הספירה לאחור כבר החלה וזה רק עניין של זמן עד שכולנו נדבר על המפגין הראשון נגד ההפיכה המשטרית ששילם בחייו. אתמול ב"ארץ נהדרת" קיבלנו את התרחיש האופטימי - כן, בלי מרכאות. לפי התרחיש שהוצג במערכון הפתיחה, בו יניב ביטון גילם את המפגין הראשון שימות, המוות שלו יביא לכך שהטירוף שמתחולל כאן בחודשים האחרונים ייפסק והעם הזה - שכרגע מפוצל יותר משבטים ב"הישרדות" - ייכנס לתהליך של ריפוי. המערכון הזה נכנס ישירות לפנתיאון הרגעים בהם "ארץ" לא ניסתה להצחיק אלא פשוט למחות והיא הצליחה עם אגרוף מדויק לבטן, איפשהו בין הקיבה לסרעפת, שאחריו היה קצת קשה לנשום. בפעם הקודמת זה קרה לי עם מערכון "שחזור רצח רבין" שהביא את דמויותיהם של סמוטריץ', סטרוק ובן גביר (גיה באר גורביץ', עלמה זק ושחר חסון), במשחק תפקידים מעוות שהדבר היחיד שיותר הזוי ממנו הוא המציאות עצמה.
האמת היא, שאם ראיתם אתמול מהדורת חדשות כלשהי (לא כולל את מהדורת המציאות האלטרנטיבית של ערוץ 14) אתם יודעים שהמוות הזה, שרק ממתין לקרות, כנראה יהיה רק הראשון מני רבים. במציאות שלנו, בה ייתכן והסאטירה תצא בקרוב מחוץ לחוק (בהנחה שזה לא קרה לפני פרסום שורות אלה), ל"ארץ נהדרת" יש חשיבות רבה מאי-פעם להביע עמדה ולמחות אבל נראה שהכותבים שלה עדיין מנסים להלך בין הטיפות שבין מחאה לבין הומור. אווירת מלחמת האזרחים שבאוויר גורמת למילות הסיום המיתולוגיות של קיציס "יש לנו ארץ נהדרת" להרגיש ריקות מתוכן. נהדרת? הארץ שלנו? בין שלל חוקים פרסונליים המועברים מדי יום כדי לשרת פוליטיקאים שהם עבריינים לשעבר, לעתיד או 'סתם' עבריינים בהווה, לא רחוק היום בו התוכנית תשנה את שמה ל"ארץ נעדרת" ותשודר מתדר מחתרתי שעליו השלטון לא יוכל לשלוט.
הקושי לצחוק בלט במיוחד בפאנל הפוליטי שתפס חלק נכבד מהתוכנית אתמול והציג את הח"כים הבולטים (לא, לא לטובה) מהקואליציה בעוד מפגן של טרלול. היו לנו שם את ביבי (שהעייפות שלו נראית היטב גם על מריאנו), את יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן (אורי לייזרוביץ' מצליח להיות מקריפ כמעט כמו האיש עצמו) ואת ה'כוכבים' של הרגע: דודי אמסלם (הגרסה הכי מוצלחת של פיניש), טלי גוטליב (דמות מצוינת של ליאת הר-לב), מירי רגב (יובל סמו) ואריה דרעי (ביטון שלא מפסיק להבריק). בכל סיטואציה אחרת זה היה פאנל מעולה של "ארץ", הרעיונות היו טובים: מירי רגב כמגייסת מילואים ("דיברתי עם 8200, שמונה אמרו שיבואו, מאתיים לא"), אמסלם וגוטליב כשחקני תיאטרון כושלים והפאנצ'ים היו מדויקים ("אמא הבטחת לנו אריה דרעי שר לשבת"), אבל האמת היא שהמציאות ניטרלה כל יכולת לצחוק. לא משנה כמה רחוק הולכים הכותבים של "ארץ", הפוליטיקאים משווים ומעלים והבדיחה - כרגיל - היא אך ורק על חשבוננו.
ואם כבר טרלול - הדמויות של בן גביר (חסון) ובת גביר (תום יער), שבטוח אהובות על הצופים הצעירים לפחות כמו שהשר עצמו אהוב בטיקטוק, מרגישות מיותרות ובעיקר נותנות עוד במה למי שגם ככה מצליח להשתלט על סדר היום הציבורי. רק אתמול השר (האמיתי) הפיל את חוק האיזוק האלקטרוני שנועד למנוע אלימות של גברים כלפי בנות זוגם (מתחילת השנה נרצחו בישראל כבר חמש נשים) והנה בשעה תשע ורבע הוא מגיע ל"ארץ" עם פיתה על הראש והדיבור הספק איטי ספק מאיים והופך לכוכב שמבדר ילדים ונוער. אולי הגיע הזמן שמולי שגב וצוות הכותבים של התוכנית ייתנו לנו קצת הפסקה מהאיש הזה ויחתכו אותו מהליינאפ. בדיוק כמו שהם עשו אתמול עם כל דמויות חברי האופוזיציה שלא זכו אפילו לפריים אחד והוכיחו כמה שהם לא דומיננטיים במחאה שקורית עכשיו ברחובות.
המערכון עם דמותו של עברי לידר (רועי בר נתן המוכשר), שהגיע לאולפן בשמלת הדמוקרטיה איתה צעד בשבוע האופנה, היה קצת מפוספס. האמירה מאחוריו הייתה נכונה ובמקום - הגיע הזמן שאמני ישראל ינקטו עמדה נחרצת נגד מה שמתרחש כאן, אבל בדיוק כמו המחאות של האמנים עצמם, המערכון היה קצת פרווה. לעומתו, מערכון השטרות הישראלים שמנהלים שיח על אובדן הערך שלהם סיפק סאטירה אולד סקול שפגעה בול בפוני. אבל ההפתעה הטובה של התוכנית הגיעה דווקא ברגע ש"ארץ" עשתה את המעשה הכי "קשתי" שלה והשתמש ב"סברי מרנן" כדי לדבר על המשפחות הישראליות שמתפצלות בעקבות המחאה. מיהורם גאון (זרחוביץ' הגאון), דרך סנדרה שדה הפנטסטית של עלמה זק ואפילו רותם אבוהב של תום יער, לקראת סוף התוכנית סוף סוף קיבלנו את זה - סאטירה שמצליחה להצחיק ולא לדכא. וכן, כתבתי את המילים "סברי מרנן" ו"מצחיק" באותו המשפט, אלה ימים לא רגילים.