"לפני שאנחנו נפרדים", אמר חמי רודנר לקהל בהאנגר, רגע לפני הפזמון האחרון של "מישהו שומע אותי", "תזכרו מילה אחת: 'ד-מו-קרט-יה', 'ד-מו-קרט-יה', 'ד-מו-קרט-יה!'", הוא חזר עליה שבע פעמים, בקצב, הקהל הצטרף, ואחרי הפעם השמינית הוסיף: "חופש! אהבה! רוקנ'רול!", ואז בעט את הפזמון בבעיטת וולה אדירה בסגנון מנור סולומון, ישר לידיים של 2,500 המעריצים שקפצו באוויר, כאילו לא היו בני ארבעים פלוס. בסוף השיר, כשהלהקה ירדה לפני החזרה להדרן, חלק מהקהל המשיך לצעוק "ד-מו-קרט-יה"!. כשהם חזרו לבמה, הקהל שוב צעק "ד-מו-קרט-יה!" בקצב. זה היה הרגע שהגדיר יותר מכל את המופע הזה, ואת סגירת המעגל שבו, שהחלה לפני 30 שנה, כ"שאיפה הילד", מלהקות הרוק הכי גדולות שידעה המדינה, הוציאה את אלבום הבכורה שלה "זמן סוכר", אלבום שהגדיר את הרגע ההוא בזמן המוזיקלי של ישראל.
זה קרה ב-23 בפברואר 1993, יום שלישי בשבוע. אחרי יותר משלוש שנים של הופעות ברחבי הארץ ואחרי שקרעו את עצמם באולפן ההקלטות טריטון עם המפיק יובל שפריר והטכנאי אייל דפנא, יצא "זמן סוכר" של "איפה הילד" לחנויות. יום לפניו יצא "דברים בלחש" של כנסיית השכל. שבועיים וחצי אחר כך יצא הראשון של "מופע הארנבות של ד"ר קספר". הרוק הישראלי פרח, רבין היה בשלטון, השלום נראה באופק, חמי רודנר היה לשילוב מקומי בין מיק ג'אגר לקורט קוביין. בתחילת הקיץ הוציאו "איפה הילד" את הסינגל "מישהו שומע אותי" והפכו מיד לדבר הכי חם בארץ, לשער של עיתוני הנוער, לכתבה בטלוויזיה ביום שישי בערב, לפס-הקול של התקופה.
שלושים שנה חלפו, והם הצליחו, כלומר הם שרדו כלהקה, כמוזיקאים, כשחגגו בשתי הופעות מלאות בהאנגר 11, לעיני 5,000 איש בסך הכל, פותחים עם "אחד אלוהים" הנצחי, משירי המחאה והנבואה הגדולים שנכתבו כאן, שתמיד יהיה רלוונטי, על גנרלים ופוליטיקאים והתקשורת והשטן והמלחמה האולטימטיבית עם הערים המופצצות - וסוגרים בסוף ההדרנים עם שיר המחאה הגדול השני של האלבום, "אמריקה קרובה" הפאנקיסטי, שפותח אותו עם דיסטורשנים של גיטרות, זעקה אדירה ותופי מלחמה ומילים על התבהמות וקרבות רחוב והצעקה "להרוג את כולם!". הכי רוק ישראלי שיכול להיות, הכי מכאן, הכי מחובר, הכי עכשווי, הכי שוב פס-הקול של התקופה.
"ערב טוב, תל אביב החופשית!", צועק רודנר בין "אחד אלוהים" לשיר הנושא "זמן סוכר", ומוסיף: "ערב טוב אנרכיסטים!". אלה ימים בהם רוקרים אמיתיים לא שותקים, ובלי לנאום נאומים פוליטיים או להתלכלך, רודנר מראה בערב הזה מי הוא ממשיך דרכו האמיתי של שלום חנוך.
רודנדר על הבס והשירה, יחד עם אסף שריג ואופיר בר-עמי בגיטרות ושירה ואסף מרוז בתופים, לקחו את הקהל למסע עמוק אל תוך "זמן סוכר", כולל השירים הפחות מוכרים שבו, שירים שלא נוגנו שנים בהופעות שלהם, כמו "ציפור גן עדן" המכוסח, "קראת את מכתבך" הסנטימנטלי, "יושב בכורסא" ו"איפה הרוח" בעלי נעורי הנצח ועד "כנפיים" המיסטי, ששר שריג למילים שכתב אביו ז"ל. מי שאוהב את הלהקה באמת ומי שגדל על האלבום, לא יכול היה שלא להתרגש. "אלוהים השאיר אותנו בחיים כל השנים כדי שנוכל לנגן לכם את השירים האלה", אמר רודנר לקהל בעוד אבחנת רוקנ'רול מדויקת.
מאז שחזרו לפעילות שוטפת לפני 15 שנה, נכחתי ביותר מ-15 הופעות של איפה הילד. ראיתי אותם ממלאים את הבארבי פעם אחרי פעם, משלבים כוחות עם "מוניקה סקס" ואמנים אחרים, משנים את הרכב השירים במופע, מנגנים טוב יותר ופחות (לרוב יותר). אמש היה זה אחד מערבי השיא שלהם. הם ניגנו מצוין, הסאונד היה מעולה, הם היו חדים ומדויקים, שלטו באירוע, שלטו בהתרגשות. זה לא מובן מאליו כי זאת כמובן לא הפעם הראשונה ש"איפה הילד" מופיעה בהאנגר בתולדותיה, אבל עדיין, ועם כל הוותק והניסיון, היכולת כלהקת רוק לתת את המקסימום מול כזאת מאסה של קהל, היא יכולת שדורשת הכנה ותרגול. אף להקה לא עוברת ממועדונים לאצטדיונים ביום אחד. וכשאתה ברוקנ'רול ועולה לבמה חשוף עם ארבעה כלים - שתי חשמליות, בס ותופים - בלי מחשב וקלידים וכל מיני קשקושים וגימיקים שיחפו על הטעויות שלך ויסחבו אותך כשאתה מפשל, אתה חייב לענות על הקלישאה, שאומרת שלהקות רוק משתבחות עם השנים ובגיל מבוגר מנגנות טוב יותר את להיטי הנעורים מפעם. אמש "איפה הילד" הוכיחו שכמאמר "כולם רוצים חבר", הקלישאה נכונה.
האירוח של "כנסיית השכל" היה מגניב. "איפה הילד" שרו כמעט לבד כמעט את כל "היינו עושים אהבה". יורם חזן וחבריו החזירו להם ב"לבן בחלום שחור", שיר שבקלות יכול להיחשב כחלק מהרפטואר שלהם, ושתי הלהקות התחברו מלא ל"איתך אל הים" עם קריצה ל"ashes to ashes" של דיויד בואי. טל גורדון, פעם מריאן פיית'פול משלנו, ריגשה ב"הכעס", ההמנון הענק שכתבה ל"רוקפור". השילוב עם ירמי קפלן ב"נפלת חזק" (שכן, נכתב עליו ועל דנה ברגר) הוא כבר בגדר קלאסיקה, הבחירה ב"מדוע לא באת" התבררה כנהדרת ואיך אפשר בלי "הדפוק הזה". קפלן הפיטר פן הוסיף את ממד הריחוף על הבמה ובסך הכל זכו המעריצים לסוג של נשף רוק, שכמובן החזיר אחורה במכונת זמן לניינטיז. להדרנים הם שמרו את שתי בלדות הגלגלצ האולטימטיביות שלהם, "רק בשביל לקבל חיבוק" ו"הביאו את הסתיו" ונתנו לקהל את השירה בציבור שהוא כה אוהב.
בשני הסיומים של המופע, בסוף של "מישהו שומע אותי" ובסוף של "אמריקה קרובה", הניף רודנר את שתי ידיו בגאווה, אוחז את גיטרת הבס שלו גבוה באוויר, מביט בקהל במבט של כיבוש וניצחון. עכשיו ברור מי ראש העיר האמיתי של תל אביב.