השנים האחרונות היו רכבת הרים מבחינתה של השחקנית האוקראינית דאשה טבורנוביץ'. הן כללו תפקיד ראשי ראשון בסרט גדול והשתתפות בפסטיבל ונציה, אבל גם מעבר בין ערים וארצות, מגיפה איומה ומלחמה נוראית.
הסיפור הזה התחיל לפני שלוש שנים. טבורנוביץ', שחקנית אוקראינית צעירה בלי זיקה מקצועית לישראל, קיבלה לידיה את התסריט של "ולריה מתחתנת", סרטה של מיכל ויניק המתרחש בארץ ועוסק בכלות מאוקראינה. "חשבתי שהתסריט כתוב מצוין, עם אירוניה ובלי שום דעות קדומות על נשים מאוקראינה", אומרת השחקנית בריאיון לוואלה! תרבות. "נכנסתי לאינטרנט לחפש מידע על הבמאית, והיא נראתה לי רצינית, אז כמובן שרציתי לגשת לאודישן".
כל זה קרה בשבועות הראשונים של המגיפה. טבורנוביץ', שהתגוררה בקייב, עברה לעיירה מרוחקת, אבל נדרשה לחזור לעיר הבירה כדי להצטלם לאודישן. "לקחתי מונית, והנסיעה נמשכה ארבע שעות ועלתה המון", היא משחזרת. "אמרתי לעצמי - אם לא אקבל את התפקיד, בחיים לא אראה את הכסף הזה בחזרה".
בסופו של דבר, המסע השתלם - טבורנוביץ' קיבלה את התפקיד וכך מצאה את עצמה במסע נוסף וארוך עוד יותר. היא טסה לישראל, שהיתה אז בין סגרים, כדי להצטלם ל"ולריה מתחתנת". השחקנית מגלמת בו את הגיבורה בשמה נקרא הסרט - צעירה אוקראינית, המגיעה לישראל לפגוש את החתן המיועד שלה, ש"קנה" אותה באינטרנט. אחותה, שחיה בארץ, התחתנה גם כן בנישואים כאלה. בתחילה הכל נראה אידיאלי, עד שוולריה מחליטה שבעצם הסידור הזה לא מתאים לה.
התוצאה היא אחד הסרטים הטובים של התקופה האחרונה, שבשבעים דקות בלבד מצליח ליצור דרמה ומתח ולהעלות שלל תהיות מרתקות, כולל שאלות גדולות כמו מה זו אהבה, מה זו עצמאות ומה זו תלות. לא מפתיע ש"ולריה מתחתנת" זכה להיות הסרט הישראלי היחיד בפסטיבל ונציה האחרון, הוקרן בשלל פסטיבלים בחוף המזרחי לאחרונה, קיבל 14 מועמדויות לפרסי אופיר וגם זכה בפרס התסריט (הגיע לו לזכות ביותר מכך). בסוף השבוע הוא עלה כאן לאקרנים, וכך גם הקהל הרחב יכול ליהנות מן הפנינה הזו.
חשוב להדגיש כי הסרט צולם לפני הפלישה לאוקראינה, וגם כי הגיבורות בו מגיעות מן האזור הרוסי של המדינה ודוברות רוסית - בחירה שכיום טעונה במשמעויות אחרות. "היום, זה טריגר בשבילי לראות את הסרט ולשמוע אותי מדברת ברוסית", אומרת השחקנית בריאיון שהתקיים בזום לרגל צאת "ולריה מתחתנת" לאקרנים. "בפסטיבלים בעולם תמיד שואלים אותי למה אנחנו דוברות רוסית, ואני צריכה להסביר שאנחנו עוברות תהליך פוסט-קולוניאליסטי".
לפני שנדבר על הסרט, אני כמובן חייב לשאול איפה את, ומה שלומך.
"בקייב. האמת שגרתי כמה חודשים בגרמניה, אבל היה לי קשה עם זה שכולם שם מתנהגים כאילו הכל כשגרה. העולם חייב להבין: רוסיה זו בעיה של כל העולם, לא של אוקראינה. אני לא חושבת שנפסיד, אבל אם נפסיד - הפלישה לאוקראינה היא רק ההתחלה".
"אני עצמי בסדר, אבל טילים פגעו בבתים לידי, וחבר קרוב שלי מת מפגיעה של אחד מהם. דברים כאלה קורים. כל מה שאפשר לעשות עכשיו זה לנסות לשמור על צלם אנוש. אין שום דבר אחר להיאחז בו. אני יודעת שישראל עסוקה בצרות משלה, אבל אני חושבת שאנשים צריכים להתעדכן במתרחש, גם אם מהדורות החדשות לא מסקרות את זה. ישראל זו מדינה אמיצה. אתם יודעים מה זה זהות, אתם יודעים מה זה מאבק, אתם יודעים מה זה טיל, אז אתם יכולים להבין אותנו".
"הבעיה של רוסיה זה לא פוטין. הבעיה זו החברה הרוסית, שבוחרת לא לבחור. לי ולאחרים באוקראינה יש הרבה מכרים ברוסיה. לפני שהתחילה הפלישה, יצרנו איתם קשר וקראנו להם להילחם ולמחות. מעטים עשו את זה. אני רואה באינסטגרם מה עושים עכשיו - והם לא עושים כלום בקשר למלחמה. ככה הרוע עובד - אם אף אחד לא יתקומם, אין דרך לעצור אותו".
כיום, כשנתיים אחרי צילומי הסרט, הוא נהיה רלוונטי עוד יותר. בעקבות המלחמה, תופעת "הכלות מאוקראינה" רק התעצמה. "אני אישית לא שמעתי על 'הכלות האוקראיניות' שמגיעות לישראל", היא אומרת. "עכשיו שאני יודעת במה מדובר, אני יכולה להביע דעה על הנושא. אני פמיניסטית, אבל אגיד משהו שאולי יגרום לפמיניסטיות להרוג אותי. אני מבינה כל א-ח-ת. אני מבינה עובדות בתעשיית מין, ואני מבינה כלות בהזמנה. אני חושבת שזה נושא מורכב שיש בו הרבה ממדים, ותמיד יש בו בחירה. תחשוב על 'משחקי הכס'. יש בסדרה הרבה נישואים מאורגנים. הנשים שמתחתנות ככה בסדרה - כולן טיפשות? לא, זה נושא מורכב".
באחד הרגעים המשמעותיים בסרט, ולריה שואלת את אחותה אם היא אוהבת את בעלה, ואחותה לא עונה על כך בצורה ישירה.
"שמתי דגש על השאלה כדי למסגר אותה כשאלה פרובוקטיבית. הרגשתי שאחות של ולריה לא באמת מאושרת, שאין לה את הקול שלה ביחסים האלה, שמשהו חסר, וצלצלתי בפעמון האזהרה. ולריה רומנטיקנית. היא לא יודעת איך לנהל קשר ומחויבות שלא מבוססים על אהבה בלבד".
בהמשך לשאלה הזו, את מספרת על זיכרון ילדות, וברור שהזיכרון הזה נועד לסמל משהו. מה המשמעות שלו מבחינתך?
"הוא מסמל דבר פשוט: כשאת ילדה, יש לך ציפייה שהחיים יהיו נחמדים ומוצלחים, אבל מה לעשות שזה לא תמיד יוצא ככה. החיים של המבוגרים לא נחמדים ולא קלים. זה עצוב, אבל זה מה יש".
יש לך אחות במציאות?
"יש לי חברה טובה, מבוגרת ממני, שהיא כמו האחות הגדולה שלי. אמנם היא לא אחותי הביולוגית, אבל בכל זאת חשבתי עליה כל יום במהלך הצילומים. יש ביחסים שלנו הכל - ויכוחים, ריבים, וגם אהבה. ככה זה עם אחיות. יחסים בין אחיות זה דבר מורכב, בטח כשאת האחות הקטנה. את צריכה למצוא את הקול שלך, וזה לא פשוט".
מה היחסים שלך עם לנה פרייפלד המדהימה, שמגלמת את אחותך בסרט?
"גם כן הפכנו לאחיות לכל דבר. אנחנו קוראות אחת לשנייה 'אחותי".
את בן הזוג המיועד של ולריה מגלם אברהם שלום לוי. את בעלה של אחותה, שגם אירגן את "השידוך" של ולריה ולוקח על עצמו את האחריות שהוא יצליח, מגלם יעקב זאדה דניאל, מי שפרץ ב"פאודה" ומאז רואים אותו בכל מקום (וטוב שכך!). לפחות בעיני, השניים מעצבים דמויות דו-ממדיות שיש בהן גם צדדים חיובים, או לפחות מעוררי אמפתיה. גם הבמאית מיכל ויניק אמרה כי בכוונה ליהקה שחקנים מתוקים שקל לאהוב לתפקידים האלה. עם זאת, שמעתי גם תגובות כי שני הגברים דוחים ומאיימים כבר מתחילת הסרט.
"אני גם שמעתי את זה, אבל אני לא חושבת שהם 'רעים", אומרת טבורנוביץ'. "כשאני מסתכלת על החתן המיועד של ולריה, אני רואה גבר אבוד, שמעולם לא הצליח לפתח מערכת יחסים, ולא מאמין שימצא מישהי שתאהב אותו בגלל מי שהוא. מתסכל אותו להיכשל שוב. הוא לא רע. הוא פאתטי. גם אימא שלי אמרה שהגברים בסרט רכים".
לקראת סוף הריאיון, קורה לי משהו שלמען האמת מעולם לא קרה לי במעמדים שכאלה. טבורנוביץ' פונה אליי ושואלת אותי אם היא נראית לי כיום כמו הדמות בסרט. אני עונה שלא, כי כעת היא נראית בוגרת בהרבה. השחקנית מחייכת ומכריזה "יש!".
"אני שמחה שאתה חושב ככה, ואני מסכימה", היא אומרת. "מה שאתה רואה בסרט זה מאה אחוז אני, אבל אני של לפני שלוש שנים. ככה נראיתי, מבחוץ ומבפנים. היום, אני אישה שונה. בגלל המלחמה, התבגרתי מהר מאוד, והפכתי לאדם אחר. אני לא מאמינה שלפני שלוש שנים הייתי יכולה לשבת ולדבר איתך ברצינות כזו על כאלה נושאים. כל השיט שקורה עכשיו נוראי, אבל לפחות הוא הפך אותי לבוגרת יותר".