תעשיית הקולנוע הישראלית מחזיקה כנראה בשיא עולמי: רשימה גדולה במיוחד של במאים שהחלו את דרכם כעיתונאי ספורט, אם זה בפרינט או בטלוויזיה. במועדון הזה חברים בין השאר ארי פולמן ונדב לפיד, שהיו כתבי ספורט במקומון "העיר", ודני מנקין, שביים כתבות בערוץ הספורט ובתוכנית סיכום המחזור המיתולוגית "הדקה ה-91".
בהמשך לכך, מנקין החל לפתח קריירה כבמאי של סרטי תעודה באורך מלא, וזכה להצלחה בארץ עם להיטים כמו "18 קילו של אהבה", שזכה בפרס אופיר. בעשור הקודם הוא עבר לאמריקה והשתקע בלוס אנג'לס, ומאז הוא פעיל שם. "איך אמר פעם אלון מזרחי? נורא רציתי להצליח גם באירופה וגם בספרד", מתבדח הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות. "תמיד נורא אהבתי כדורגלנים ישראלים שמנסים למצות את הפוטנציאל שלהם במדינות אחרות. היה לי ברור כי אם ארצה לפתח קצת יותר את קריירת הקולנוע שלי, אעשה זאת בארצות הברית, כי אני מאוהב בקולנוע אינדי אמריקאי ובסרטי מסע אמריקאים. זה לא בא במקום עשייה בישראל, זה פשוט מרחיב את האפשרויות".
במקום מושבו החדש, המשיך מנקין לביים סרטי תעודה, למשל דוקו מצליח על אולסי פרי. נוסף לכך, הוא גם ביים סרט עלילתי בשם "האם זה אתה?" בכיכובו של אלון אבוטבול, עוד ישראלי שמתגורר בלוס אנג'לס. עכשיו, לראשונה, הוא מוציא תחת ידיו סרט אמריקאי לכל דבר, דובר אנגלית, שכל השחקנים בו אמריקאים. מדובר בדרמה קומית בשם "עיירה קטנה", שעולה בסוף השבוע לאקרנים בישראל.
הגיבור הוא אלמן טרי. כשבנו תוהה איפה נמצאת אימו, הוא אומר לו כי היא נמצאת במקום בדיוני אי שם בהרים, שידוע פשוט כ"עיירה קטנה" - ומכאן שם הסרט.
האלמן חולם להיות סטנדאפיסט, אבל מתפרנס בינתיים כנהג אובר. באחת מן הנסיעות שלו הוא פוגש צעירה אובדת דרך גם כן, שמזמינה אותו ואת בנה להצטרף עמה להרפתקה במכונית השברולט של אבא שלה. התוצאה היא סרט אנושי, רגיש ומרגש, כמיטב המסורת של סרטי המסע האמריקאים.
סרטים כאלה היו פופולרים פעם, אבל כיום כבר פחות. הדבר הבולט ביותר אצל מנקין זה שהוא הולך נגד הזרם, ובניגוד לרוח ימינו, מביים יצירות שאין בהן גרם של ציניות. "ברק אובמה אמר פעם משהו בסגנון - תראו לי אדם ציניקן אחד שבנה משהו משמעותי", הוא מסביר. "אני מנסה לעשות סרטים מהסוג שהייתי רוצה לראות בעצמי. הסרט הזה הוא הפקה עצמאית, ואם כבר אני משקיע כל כך הרבה זמן, אנרגיה והון עצמי, אז שאיהנה מהתהליך ואהיה שלם איתו. לחברת ההפקות שלי קוראים היי ג'וד, ובכל הסרטים שלי יש ניסיון לקחת משהו עצוב ולהפוך אותו למשהו טוב יותר. בהוויה שלי אני הרבה יותר מקרטני מלנון. אני אוהב את הנאיביות ואת הדברים הפשוטים. יצא לי לעבוד עם ננסי ספילברג, אחות של סטיבן. לאורך כל כך הרבה שנים, הסרטים של ספילברג נשארים נאיבים, וזה מעורר השראה. לא חסרה ציניות בעולם. לא בהכרח צריך סרטים בשביל זה".
למה החלטת שהגיבור יהיה סטנדאפיסט?
"סיפרתי לזוגתי שאני כותב דמות של אבא, שלא מסוגל לדבר עם בנו בצורה מפורשת על המוות במשפחה. ראיתי שיש לה דמעות בעיניים. הבנתי שיש לי פה משהו, אבל לא רציתי שהסרט יהיה עצוב ותו לא, והדרך היתה להפוך את הגיבור לסטנדאפיסט. פגשתי בלוס אנג'לס הרבה נהגי אובר, וכמעט כל אחד מהם היה מציג את עצמו כשחקן, קומיקאי וכיוצא בכך, ומכאן נולד הרעיון של סטנדאפיסט לא יוצלח שמתפרנס כנהג אובר".
הפקת "עיירה קטנה" היתה בזמן הקורונה. "עשינו את הצילומים בלי מעורבות של האיגודים המקצועיים בתעשייה האמריקאית, כי אז היינו מחויבים לעשות בדיקות יומיות ולא היה לנו תקציב לכך", אומר הבמאי. "היינו בסוג של בועה. שמרנו על תנאים סטריליים ואף אחד לא נדבק או חלה חלילה, אבל לא היה לנו מערך יקר של בדיקות כמו בהפקות ההוליוודיות. התקציב שלנו היה קטן ומוגבל, ויכול להיות שרק בזכות החוצפה הישראלית שלי הצלחנו להרים פרויקט כזה בתקופה כזו".
את הצעירה המחוללת את המסע שבמרכז הסרט מגלמת תגלית נפלאה בשם קריסטל סנט ג'ון. בניגוד למנקין, שגדל בישראל במשפחה יהודית עם נטייה מסורתית, היא גדלה בקנזס במשפחה נוצרית שמרנית. "הדת שלי היא קולנוע, בכלל לא משנה לי מאיפה בא השחקן או השחקנית", אומר הבמאי. "בלוס אנג'לס, כל אחד הגיע מנקודה אחרת. אני הגעתי מתל אביב, קריסטל הגיעה מקנזס, וקנזס רחוקה מלוס אנג'לס בדיוק כמו שהיא רחוקה מתל אביב. ארצות הברית בנויה מעשרות מדינות ותרבויות שונות לגמרי. הגיעו המון שחקנים ושחקניות לאודישנים. העוצמה של קריסטל היתה מטורפת ועמדה בניגוד מוחלט לאישיות שלה, כי במפגש אישי על קפה היא היתה שקטה ועדינה".
איך זה להיות ישראלי בלוס אנג'לס ואיך זה לבקר בארץ בימים כאלה?
"אני מסתובב הרבה באוניברסיטאות, פסטיבלים, קהילות וכדומה. אני מרגיש שאני מייצג את ישראל. אני צריך לענות על שאלות, והשאלות הולכות ונהיות קשות יותר".
אתה בקשר עם במאים ישראלים אחרים שפעילים בלוס אנג'לס?
"אני בקשר עם גיא נתיב, עוד מהרגע שהתייעצתי איתו בסקייפ כשהתבלטתי אם לעבור. אנחנו משחקים טניס יחד".
עשית כתבות על כדורגל ועל כדורסל. למה אתה אוהב לשחק דווקא טניס?
"אני לא מעשן ולא שותה, טניס הוא הדרך שלי לפרוק לחצים. טניס הוא תהליך שלך עם עצמך ואני מאוד אוהב את התהליך הזה. זה מאמץ פיזי ומנטלי מטורף, וזה אימון טוב בפיצוח אתגרים. בזמנו פגשתי בפסטיבל ירושלים את ריצ'רד לינקלייטר. הוא אחד הבמאים שהכי השפיעו עליי, בזכות סרטים כמו "לפני הזריחה" ו"בויהוד", אבל כשנפגשנו, דיברנו בעיקר על טניס, לא על קולנוע"
כיום כבר יש אינספור סרטי דוקו ספורט ישראלים, אבל מנקין ביים באמצע שנות התשעים את אחד הראשונים שבהם - "כמו ארואסטי", העוסק בכדורסלן תיכונים שחולם להיות כמו מוטי ארואסטי, הכדורסלן האגדי של מכבי תל אביב.
"יום אחד ישבתי באולפני הרצליה, והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. מישהו שוב ושוב התקשר. זה היה מספר לא מזוהה, אז לא היה לי מושג במי מדובר. בסוף הרמתי - זה היה אריק איינשטיין. הוא אמר לי 'דני, אני לא מצליח להיזכר איך קראו לילד מ'כמו ארואסטי' וזה לא נותן לי מנוח. איך קראו לו? איך קראו לו?"
"התשובה היא כמובן גילי סמולבורד. הוא שיחק קצת באוסטרליה, והיום הוא חי שם".
דיברת בזמנו על הרצון להפוך את הדוקו על אולסי פרי לסרט עלילתי, ולהביא את הכדורסלן קווין דוראנט לככב בו.
"יש כבר תסריט, יש דיבור עם מפיקים, ויש בי רצון שדוראנט יככב. יש משהו באנרגיה שלו ובצורת המשחק שלו שמזכיר לי את אולסי".
מאיפה מצאת את השברולט שמככבת בסרט?
"חיפשתי אותה הרבה זמן, אבל בלוס אנג'לס אפשר למצוא הכל. רציתי מכונית קלאסית בטעם של פעם, כמו בסרטים של ג'יימס דין, ומכונית שיהיה בה משהו חלומי, שיערער את המציאות של הסרט".
מה התגובה הכי מעניינת שקיבלת עד כה לסרט?
"אני אף פעם לא מחפש להעביר מסר מסוים, אז תגובות של צופים תמיד מפתיעות אותי. שורד שואה אחד ניגש אליי ואמר לי 'הסרט הוא הסיפור שלי. כשהייתי בגטו בניתי לעצמי בראש 'עיירה קטנה' משלי וזה היה המקום שרציתי להגיע אליו. תגובות כאלה הן אחד הדברים הכי מרגשים שקורים לי במסע שלי עם הסרטים".
הקרנות לסרטיו של דני מנקין כולל מפגשים והרצאות ניתן להזמין כאן.