אין בעברית תחליף ראוי למילה האנגלית "Tight". לפי מילון מורפיקס התרגום לעברית של המילה הוא "הדוק, צמוד או לחוץ". זה בולשיט כמובן. טייט זה פשוט טייט. ירים יד מי שקורא למכנסיים צמודים בשם העברי הכשר "צמודונים", במקום פשוט - "טייטס". באנגלית, "טייט" זה סלנג דו-קוטבי. שחור ולבן. טוב ורע. מצד אחד, טייט זו הגרסה הנשגבת של ה"קול" הישן והטוב. דרגה אחת מעל פאקינג-איי. מצד שני זה גם מסמן קושי וכעס. מישהו שהוא "טייט" יכול להיות בו זמנית האדם הכי לוהט בחדר, וגם הכי עצבני. זו מילה לירית ודינמית, שמתאימה את עצמה לכל סיטואציה. ספציפית, במוזיקה, המילה טייט יכולה להחליף אלף תווים. אני מתעקש להתעכב על המילה הזאת, שאין לה תרגום אותנטי, כי אין מילה טובה יותר כדי לתאר את ההופעה של טראוויס סקוט בפארק הירקון אמש. היה טייט.
חשוב לציין שהמילה "טייט" מתאימה פה בכמה מובנים. מצד אחד, מהרגע שהוא עלה לבמה ועד הרגע שהוא ירד, טראוויס סקוט הוכיח שהוא בשיא של המשחק שלו. זה לא מובן מאליו, בטח לאור ההיסטוריה שלו (ניגע בה עוד רגע). ובכלל, פארק הירקון, הנוהג לארח לא פעם אמנים שנזכרים לבוא לבקר בארץ הקודש בדמדומי הקריירה שלהם, לא רגיל לקבל אליו אמן שנמצא בשיא ההצלחה שלו. קשה לבקש יותר מזה. מצד שני, המילה "טייט" מתאימה פה גם במובן המילולי שמילון מורפיקס מציג. זו הייתה הופעה הדוקה, צמודה ולחוצה.
המארגנים טוענים שההופעה נמשכה 67 דקות. השעון שלי ספר בדיוק שעה. ברוטו. נטו זו הייתה ההופעה הקצרה ביותר שאני אישית ראיתי בפארק הירקון, ואולי בכלל. מההפקה נמסר עוד כי "זו ההופעה שהוא נותן בכל רחבי העולם. כך היה בלוס אנג'לס וכך גם באבו דאבי בסופ"ש האחרון". זו טענה נכונה, אם כי מעט מוזרה. ראשית, גם באבו דאבי וגם בלוס אנג'לס ההופעה הייתה חלק מפסטיבל, וכידוע בפסטיבלים הופעות מתקצרות. שנית, מוזר לתת את ההופעה בלוס אנג'לס כדוגמה, מכיוון שההופעה שם ארכה כ-35 דקות בלבד, לאחר שסקוט עלה באיחור לבמה והחשמל הופסק בהתאם להוראות שעת העוצר של קליפורניה.
הקהל בישראל שילם הרבה מאוד כסף כדי לראות הופעה מלאה של טראוויס סקוט, עם חימום ישראלי מצוין אמנם - אבל לא כתחליף למנה עיקרית מלאה. הישראלים לא הגיעו לראות פסטיבל עם טראוויס סקוט כהדליינר, אלא הגיעו למופע מלא של אחד האמנים המצליחים בעולם. העובדה שההופעה נגמרה שעה אחרי שהתחילה היא לאו דווקא רעה כשלעצמה. האורך, כפי שטוענים לא מעט גברים, לא קובע. מבחינת הסטליסט זו אכן הייתה הופעה מלאה - מה שזה לא אומר. כל הלהיטים הכי גדולים בוצעו על הבמה, בצורה הכי טובה שאפשר לדמיין בכלל, אבל התחושה הייתה של אירוע שכולו במטרה לסמן וי בלי תקלות - ובלי הרבה רגש.
החלק האחרון במופע, שהורכב מהשירים "Antidote", "Sicko Mode" ולסיום "Goosebumps" - היה אחד מהרגעים המוזיקליים הכי אדירים שהפארק ידע. שילוב של עוצמה מתפרצת, קהל מתמסר ואמן בשיא כוחו. ברגעים האלה היה קל לסלוח לכל הבעיות הטכניות שקדמו לסיומת המושלמת. אזור הגולדן רינג, כרגיל, היה גדול באופן חריג בהשוואה למתחמים כאלה בעולם, הסאונד היה משובש לאורך לא מעט שירים, ובין אם זה היה מכוון או לא, המסכים החשוכים בכלל לא הראו את דמותו של סקוט לאורך חלקים רבים מהמופע. את הכוכב על הבמה ניתן היה רק לזהות כמין צללית מפולטרת על רקע וילונות אפלוליים.
הדגש במופע של סקוט, כרגיל יש לומר, היה על המוזיקה והכוח החייתי של האמן על הבמה - אבל במרחק של מאות מטרים מהבמה על גבעת המופעים של פארק הירקון, רבים בכלל לא יכלו להרגיש את הכוח הזה, ובטח שלא לראות אותו.
עברו חמש שנים מאז שהוציא את האלבום אסטרו וורלד, זמן נצח במונחי הז'אנר. מי שראה את ההופעות שלו באותם ימים חזר עם מילים כמו "ליט", "טייט", "מוש" וכמובן "רייג'". אנשים נשבעים שזו הייתה ההופעה הכי טובה בעולם באותם ימים. לא רק בעולם ההיפ הופ אלא בכלל. בסוף 2021 הכל השתנה, כשמאות מעריצים נרמסו במהלך מנוסת הקהל בהופעה שלו ביוסטון, בזמן שהוא התעקש להמשיך לנגן על הבמה, ואף לעודד את ההתפרעות, כביכול מכיוון שלא שם לב למה שבאמת מתרחש בקהל. שבעה בני אדם מתו במקום, מאות נפצעו, רבים נשארו משותקים עד היום, עוד שלושה מתו בבתי חולים בהמשך.
סקוט לא מתייחס לטרגדיה על הבמה בתל אביב, בין אם מסיבות משפטיות (הוא עומד בפני כמה תביעות, גם באופן אישי וגם כחלק מהפקת האירוע) ובין אם בגלל שזה באמת לא מתאים. תהיה הסיבה שתהיה, סקוט בקושי מתקשר עם הקהל בצורה מילולית. חוץ מלהגיד מדי פעם "תל אביב" או לבקש מהקהל להרים אצבע משולשת לשמיים - הקשר בין סקוט לקהל מבוסס נטו על המוזיקה שלו. ייתכן שזאת הסיבה שההופעה הרגישה קצרה ו"הדוקה" כל כך. המקסימום שהוא הגיע אליו זה לבקש מהשורות הראשונות להפסיק להחזיק את הטלפון ביד, בקשה שממילא לא התקבלה על ידי הקהל.
הכל היה מדויק במופע, עם אפס הפתעות. האוטוטיון המוגזם, הרמקולים שהעירו את כל הילדים משינה ברדיו של 100 ק"מ מהפארק והבמה האפוקליפטית. בדיוק מה שהרופא רשם. היו שם אש ותמרות עשן שנורו מדי פעם בקדמת הבמה האפלה והלהיבו את הקהל, אבל בפועל רק הוסיפו עוד שכבת הגנה ויזואלית מפני דמותו של האיש שהקהל בא לראות, אך נאלץ להסתפק לרוב רק בצללית מרהיבה.
במשך חלקים רבים מהמופע סקוט עמד על פלטפורמה מוגבהת, הרחק מעל הבמה, כמין ג'ולייט ששר לעשרות אלפי רומיאו'ז. לקהל ששילם "רק" 380 שקל כדי לראות אותו מהדשא הוא נראה כנקודה בלתי נראית. גם אלה ששילמו 850 שקל בגולדן רינג נאלצו להתאמץ מאוד כדי לזהות את האיש הכמעט בלתי נראה שעל הבמה. בתוך המהומה המוקפדת הזאת, קל להתעלם מכך שעל הבמה נמצא תלמידו של קניה ווסט, ורוחו של האנטישמי המוכשר מנשבת בין הצלילים. את ואגנר אסור לבצע בישראל, את יה בינתיים מותר.
הקהל, למעט אלה שהיו קרובים מאוד לבמה או אלה שנעמדו בקרבת הגדר המפרידה בין הדשא לגולדן רינג, הגיב ביובש. האנרגיה בחלקים רבים בקהל הייתה כבויה לחלוטין. נראה שעשרות אלפים הגיעו לפארק לעשות וי על לראות אמן ענק, בדיוק כפי שהאמן עצמו עשה וי על לעשות עוד נקודה במזרח התיכון בדרך לחזרה לפסגת ה-A ליסטים של העולם.
סקוט נמצא במסע הקאמבק שלו כבר בערך שנה. זה לא קאמבק מוזיקלי, בינתיים, אלא בעיקר תדמיתי. בשנה שעברה לא הוזמן להשתתף בפסטיבלים בארה"ב, והשנה הוא כבר מגלגל שוב עשרות מיליוני דולרים רק מהשתתפות בפסטיבלים. בגיל 31 הוא כבר לא ילד פלא אלא טייקון ומותג מסחרי רווחי, לא פחות משהוא מוזיקאי. התדמית שלו, שהוכתמה בדם של 10 מעריצים שנהרגו בהופעה שלו (כולל ילד בן 9), לעולם לא תתאושש באמת. הוא לעד יהיה "הניצוץ" שהדליק את הגפרור, ואז המשיך לשפוך אש על השריפה במקום לעזור לכבות אותה.
מי שציפה לראות בישראל את המעריצים השרופים של טראוויס סקוט, אלה שמתמקמים בקדמת הבמה ומכונים על ידו "הרייג'רים" מבצעים מהלכי מוש פיט מסוכנים כיאה להופעות הגדולות שלו - קיבלו גרסה פרווה וכשרה לפסח של ריקודי פוגו בלתי מזיקים בעליל. ראיתי הופעות מטאל בקיבוצים עם יותר זעם מתפרץ. זה התחיל מהחלטה מוזרה לא למכור אלכוהול (לפחות באזור הגולדן רינג), בתוספת של שוטרים רבים שהתהלכו עם כלבי גישוש בקהל וחיפשו נרקוטיקה קלה. לרגע אפשר היה לחשוב שאנחנו לא בהופעה של טראוויס סקוט אלא של חנן יובל.
בנוסף, רגע לפני המופע עלה קול מהבמה שביקש בעברית לא ליצור מעגלי ריקוד בקרבת הבמה, בהוראת המשטרה, שנערכה להופעה כאילו הייתה הפגנה של אנרכיסטים בעד דמוקרטיה. הקהל הגיב בקריאות בוז חזקות, אבל בפועל שיתף פעולה - וסקוט, שבעבר היה מלהיב את הקהל להתעלם מכוחות האבטחה באלימות (ואף נעצר בשל כך ב-2015), לא ניסה להתעמת עם המציאות בדרכו לחזרה לפסגה.
בשורה התחתונה זו הייתה הופעה טובה מאוד של אמן בשיאו, דבר שקשה לבוא אליו בטענות במדינת ישראל בימינו ובכלל. קשה שלא לדמיין מה היה קורה בפארק אתמול אלמלא אותה טרגדיה ביוסטון ששינתה לנצח את הקריירה של סקוט, אבל לאור הנסיבות, קשה גם לדמיין את ההופעה הזאת מסתיימת בצורה טובה יותר - בכל המובנים. איימו עלינו בגשם, ובסוף היה נעים ויבש. אולי יבש מדי.
בקטנה
שעת העוצר בפארק הירקון היא אחת עשרה בלילה, וכמעט תמיד ההופעות נגמרות בקרבת השעה הזאת ושולחות את הישראלים למסע ייסורים עם תחבורה ציבורית בלתי מתפקדת. הפעם ההופעה הסתיימה בשעה 21:45 ושלחה את הקהל הביתה בשעה מוקדמת למדי, והתוצאה הייתה נפלאה. אנשים יכלו להגיע לתחנת הרכבת הקרובה, לצאת אל מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ולהגיע הביתה לפני חצות. שלא לדבר על תל אביבים שיכלו להגיע הביתה עוד לפני התחלת "הצינור" עם גיא לרר. מדהים שדווקא ראפר עם תדמית קשוחה כל כך לימד את הישראלים שזה טייט להתחיל הופעה בשעה נורמלית, ולחזור הביתה בשעה שפויה. כן ירבו.