קרוב לעשר שנים עברו מאז שסיה התחילה להופיע על במה עם פאה בלונדינית המסתירה את פניה והפכה לסמל המזוהה איתה, כחלק מרצון לשמור על פרטיותה. במקביל, בזמן הזה היא גם בחרה שלא להופיע בעצמה בקליפים שלה. יש במאי קליפים שיכלו להתחרפן מהחלטה כזאת של כוכבת. הישראלי ליאור מולכו, שביים קליפים רבים של הזמרת בעשר השנים האלה, דווקא נדלק מהאתגר.
"זה אתגר שהוא ברכה בעיני", אומר מולכו, "אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בקריירה באופן כללי זה לעבוד עם סיה, ואני מאוד אוהב שנתנו לי את הכדור המסובב הזה - אפשר לעשות הכל חוץ מלהראות את האמן בקליפ כי הוא לא רוצה. זה פתח אפשרויות. ניסינו לחשוב, ממש גירדנו את הראש, מה לעשות. כבר בקליפ לשיר 'Alive', מתוך עבודת צוות, עלינו על העניין של לייצר את הדמות המרדנית הזאת עם הפאה ובלי פנים. לפני שעבדנו איתה, סיה כבר השתמשה בפאה על הראש, ואנחנו אמרנו אוקיי, בואו נעשה משהו איקוני עם הפנים האלה שלא קיימות, זה רק הפאה. וכולם מאוד מאוד אהבו את זה, ואנחנו מדי פעם חוזרים על הדמויות האלה. בילדותי, גדלתי על קליפים וחשבתי שהקליפים הכי מעניינים היו אלו שהאמן לא נמצא בהם. התמזל מזלי הגדול ואני עובד עם כמה אמנים שאומרים: כן, עזוב, אני לא צריך להיות בקליפ, תעשו משהו באנימציה או משהו כיפי, בלעדי. מבחינתי זה תענוג".
לא רק סיה נמנעת מחשיפת פניה בתקשורת. גם מולכו, אחד מבמאי הקליפים הישראליים המצליחים והמוערכים ביותר בארץ ובעולם, בחר עד כה להסתתר מחשיפה, לשמור על פרטיותו ונמנע מראיונות עיתונאיים. הוא חתום על מעל ל-200 קליפים, בהם של מוזיקאים ישראלים מהשורה הראשונה כמו עידן רייכל, קובי אוז, רמי קליינשטיין, מירי מסיקה, שרית חדד ומשינה, ובהם גם לא מעט של כוכבים בינלאומיים, בראשם סיה, ולצידה גם שון פול, דייוויד גטה, אלאניס מוריסט, אנריקו איגלסיאס והלהקות וויזר וסטון טמפל פיילוטס. עבודת היצירה והבימוי שלו זכתה לשבחים, וכונתה למשל "חתרנית" על ידי מגזין רולינג סטון ו"מקורית ביותר" על ידי הבילבורד. כעת, בגיל 45 ואחרי שנים של הצלחה אדירה, מולכו שובר שתיקה בריאיון ראשון, המתקיים בשיחת טלפון מלוס אנג'לס בה הוא חי קצת יותר מעשור.
הסיבה שהסכים להתראיין לראשונה היא קידום קליפ אנימציה קסום בבימויו לשיר החדש והנוגע "אם תתן לי חלקי" שמבצעת דנה וישינסקי, בתם של השחקנים שלמה ואסנת וישינסקי. את שיר האהבה הכואב כתבה לאה גולדברג, הלחין עדי מדנס ועיבדו והפיקו דודו טסה וניר מימון. התוצאה מרגשת ובעלת גווני רטרו עזים, ומתכתבת עם קלאסיקות ישראליות גדולות גם בלחן ובעיבוד - וגם בקליפ האנימציה היצירתי, המבוסס על יצירה אחרת של גולדברג, "דירה להשכיר", שבו הדמויות מסיפור הילדים האהוב מקבלות חיים משלהן.
היצירה הזאת היא מפגש מוצלח נוסף בין מדנס ומולכו, שהקליפ השני שביים בחייו היה לשיר של המוזיקאי, הרבה לפני שביים לענקים בארץ ובחו"ל. "עדי השמיע לי את השיר המהמם, הציע לי לביים את הקליפ והפנה אותי לסרט דוקומנטרי על גולדברג. צפיתי בו. הוא כמובן מאוד עצוב כי יש לה סיפור חיים מאוד עצוב - היא איבדה אבא בשואה, היתה לה אהבה נכזבת ולא היו לה ילדים למרות שמאוד אהבה ילדים. ופתאום בסרט יש תמונה שלה על גג בתל אביב, יושבת ומקריאה את 'דירה להשכיר' לקבוצה של ילדים, כשהיא כבר בשנות השישים לחייה. התמונה הזאת פשוט שברה לי את הלב, זה כל כך עצוב. משוררת העל שכתבה את אחת הקלאסיקות הכי חשובות לילדים בהיסטוריה הישראלית יושבת שם בלי ילדים, ומקריאה את הספר לילדים. התקשרתי לעדי, ואמרתי לו כן, יש לנו את זה. בנוסף לתמונה הזאת מהסרט, 'דירה להשכיר' נבחר לקליפ גם בגלל שהוא מתקשר לשיר 'אם תתן לי חלקי', הסיפור על מישהי שנשארה מאחור. זה פשוט כתב את עצמו".
ליאור מולכו נולד בדצמבר 1977 בכפר סבא, בן למעצבים והמחנכים רותי ויקי מולכו, מייסד המרכז ללימודי עיצוב ויטל, ואח למיכל מולכו, פרופ' להיסטוריה ובעברה עורכת מוזיקלית בגלי צה"ל. בגיל שמונה התחיל ליצור סרטי סטופ מושן בהשראת "מלחמת הכוכבים". בחטיבת הביניים, הוא מספר, "הייתה לי מורה מאוד נחמדה שראתה שהדרך היחידה שתגרום לי לעשות משהו זה לתת לי לעשות סרטי אנימציה, וכך היה".
הוא קיבל מצלמת וידאו לבר מצווה ובאותה תקופה החל לצלם קליפים, ובבגרותו, הקליפ המקצועי הראשון שעשה היה לטל גורדון, לשיר "רציתי שזה לא ייגמר". "טל האמינה בי", אומר מולכו, "וזה עדיין הקליפ האהוב עליי. אני חושב שעשיתי שם עבודה לא רעה". במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים הוביל צוות הפקה שביים קליפים לשורה ארוכה של אמנים ולהקות מהשורה הראשונה במוזיקה הישראלית, ובהם קובי אוז ("הוא בנאדם נפלא, היה חיבור מהרגע שנפגשנו וכל עבודה משותפת שלנו היתה אחרת"), משינה ("בילדותי ראיתי את הקליפ של 'רכבת לילה לקהיר', ולעבוד עם משינה זו היתה הגשמת חלום, והם היו אנשים הכי צנועים ונעימים"), גבריאל בלחסן ("הוא היה בנאדם שמאוד מעניין להכיר"), מיקה קרני ("שלקחה אותי לכיוון של אופנה עם 'מגדלור'"), אמיר פרישר גוטמן ("היה מלא חוכמה ורוגע ותענוג לעבוד איתו"), דני סנדרסון, עידן רייכל, רמי קליינשטיין, שרית חדד, קורין אלאל וגלעד שגב. בשנת 2005 זכה מולכו בפרס במאי השנה בתחום הקליפים בטקס פרסי עמ"י שקיים ערוץ 24.
מולכו העביר את מגע הקסם שלו גם למסך הגדול. ובשנת 2011 יצא לאקרנים, אחרי חמש שנים של עבודה, סרט קולנוע עצמאי בשם "שני דגלים", עליו הוא חתום כתסריטאי וכבמאי. הסרט מתרחש בארץ ישראל בשנת 1939, ועוסק ביאשק, נער צעיר מפולין שמעפיל באופן לא חוקי ומאומץ על ידי חבורת ילדים הנאבקת באויב משלה: שאול, הבריון של הגימנסיה. ביחד עם חברים יאשק מקים מבצר, "חומה ומגדל" מעשה ידיהם שיגן עליהם. למרות שהוא הופק בתקציב של בערך רבע מסרט קולנוע ישראלי ממוצע, הוא עתיר באפקטים מיוחדים שמשחזרים את תל אביב של לפני 70 שנה, ולראשונה בקולנוע הישראלי, נעשה בו שימוש בקנה מידה הוליוודי בבניית מיניאטורות לצרכי צילום בסרט, כדי לשחזר אתרים בתל אביב של סוף שנות השלושים שהיו ואינם קיימים יותר, ובהם כיכר דיזנגוף ההיסטורית, קולנוע מוגרבי וגימנסיה הרצליה. הסרט זכה בשני פרסים בפסטיבל "MOONDANCE" בקולורדו בקטגוריות סרט הילדים הטוב ביותר ופרס חביב הקהל.
לפני 11 שנה מולכו עזב את ישראל ללוס אנג'לס, ארצות הברית. "מי שמכיר אותי, כמו חברי ילדות, תמיד ידעו שאני אגיע לכאן, לא היה ספק בזה", הוא אומר, "מהיום שבו קיבלתי מצלמת וידאו לבר מצווה רציתי להגיע לכאן ולעשות קליפים. זה הדבר שהכי עניין אותי בעולם. אני מת על מה שבאנגלית קוראים Music Videos ובארץ קוראים לזה בשם פחות מוצלח, קליפים. מבחינתי זו צורת אמנות. ומה שמתבקש זה לבוא לעשות את זה כאן".
בנוסף לרצון ליצור בארצות הברית, מה עוד גרם לך לעזוב את הארץ?
"לפני כ-11 שנה פחות או יותר קנו את ערוץ המוזיקה, הפסיקו לעשות קליפים, ואיזה בנאדם אחד השתלט על כל תעשיית המדיה בישראל. אז אתה אומר, אוקיי, הגיע הזמן. וכאן, באל. איי. הרגשנו שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. ראו שאנחנו מוכנים לעבוד קשה, ואמרו לנו - בואו".
ביחד עם בת זוגו דנית, בסטודיו הביתי של חברת ההפקה שלו "Neon Cat", מולכו עבד בעשור האחרון עם שלל אמנים בינלאומיים גדולים, ומעל כולם, כאמור, מתנוסס שיתוף הפעולה המהדהד ביותר שלו עם סיה, שהחל כשביים קליפ מילולי ללהיטה "Alive". בתשובה לשאלה כיצד נוצר הקשר עם הזמרת, מולכו משיב כי מדובר בתוצאה של עבודה קשה. "הגענו לתשומת הלב של אנשים שעובדים עם סיה לאחר שעבדנו עם הרבה אנשים. זה המון עבודה עם הרבה מאוד דיוק. זה כמו להיות ספורטאי אולימפי. אתה עובד כל יום, כל היום, כל הזמן. אין חופש".
הפריצה הגדולה של מולכו בארצות הברית היתה באמצעות שיתוף הפעולה עם סיה בקליפ הרשמי ללהיט "Cheap Thrills", בגרסת הרמיקס הרשמית שלו הכוללת את קולו של הראפר שון פול, שיצא בפברואר 2016. הקליפ המיוחד, שכולו בשחור-לבן, מדמה תוכניות ריקודים משנות החמישים בטלוויזיה האמריקנית, ושני רקדנים שחובשים פאות בסגנונה של סיה. עד היום הגיע הקליפ למספר צפיות אסטרונומי ובלתי נתפס - מיליארד ו-800 מיליון.
"כן, זה בהחלט מספק", אומר מולכו על נתוני הצפייה. "אני אוהב לקרוא את התגובות ביוטיוב. זה כיף לראות שמישהו אומר 'בכיתי' או 'התרגשתי' או 'איזה יופי'. הקליפ 'Cheap Thrills' היה באמת פרויקט שגם מאוד נהנינו מהכתיבה והעשייה שלו, והקליפ הזה הוא אנחנו. זה היה רעיון של דנית והוא מתאים לחוש ההומור המפגר שלי. הם מאוד אהבו את זה וזה זכה לתגובה מאוד יפה. אז אמרנו לעצמנו: אוקיי, זה קורה. אנחנו וכל המערך של סיה וחברת התקליטים הבנו שכולנו באותו ראש, כולם אוהבים לעבוד ביחד. מאז אני מאוד נהנה לעבוד עם סיה ועם הצוות שלה, אלו אנשים פנטסטיים".
בעבודה המתמשכת עם סיה, מולכו ביים לה בין השאר קליפים גם לשיר "Never Give Up" מפסקול הסרט "סארו - הדרך הביתה", וכן לשירים "Move Your Body" ו-"Floating Through Space". ומאז 2017 הוא מביים מדי שנה קליפ לשיר שלה לחג המולד. אחד מהקליפים האלה, לשיר "Snowman", זיכה את מולכו בשנת 2021 בפרס בטקס פרסי קליאו הניתנים על יצירתיות בתחום הפרסום והעיצוב.
קליפ אחר של סיה, "Flames" בו היא משתפת פעולה עם דייוויד גטה, שמולכו ביים בסגנון הקונג פו, היה מועמד לפרס הקליפ הכי טוב בטקס פרסי MTV. "זה אחד הקליפים המרגשים כי זה סרט נינג'ות, ונינג'ה אמריקנית זה משהו שתמיד מאוד אהבתי", אומר מולכו, "אני מאוד אוהב אמנויות לחימה. כילד השתתפתי בחוג ג'ודו, אבל הייתי כל כך רזה שהגיע השלב שבו אנשים שהייתה להם חגורה ירוקה כמו לי היו עושים לי פו והייתי נופל, אז הפסקתי להתחרות. אבל אני אוהב אמנויות לחימה ותמיד היה לי חלום כמוס להיות פעלולן. כשהייתי ילד, בסרטים הראשונים שלי במצלמות וידאו ביתיות, ראו בעיקר אותי חוטף מכות ואז זורקים אותי מכל מיני גבעות. זה הדבר שהכי אהבתי לעשות כילד. אז היה ממש תענוג לעבוד בקליפ הזה עם פעלולנים שעובדים בסדרות טלוויזיה, על כוריאוגרפיה של קרבות. תגיד, אתה יכול לקפוץ איזה שני מטר באוויר? בטח! זה היה ממש כיף. וזה המון המון עבודה וחזרות. היה חובש על הסט והיה צריך להיות מאוד מאוד זהיר. והיה כיף לעבוד גם עם השחקן המקסים דני טרחו".
נינג'ות קיימות לא רק בקליפ הזה של מולכו אלא גם בחייו. רוב הצוות שלו מורכב מנשים, ובראשן דנית בת זוגו, אם בנו, צלמת ועורכת ושותפה מלאה ליצירותיו. "נפגשנו בישראל לפני 20 ומשהו שנה על הסט של הקליפ הראשון לטל גורדון, ומאז אנחנו ביחד. תמיד עבדנו ביחד, ועברנו לארצות הברית ביחד. ועכשיו יש ילד קטן, וגם הוא עובד איתנו. וכמובן יש צוות של אנשים, אנימטורים, פסלים ועוד הרבה אנשים שתורמים מהכישרון שלהם", הוא מספר.
ביחד, הם יוצרים קליפים מושקעים במיוחד, והמחויבות שלהם למקצוע היא טוטאלית. "כשעשינו את הקליפ 'Flames', אני ודנית כצלמת ראשית, היה לנו תינוק בן שלושה שבועות", אומר מולכו. "קיבלנו את הפרוייקט הכי גדול של החיים שלנו, תקציב ענק של מאות אלפי דולרים, ואחד האמנים הכי גדולים בעולם, וכל זה בזמן שיש לנו תינוק בן שלושה שבועות. אז בסדר, יופי שיש לך תינוק בן שלושה שבועות, מה תעשה? תגיד להם 'אני רוצה לצלם בחודש הבא'? אז אבא שלי, יקי, הגיע מישראל והוא היה עם הבן שלנו על הסט, וטיפל בו!".
שמע, להטיס את אבא מישראל ללוס אנג'לס לשמירה על הבן שלך, זה הבייביסיטר הכי יקר ששמעתי עליו.
צוחק. "כן. ואז, בגלל שהסטים כאן הם מאוד סגורים ואסור להכניס סלולרים ומכשירים על הסט, אנשיו של דייוויד גטה שאלו אותי: תגיד, יש לך במקרה מישהו שיכול לצלם 'מאחורי הקלעים' ולראיין את דיוויד על הסט? אז הצעתי את אבא שלי, כך שהוא גם היה בייביסיטר וגם צילם 'מאחורי הקלעים' וראיין את דייוויד גטה, וזה נמצא באינטרנט. ובקליפ אחר שצילמנו במשך שלושה שבועות בסטופ מושן למייקל בובלה, כשהילד שלנו היה בן כמה חודשים, הסבתא, אמא של דנית, הגיעה לעשות בייביסיטינג".
במחויבות המוחלטת שלהם, הוא אומר, התעשייה מבחינה. "כשסיימנו את 'Cheap Thrills' קיבלנו זר פרחים הביתה עם כרטיס מסיה והצוות, שאומר: 'תודה רבה על תשומת הלב שלכם לפרטים'. בגלל זה אני כאן. כי כאן אתה נמדד על זה, על הדיוק. יש המון אנשים מוכשרים בעולם. צריך גם לדייק".
אני מניח שזה לא קל, ההקרבה הזאת, העבודה האינסופית, הפרפקציוניזם.
"אני זוכר שלפני שעברתי לכאן הייתי בהרצאה עם האנשים שעבדו על עיצוב הפסקול והאפקטים הקוליים בסרט 'טיטאניק'. זה אחד הצוותים העסוקים ביותר בעולם, שהמציא את תחום עיצוב הפסקול. והם אמרו, אחרי שיצא 'טיטאניק', אין חג מולד. תמיד יש פרויקט יותר גדול. זה כמו ספורטאי שמתאמן לאולימפיאדה. אתה לא יכול להגיד 'אני עסוק היום' או 'יש לי משפחה בעיר' או ווטאבר. יש אולימפיאדה, אז יש אולימפיאדה. אתה מתאמן בשביל זה כל החיים שלך, כל הזמן. זה אותו דבר. הרבה מאוד עבודה. האתגר הוא To keep up. צריך להיות מאוד מאוד מדויק. זה [כמו] נגן תזמורת. כשאתה מופיע בפילהרמונית, אתה לא יכול שיהיה לך יום לא טוב. אין כזה דבר. זה לשמור על רמת תיפקוד אופטימלית כל יום, כל היום, כל החיים. ואף אחד כאן לא מעיר לי הערות אמנותיות. זה לא כי אני כזה גאון. פשוט כי זה לא עובד ככה. לכל אחד יש את הג'וב שלו. אני - הג'וב שלי זה לעשות קליפ".
וזה שונה מישראל, המצב שבו לא מעירים לך הערות אמנותיות?
"בישראל עוד היה צריך לנהל את השיחה על למה צריך לעשות קליפ. ונהיה מעייף לעשות את השיחה הזאת. למה צריך לעשות קליפ? ככה. כי יש כמה ביליונים של אנשים שמחכים לראות אותו. זה למה".
שלא לדבר על ההבדלים הענקיים בין תנאי ההפקה בארץ לאלו שבלוס אנג'לס.
"זה אחרת. תן לישראל עוד 250 שנה. זו השוואה לא הוגנת. אני אוכל כאן ברשת המבורגרים שהיא יותר ותיקה מישראל. אז אי אפשר להשוות בין ישראל לארצות הברית. וגם אי אפשר להשוות בין אנגליה לארצות הברית".
היה משהו בתעשייה האמריקנית שהיה קשה לך לקבל או שהפתיע אותך לרעה?
"היה קשה מאוד להבין את הגודל. יש עשרות אנשים, ליטרלי עשרות, ביני לבין כל אמן ספציפי שאני עובד איתו. ולכל אחד מהם באמת יש ג'וב. אני לא יודע אם בחברת תקליטים בישראל יש עשרות אנשים בחברה כולה. זה סדר גודל אחר. זה לעבוד מול תאגידים. זה כמו שתשאל מישהו איך זה לעבוד מול לקוח פרטי לעומת לעבוד מול התעשייה האווירית. הוא יגיד לך, תקשיב, בתעשייה האווירית לפעמים לוקח חודשים עד שמשהו קורה. מצד שני, הם עושים את זה כל יום, כל השנה, הם כל הזמן מייצרים מטוסים או מה שהם עושים שם. הם באים לעבודה ועושים מטוס. זה לא שהם באים ואומרים: 'טוב, איך בונים מטוס?'. זה הג'וב שלהם. כולם עושים את זה כבר 50 שנה. כולם יודעים מה הם עושים. הם למדו את זה בבית ספר. אז אתה מגיע וצריך להשתלב בתוך תעשייה ענקית, להבין את הקצב ולמצוא את המקום שלך. זה מאוד שונה מישראל, שבה רוצים קליפ, אז תתקשר לזמר הזה, ותפגוש אותו לקפה ותחליטו מה עושים. שזה בסדר, אבל אי אפשר לבנות מטוס ככה. אתה מבין, התעשייה האווירית לא מתנהלת ככה. זה תאגידים. הכל כאן זה תאגידי ענק. לוקח זמן להבין את זה".
עד כמה נוצרים קשרים אישיים עם הטאלנטים הבינלאומיים שאתה עובד איתם?
"יש קשרים אישיים, אבל יכולות לעבור שלוש שנים בין פרויקט לפרויקט עם אמן. כשעובדים, העבודה היא מאוד מאוד נעימה. תמיד אומרים, 'תיזהר לא לפגוש את האנשים שאתה מעריץ. היה לי מזל שכל מי שפגשתי ועבדתי איתו היו אנשים ממש נחמדים וטובים. זה כמו שאתה מגיע למסעדה וכולם מרוצים, אז אתה יודע שהבוס טוב, ומנהל המשמרת טוב. וכשאתה מגיע למסעדה והמלצר לא נחמד אז אתה יודע שמנהל המשמרת לא בן אדם נחמד. זה ארגון ענק, אתה עובד מול עשרות אנשים כשאתה עובד עם אמנים כאלה. וכל אחד יותר נחמד ויותר עוזר מהשני. ואיזה יופי שאלאניס מוריסט היא בנאדם מקסים! זה נורא נחמד, אני מאוד אוהב את המוזיקה שלה".
הסרט "שני דגלים" שיצרת זכה לשבחים ופרסים. יש לך תיאבון ליצור סרט נוסף?
"פחות. אני מאוד אוהב שבקליפים שיש מהלך שבו בתוך חודש-חודשיים אתה עובר מהרעיון למשהו גמור, יש בזה משהו מאוד מספק. תמיד אהבתי קליפים, כי קליפים בעיני זה קולנוע טהור. זה מוזיקה ותמונה. אין אפילו דיבורים שמפריעים. זה הטעם שלי בקולנוע, אני אוהב סרטים אילמים, אני אוהב את הרגעים בסרטים שאף אחד לא מדבר והמצלמה זזה ויש מוזיקה. אז מבחינתי קליפים זה מושלם".
בקליפ החדש "אם תיתן לי חלקי" באה לידי ביטוי האהבה שלך להיסטוריה מהמאה הקודמת. גם "Cheap Thrills" של סיה מדמה תכנית ריקודים בפיפטיז, ו"שני דגלים" מתרחש בתל אביב של 1939. מאין נובעת התשוקה לרטרו?
"אני שקוע עמוק בהיסטוריה. יש לי אחות שהיא פרופ' להיסטוריה. אבא שלי חובב היסטוריה גדול. גדלנו בבית על ספרי היסטוריה, טיילנו בכל העולם, ממצרים העתיקה ועד טירות באירופה. אני מאוד אוהב דברים תקופתיים, יש בזה משהו רומנטי. ואיך אומרים? מי שלא יודע את ההיסטוריה שלו נידון לחזור על הטעויות".
זמרת הקליפ החדש שלך, דנה וישינסקי, היא למעשה פסיכולוגית קלינית. במה היית עוסק אם לא היית במאי ויוצר?
"הייתי ביולוג ימי. יש לי המון אקווריומים. יש כאן הרבה יותר מדי דגים".
כשהיית ילד וצילמת את עצמך נזרק מכל מיני גבעות, יכולת לדמיין את גבעות הוליווד ולחלום שקליפ שלך יגיע למיליארד ו-800 מיליון צפיות?
"כשהייתי במגמת קולנוע בתיכון אלון, מורים וחברים לכיתה לגלגו על הרצון שלי לעשות קליפים, בגלל שזה לא 'קולנוע'. כשרציתי לעשות קליפים בישראל ועוד לא היה ערוץ מוזיקה, עשיתי קליפים לכל מי שרק הסכים, וחברים שעבדו בתעשיית הבידור חשבו שאני הוזה. דנית הייתה הבן אדם היחידי שהאמין בחזון, שאמרה 'בוא נלך על זה'. אז התשובה היא כן, מפני שהדרך לכאן הייתה מלאה בעקשנות. היום אני בדיוק במקום שדמיינתי כשהייתי ילד. הדרך לכאן הייתה מאוד מפתיעה ועדיין לא ברורה לגמרי אבל אני מרגיש שהגשמתי את חלום הילדות שלי".