצורב כמו כווייה.

אני מעבירה את הסכין מיד שמאל לימין ומסובבת את מפרק כף היד עד שאני מרגישה את ההתפצפצות המסַפקת מתחת לעור. בחדר השקט הצליל נושא עמו הד קלוש, שניתז מהקירות מחופי האריחים הקרים.

כל הנוכחים בחדר מסתכלים עלי, אומדים עד כמה ידי יציבות, בוחנים את בוהק אזמל המנתחים, הוורדרד בקצותיו מדמו של האיש, מתחת לפסי התאורה הבהירים. למרות הבחינה הקפדנית, כפות ידי נשארות יבשות ואחיזתי יציבה. אבל מתחת לבגדי המנתחים שלי, לבי הולם מהר כל כך, עד שאני כמעט יכולה לטעום אותו.

לבו של פיטר, לעומת זאת, קר כקרח.

המעקף הכפול של כלי דם כליליים שביצעתי במר דאוּנינג היה פשוט, עד שלפתע הוא לא היה כזה. לאחר שחתכתי וניסרתי את החזה, עקפתי את העורקים הסתומים באמצעות ורידים מרגלו כדי שזרימת הדם ללב תחזור לסדרה. לאחר הסרת המלחצת מאבי העורקים כדי לחדש את זרימת הדם ושטיפת האשלגן הנוזלי הקר שהוזרק כדי למנוע ממנו לזוז, לבו של פיטר אמור להתעורר מההרדמה.
אני משפילה את מבטי אל חזהו הפתוח לפני, ממתינה לעווית, לתזוזה קלה, לזעזוע הראשון שמסמן חיים.
שום דבר.
"לנתק מכונת לב-ריאה, בבקשה."
"מכונת לב-ריאה מנותקת," חוזר אחרי ד"ר בֶּרק.
"לחזור למעקף."
"חוזרים למעקף," קוראת קארין מעמדתה.
אני מעבירה את האזמל לעוזרת שלי וממתינה בַּשקט מחריש האוזניים. כשהלב שוב על המעקף, אני מרגישה שהמתח מתפוגג מהחדר כמו אנחה עבשה, חמה.
"בואו נחכה רגע," אני אומרת ומהדקת את אבי העורקים. "המסכן בטח מותש."
"כמו כולנו," עוקץ ד"ר ברק ושולח אלי קריצה תומכת מעל מסגרת משקפיו.
מתחשב מצדו, אבל שנינו יודעים שאני לבד. כל ניתוח הוא מאמץ משותף עד לנקודה הזאת: ד"ר ברק מטפל בהרדמה, בצינורות ההנשמה ובכבלי הניטור; קארין שולטת במכונת הלב-ריאה; המנתח הנוסף העומד לרגלי המיטה קוצר את הוורידים מהרגל להשתלה; לכל מומחה יש את העוזר או העוזרת שלו. לצדי עומדת העוזרת שלי, מרגו, שמגישה לי כל מכשיר וספוגית. אבל בכל הנוגע ללב, האחריות כולה מוטלת עלי.
גל חום שוטף את גבי, מעקצץ בשכמותי.
להתמקד.
אני בודקת את חלל החזה. המעקף נעשה היטב: השתלים תקינים, החיבורים אטומים, הסביבה נקייה. אפשרנו ללב להתאושש, נתנו קוקטייל של תרופות בניסיון לעורר פעילות חשמלית, ערכנו בדיקות להפרעות מטבוליות או לכל בעיה אחרת שאולי החמצנו. בדקתי שוב ושוב את עבודתי וניקיתי שוב ושוב, בתקווה שהסיבה למה שקורה היא שגיאה שעשיתי ושאני יכולה לתקן. שום דבר לא עזר.
אני מביטה בשעון שעל הקיר. אנחנו מתקדמים במהירות לסוף חלון הזמנים של ארבע שעות, שאחריו הנזק ללב יהיה בלתי-נמנע. ברגע שהחלון ייסגר, כל שנייה עלולה להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של המטופל.
שפתי העליונה רוטטת ומתכסה זיעה. אני נאבקת בדחף לנגב אותה וחוזרת בראשי על העצה שפעם נתן לי החונך שלי.
אף פעם אל תראי שאת עצבנית. אם את נתקפת בהלה, הם נתקפים בהלה. את לא יכולה להשיט אונייה אל הרציף אם הצוות שלך קפץ למים.
אני לוקחת את לב המטופל בידי, מכווצת ומשחררת בקצב שבו עבד פעמים כה רבות ומניחה אותו בעדינות בחלל החזה. הבשר מווריד מאחיזתי. באופן מוזר, הוא נראה כמעט יפה, כמו לחי סמוקה מהקור.
"בואו ננסה פעם אחת אחרונה," אני אומרת, וההשלכות פועמות מאחורי המילים שלי.
אני מושיטה לאט את ידי פנימה, מאריכה את חיי המטופל עד כמה שאני יכולה ומשחררת את המלחצת מאבי העורקים. נהר של דם זורם לתוך הלב.
ועדיין, דבר לא קורה.
אני לוחצת על הלב שוב ושוב, אבל אפילו לאחר שהאשלגן הנוזלי נשטף החוצה, מגעו קר באופן מוזר. הוא רטוב וחלקלק כמו אף של חזיר.
קדימה, פיטר.
אני מרגישה את המתח בכתפַי כשאני רוכנת מעל השולחן ומעסה בכל כוחותי את הלב. זיעה מצטברת על פני. מרגו מתקרבת בשקט ומנגבת כל טיפה וטיפה.
אני לא יודעת כמה זמן עבר — דקה, עשר דקות — אבל כשאני מרימה את מבטי מחלל החזה בפנים נוצצות מזיעה ונושמת בכבדות מאחורי המסיכה, אני מבינה שכל הצוות נועץ בי מבטים בעיניים מוצפות רחמים. ואז זה סוף-סוף מכה בי.
הלב הזה לעולם לא ישוב לפעום.
כאב של מתח הולם מאחורי עיני, עווית חולפת בשרירי כתפַי המכווצים. אני מביטה מטה בידי. הן כואבות ורועדות מאחיזתי החזקה בלב, ואני משחררת אנחה קטנטנה.
"לנתק את המעקף, בבקשה."
קארין מהנהנת פעם אחת ומסיטה את מבטה. מישהו ימות היום, ואנחנו נארגן זאת. אני אתן את ההוראה. היא תוריד את המתג.
"המעקף מנותק," היא מאשרת.
"לנתק מכונת לב-ריאה, בבקשה."
"מכונת לב-ריאה מנותקת," עונה ד"ר ברק.
ואז אנחנו מחכים.
מכונת הלב-ריאה עוצרת את פעולתה. הצינורות נקיים מדם, שחוזר לוורידיו ולעורקיו של המטופל. ואז קורה הדבר הבלתי-נמנע: הקו השטוח של לב שאינו פועם. הצליל זועק בתוך כולנו, מפלח את חלל חדר הניתוח בהדים צווחניים, מצטלצל מכל מכשיר וכלי מפלדת אלחלד.
אני מביטה בשעון שעל הקיר.
"שעת המוות: 16:53."

יום חמישי, 4 באפריל 2019, 17:10

"אני משתתפת בצערכם."
מנתחים חלשים יותר משפילים מבט אל רגליהם ברגע הזה. הם אנוכיים מכדי להביט בפני יקיריו שבורי הלב של המטופל. אבל אני מישירה מבט אל גברת דאונינג ועדה לכול: ההשתנקות הכמעט אילמת ברגע קבלת הבשורה, הדמעות הבוהקות בעיניה. האחות וָאל ממחלקת קרדיולוגיה מתנועעת בעצבנות לצדי.
פגשתי את גברת דאונינג בפעם הראשונה כשבעלה הגיע לייעוץ והבטתי בה כשיצאה ממשרדי מלאה בתקווה, שהתבטאה בצעדיה הקופצניים. פיטר היה אמור לעבור הליך סטנדרטי, והסיכון שלא יחזור הביתה היה נמוך מאוד. המוניטין שיצא לי וניסיוני עזרו לה לישון בלילה. בגללם חתם בעלה על הקו המקווקָו לפני הניתוח. היא תשנא אותי אחרי שההלם יחלוף.
"הוא סבל?" היא שואלת בקול שבור.
"לא. הוא לא הרגיש שום דבר."
היא עלולה לחשוב שאני קרה כי אני מביטה בעיניה בלי למצמץ, אבל אני פשוט מנוסה. עם הזמן למדתי לא להביט ביקיריו של המטופל ביותר מדי אהדה, כי הם עלולים לחשוב שאני מתנשאת, וגם לא ביותר מדי עצב, למקרה שיפרשו זאת כרגשי אשמה. אילו הייתי מתקרבת אליה בחיוך גדול מדי, ייתכן שהייתי נותנת לה תקוות שווא. מנתחי לב לא רק מטפלים בלבבות, אלא גם יודעים כיצד לשבור אותם.
"גברת דאונינג," אני אומרת ברוגע ומגששת את דרכי בזהירות סביב ההלם שלה. "ואל, העמיתה שלי, תעבור איתך עכשיו על השלבים הבאים ותענה על כל שאלה שתהיה לך. אם את צריכה משהו, אל תהססי לבקש."
ואל אוחזת בידה של גברת דאונינג ומובילה אותה בעדינות אל הכיסא. היא מצליחה להחניק את דמעותיה עד שאני סוגרת את הדלת מאחורי, ואז האיפוק הבריטי מרשה לעצמו לבסוף להשתחרר מאחורי דלתיים סגורות.
אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק כדי להירגע, לפני שאני צועדת במסדרון אל המלתחות. לא איבדתי מטופל כבר זמן רב, ואוחז בי פחד פתאומי שאולי אני על ספו של רצף כישלונות, אבל אני ממהרת לסלק את המחשבה.
מדובר בכישלון אחד אחרי רצף של הצלחות. תשמרי על פרופורציות.
אבל בין שמתוך התניה ובין שמתוך הרגל, אני יודעת שלא אוכל להוציא מהראש את הניתוח הזה.
במלתחות אני מורידה מעלי את החולצה של מדי חדר הניתוח בעודי מתקרבת אל תא האחסון שלי. עד מהרה אני נסחפת במחשבות בזמן שאני מתפשטת ומתלבשת.
"את בסדר?"
מרגו עומדת ליד התא שלידי ואוספת את שערה בקוקו. היא צריכה לצבוע את השורשים.
"אני בסדר."
עברתי שוב על ההליך וחיפשתי את הרגע שבו החל לבו של מר דאונינג להיחלש. התעכבתי על כל פרט ופרט. ברור שאני לא מסתירה את מחשבותיי טוב כתמיד. כישלון עושה זאת לעתים קרובות: גורם לשריון לקרקש ולנוע, חושף הבלחות קטנות מהרכות שבִּפנים.
"עשית כל מה שיכולת."
"אני יודעת," אני משקרת. "תודה."
אני מרגישה שעיניה משתהות על פני קצת יותר מדי. הטון שלי היה לקוני וישיר. חסר רגש. היא בוודאי חושבת שאני קשוחה. ייתכן שהיא צודקת.
אני קרת רוח באופן לא אנושי כשאני צריכה להכריז על שעת המוות. אני מחטטת בחלל החזה של אדם באותו חיבור רגשי של חשמלאי שמחווט מחדש מעגל חשמלי. אני לא חושבת על האדם שמתחת לכיסויים הסטריליים ולא מקדישה תשומת לב לבני המשפחה שיושבים מחוץ לחדר הניתוח וממתינים לשמוע אם עולמם עומד להשתנות לטובה או לקרוס עליהם. אחרת הייתי משתגעת. רק אחרי שאני יוצאת מחדר הניתוח, כובד ההשלכות נוחת עלי, ובהמשך הערב אני חוזרת על ההליך במחשבתי.
"מוכנה ליום שבת?" היא שואלת כלאחר יד.
שכחתי. הניתוח של מר דאונינג הסיח את דעתי. המתח מחלחל אלי מיד בחזרה.
בעוד יומיים אבצע את אחד הניתוחים הגדולים בקריירה שלי: מעקפים של שלושה עורקים כליליים חסומים לאחמד שאבּיר, חבר הפרלמנט מטעם מחוז רֶדווּד, ואם השמועות נכונות, המנהיג העתידי של מפלגת הלייבור. אלה שמצויים בסוד העניינים מכנים אותו מטופל X ומחויבים לשמור על ההליך בסוד, מפני שאם ייחשף בפומבי, הוא עלול לפגוע בסיכוייו בבחירות הבאות. אין כמו לנופף באזמל כשגורלו של ראש ממשלה בפוטנציה תלוי לי מעל הראש.
"בוודאי."
הטלפון של מרגו מצלצל. היא בודקת במהירות את המסך ומשליכה אותו לתיק שלה, שימשיך לצלצל שם. אני קולטת את השם ניק לפני שהתיק נבלע בתא שלה ומוציאה את הטלפון שלי. אני קוראת שוב את ההודעות שזאק ואני שלחנו זה לזה מוקדם יותר.

זאק:
בבקשה אל תכריחי אותי לנסוע. אמרת שתבואי

הוא שלח את ההודעה בצהריים. בזמן שהיה אמור לשחק, בני המודאג שלח לי הודעה. עניתי לו בין הניתוחים, והבחילה שגרמו לי רגשי האשמה היתה גדולה כל כך, שלא נגעתי בארוחת הצהריים שלי.

אני:
אני רוצה לצאת איתך לחופשה יותר מכל דבר בעולם, אבל יש לי מטופלים במצב קשה שלא יחלימו בלי עזרתי. ניסע לאיפשהו בחופשת הקיץ, רק אתה ואני. תתחיל לחשוב לאן אתה רוצה לנסוע, ואני אארגן את זה. נשיקות

זאק:
הם תמיד במקום הראשון אצלך

לא ידעתי מה להשיב לו.
"את עושה משהו הערב?"
מרגו מגלגלת סיגריה. היא מעבירה את קצה לשונה לאורך שולי הנייר, מדביקה אותו ותוחבת את הסיגריה מאחורי האוזן.
היא ניסתה כבר כמה פעמים להתיידד באופן מאולץ, כמעט כאילו הציבה לעצמה אתגר ליצור חברוּת בינינו. אבל אני לא מערבבת יחסי עבודה עם יחסים אישיים. כשהיחסים בין עמיתים נעשים קרובים מדי, ללא ספק צצות טעויות. חדר הניתוח אינו מקום נינוח. הרבה יותר בטוח בו אם כולם נשארים דרוכים.
אני מוציאה את הז'קט שלי מהתא ולובשת אותו.
"שום דבר מיוחד. הבן שלי נוסע מחר עם אחי והבת שלו לקורנוול, לחופשת הפסחא. אני אבלה איתו הערב בבית לפני שהוא נוסע."
היא מכירה היטב את חיי העובדים בשירות הבריאות הלאומי ולכן לא שואלת למה אני לא נוסעת איתם. אני אסירת תודה לה לפחות על זה.
"איך הוא מסתדר עם כל העניין?"
ידי קופאת על רוכסן המעיל.
"סליחה?"
עיניה מתרחבות נוכח החדות הפתאומית בקולי. היא שומטת את מבטה אל כף ידי.
"את לא עונדת את הטבעות שלך."
לחיי נצבעות בסומק לוהט של כעס. אני מוציאה את התיק מהתא וטורקת אותו.
"זה עניין פרטי," אני צולפת ופונה אל הדלת. "להתראות בבוקר."
"כן," היא עונה באופן בוטה וממלמלת לעצמה.
כלבה.
אני משתהה ליד הדלת, ואף שמאגר של מילים נִקווה על לשוני, אני סוגרת אותה אחרי בנקישה קלה.

כשאני מגיעה למכונית שלי, אני קופאת במקומי.
בעיקול המעוות של החלון, פני נראות כמעט כמו גולגולת: ארובות עיניים כהות, אפלוליות, עצמות לחיים חדות וסנטר בולט.
מי בכלל ירצה אותי עכשיו?
אני משתחלת פנימה ומשליכה את התיק על המושב שלצדי. המנוע מתעורר בנהמה עייפה, ואוויר פושר מתפרץ ממערכת האוורור ומפזר את הערפל מהשמשה הקדמית. אני נשענת לאחור ועוצמת עיניים.
זאק בוודאי כבר אכל ארוחת ערב ועכשיו שרוע על הספה מול הטלוויזיה, בזמן שפולה מסדרת את המטבח ומבצעת מטלות אחרות שהיא מוצאת. בעיר, אם מישהי משכנותי היתה מציעה לאסוף את הילד שלי מבית הספר ולהעמיס את מדיח הכלים שלי, הייתי טורקת לה את הדלת בפנים וסוגרת את השרשרת. מדהים מה שכמה קילומטרים וייאוש מוחלט יכולים לעשות.
אני יושבת לראשונה זה שש שעות ומרגישה שהמפרקים שלי מכווצים. המחשבה שעלי להוציא את הכלב לטיול ממלאת אותי חלחלה, אבל אז אני חושבת על הפנים הקטנות של בֵּר, ולבי מתכווץ. קניתי לזאק את הכלב שהוא רצה תמיד וקיוויתי שבזכותו, היעדרויותי יורגשו פחות. אבל כך רק נוסף עוד שם לרשימת היצורים החיים שאני כנראה מאכזבת.
אני חושבת על בבואתי בחלון קודם, כמה מותשת נראיתי, ומורידה את מגן השמש עם המראה כדי לבחון את עצמי מקרוב. העור שלי חיוור וקודר תחת מעטה האיפור הדק, ועיני מוקפות עיגולים שחורים. הלבן של העיניים אדמדם, ואילו שפתי כמעט חפות מצבע. אני מושכת ומותחת את העור בקצות אצבעותי כדי להחזיר את הזמן לאחור וקופאת כשאני רואה את זה.
כתם הדם עדיין על צווארי.
אני נוטה קדימה בבהלה ומגרדת את עורי בציפורניים עד שהוא אדום וכואב. הדופק מתופף בהתרגשות מתחת לקצות אצבעותי. הדם התייבש והתקרש ומתקלף לפתותים. לאחר שהוא נעלם סוף-סוף, מופיעים במקומו סימני גירוד ארוכים, משוננים. אני עוצמת עיניים ושוקעת שוב במושב.
הדחף חזר.
הוא הציק לי מאז שהלב סירב להתאושש בניתוח. הוא כמו תולעת שמתפתלת בראשי ללא הרף, מכרסמת בריכוז שלי. אני פוקחת את עיני. האישה העייפה שבמראה בוהה בי בחזרה.
אני מקלפת ומורידה את הריסים המלאכותיים מעל עין ימין וחושפת עפעף כמעט קירח. רק קווצה בודדת לא נתלשת. חלפו שבועות מאז שנכנעתי לאחרונה לדחף. ישבתי אז בערב על הספה ותלשתי חוטים, כרסמתי את העור סביב הציפורניים עד זוב דם, כל דבר שימנע ממני לעשות את הדבר היחיד שמרגיע אותי: ההרגל הכפייתי שרודף אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.
קצות אצבעותיי מעקצצים כשאני מדמיינת את עצמי מרימה את ידי אל העפעפיים. אני מהדקת את כפות ידי לאגרופים כדי לדכא את התשוקה ומועכת בלי כוונה את הריסים המלאכותיים שבכף ידי. אני מקללת בשקט ומנסה ליישר את רצועת הריסים, אבל אין טעם: הם מקומטים כמו רגליים של עכביש מת, דומם ברשת הקורים שלו. אני לוקחת את הרצועה שנותרה, מגלגלת את שתיהן יחד לכדור ומשליכה אותו לרגלי מושב הנוסע.
הדחף לא נעלם. אני מושכת את שרוול המעיל מעלה ובודקת את השערות שעל זרועי. בלונדיניות, זעירות ועדינות, חלקן צומחות פנימה בזוויות משונות, אחרות מתפצלות לשניים לאחר שנים שנתלשו מהשורש. אם אני הולכת לעשות את זה, אני אומרת לעצמי, אני צריכה להשתמש בזרוע. קל יותר להסתיר. פחות משפיל. אבל זה פשוט לא אותו הדבר.
אני מרימה יד אל העין, כאילו אני יכולה להערים על שכלי, וחשה בריס בין אצבעותיי. הצורך גובר עד שאיני יכולה לחשוב על שום דבר אחר: המחשבה הטורדנית היחידה הזאת היא כמו מסה שרובצת על המוח. אני מגלגלת את הריס בין אצבעותיי ומתענגת על הרגע, מסתחררת מהמלחמה המתחוללת בתוך ראשי, לפני שאני נכנעת לבסוף ותולשת. פצפוץ קטן, ולאחריו שחרור מיידי. ההקלה שוטפת אותי. לסיום הריטואל אני מניחה אותו על לשוני.
אני קופצת כשהטלפון שלי מצלצל ולרגע קולטת את דמותי במראה. הלחיים שלי סמוקות בוורוד של רוגז, ואני כל כך מתביישת, שאיני מסוגלת לפגוש במבטי.
אני פריקית. פריקית חולה ונתעבת.
אני בולעת את הריס ומוציאה במהירות את הטלפון מהתיק. שמו של אדם מבזיק על המסך. אני עונה ברמקול ויוצאת לדרך.
קחי את עצמך הביתה.
"היי," אני אומרת, מבולבלת.
"היי, את בסדר?"
"כן. ואתה?"
"אני בסדר. הרגע נחַתּי באמסטרדם לפגישה וחשבתי לבדוק מה קורה."
לרגע ארוך משתררת דממה מתוחה. אף שהחלפנו רק כמה מילים, אני כבר מרגישה שאני מתרגזת. אני מגיעה לקצה מגרש החניה ועולה על הכביש הראשי. עוד כמה פניות ואני בבית.
"את נוהגת?" הוא שואל.
"בדיוק סיימתי לעבוד. התקשרת מסיבה מסוימת?"
אני עוצרת במעבר חציה כשאדם מהסס בצד השני של הקו. אישה חוצה בצליעה, רכונה על ההליכון שלה ומפנה פנים נחושות אל הקור ואל הרוח.
ככה את תהיי, אומר הקול בראשי. קמלה ובודדה.
אני חושקת שיניים עד שאני שומעת את העצמות חורקות.
"עורך הדין שלי רוצה לדון מחדש בסכום שלי," אומר אדם לבסוף.
ההגה שורט תחת אחיזתי. אני דורכת חזק על דוושת הדלק. המנוע נוהם פתאום, והאישה קופצת כשהיא מגיעה לצדו השני של הרחוב.
"לא, אתה רוצה לדון בזה מחדש."
"אני מצטער, אנה."
"אם תגדיל את הסכום, אני איאלץ למכור את הבית. אתה יודע את זה. זאק גם ככה סובל מכל השינויים."
"אני מרושש."
אני משמיעה נחירה של לגלוג. "כולנו מרוששים."
"לא, אני מתכוון באמת."
אני פונה מהכביש הראשי ונוסעת לאורך השדרה, שהיא רחוב ארוך ומתפתל של בתים גדולים. הבית שלי ניצב בדרך משלו, ממש אחרי הסיבוב, מוסתר מיתר הרחוב, ולצידו רק ביתה של פולה. חלקת עצים קטנה מפרידה אותנו מצדו האחורי של שטח בית החולים. מוזר לחשוב שאדם ואני נסענו לכאן יחד לראשונה רק לפני כשנה והאמנו שהמעבר מלונדון לפרברים יציל אותנו. היינו מוקסמים משבילי הגן הארוכים וממקום המפלט שלנו, הרחק מהמרכז.
"אנחנו משלמים הון קטן לעורכי הדין שלנו כדי שהם יתקשרו במקומנו," אני אומרת כשאני נכנסת לדרך הפרטית שלנו. "הבטחת לי שנשאיר את הגירושים בידיהם ושהתקשורת בינינו תהיה ממוקדת בזאק."
אבני החצץ של הדרך נוקשות בצדה התחתון של המכונית. משמאלי גדר חיה, לימיני העצים. במרחק אני רואה ביניהם את גג ביתי הולך ונחשף.
"עורך הדין שלי כבר יצר קשר, אנה. את לא חזרת אלינו."
"אני מנסה לאזן בין להיות אם יחידנית לעבודה במשרה מלאה. אתה יכול לוותר לי קצת."
אני מגיעה לסוף הדרך ולוחצת חזק על דוושת הבלמים.
אדם ממשיך להציג את טיעונו, אבל זה רק רעש. כל תשומת לבי נתונה לאוסף הרכבים המסחריים שחונים על שביל הגישה. דלת ביתי פתוחה לרווחה ומתנפנפת ברוח, וכשאני מתבוננת מקרוב, אני מבחינה בצללים צצים מאחורי החלונות.
יש אנשים בתוך הבית שלי.

"מתחת לסכין" / ג'ק ג'ורדן. מאנגלית: רחל פן. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים. 415 עמודים.