ב-19 באפריל 1995 נרשם אירוע הטרור הפנימי הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. משאית תופת עתירת חומרי נפץ התפוצצה בסמוך לבניין עם מוסדות פדרליים באוקלהומה סיטי. 168 אנשים נספו, בהם 19 ילדים ופעוטות. התאריך שנבחר על ידי המפגע, איש ימין קיצוני בשם טימותי מקווי, לא היה מקרי. מבחינתו זו הייתה נקמה על אירוע מחריד אחר שנרשם בדיוק שנתיים לפני כן, באותו יום בדיוק, כ-400 ק"מ משם - השריפה באחוזת מאונט כרמל שבה גרו דיוויד כורש וחסידיו בווייקו, טקסס.
המצור בווייקו, שנמשך 51 ימים, גבה את חייהם של יותר מ-80 בני אדם, בהם 76 מתומכי כת הדיווידים שהתבצרו בבניין בזמן השריפה, יחד עם ארבעה סוכנים פדרליים שמתו במהלך הקרבות של הימים הראשונים. זהו אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה האמריקנית ואחת מאבני הדרך בדיון הבלתי פוסק על הזכות לנשיאת נשק.
ראשיתו של הסיפור ב-28 בפברואר 1993, אז הגיעו סוכני ATF - הרשות לאכיפת נושאי אלכוהול, טבק, נשק וחומרי נפץ - לאחוזת מאונט כרמל. בידם היה צו מעצר לבדיקת איסוף בלתי חוקי של נשק רב והפיכתו לאוטומטי, אבל הדוידויאנים קיבלו טיפ מבעוד מועד על הביקור והיו מוכנים. כאן העניינים החלו לצאת משליטה, ולרגל 30 שנה לאסון עלה בנטפליקס "וייקו: אפוקליפסה אמריקאית" (Waco: American Apocalypse), דוקו בן שלושה חלקים העוסק בדרמה, מנתח אותה, מראיין את המעורבים בה ובעיקר מביא תמונות מהשטח, חלקן לא נראו מעולם.
לרשות הבמאי טילר ראסל, שגדל לא רחוק ממאונט כרמל, עמדו כמויות גדולות של חומר. ויזואליה היא אחד התנאים העיקריים להצלחתו של כל דוקו, השאלה היא מה אתה עושה איתה. ראסל ידע לנצל היטב כל חומר שעמד לרשותו. עם טכניקות בימוי פשוטות אך יעילות הוא הצמיד לראיונות של המעורבים ששרדו באירוע את הצילומים שלהם מזמן אמת. בכך גישר על 30 שנים של פער בין הדמויות, כלי שלא תמיד מנוצל היטב, גם בגלל היעדר חומרים.
בניגוד לכללים של סרט פעולה, גם כזה של החיים האמיתיים, האקשן המהותי באחוזה נראה בקרב היריות האלים בימים הראשונים של העימות ובשריפה שסיימה אותו יותר מחודש וחצי לאחר מכן. לפיכך, לראסל היה אתגר לא פשוט ב"וייקו" - איך, לאחר פתיחה כל כך עוצמתית, "למלא" את החלל שבאמצע ולהציג גם את האירועים הפחות סקסיים, כמו המו"מ המתיש בין כורש למתווכים וימי ההמתנה הארוכים של הכוחות מול המתבצרים העיקשים. הוא עמד באתגר הזה בכבוד, כשהוא מצליח לבנות דרמה, לחזור לעברו של כורש ולהשתלטות שלו על הכת, ולהציג את העליות והירידות במצב רוחם של אנשי החוק, שראו מספר פעמים כיצד הפרשייה עומדת להסתיים בפתרון פחות אלים, רק כדי להיווכח שהם טועים ולחוות אכזבה עצומה.
גם שאלת הפוזיציה הייתה מוקש בעייתי עבור הבמאי. כורש מסווג כשטן עלי אדמות, ויש לכך לא מעט סיבות מוצדקות - הוא היה אדם משיחי ואלים, שקיים יחסי מין עם קטינות (בשנות ה-80 התחתן עם נערה בת 14) והקים מקדש של מאמינים שסרו למרותו, תוך שהוא מדגים עד כמה ההשפעה של אדם כמוהו מסוכנת. יחד עם זאת, קשה לקחת ממנו את הכריזמה האינסופית שבאמצעותה בוצעו פשעיו, ואותה הסרט מבליט היטב דווקא דרך שיחותיו עם המגשרים בזמן האירוע.
הניסיון לאזן בסרטי תעודה לא תמיד צולח וגם לא תמיד נכון כפי שניתן היה לראות ב"מגלה טפח: הסיפור של פורנהאב", דוקו טרי אחר של נטפליקס. במקרה של "וייקו" נעשו הרבה טעויות. כך, למשל, עד היום איש לא יודע מי פתח באש קודם, ה-ATF או הדוידיאנים. גם לגבי אירועים אחרים יש עדיין סוגיות פתוחות. הבמאי לא עשה הנחות לאף צד. כולם עשו טעויות יקרות ערך שהובילו לסיום טראגי במיוחד, והמשגים הללו, שעלו בחיי אדם, מונצחים היטב בסדרה.
30 שנים חלפו מאז האירוע בווייקו. פוצע ככל שהיה, העימות הזה, הקרב הפנים-אמריקני הגדול ביותר מאז מלחמת האזרחים, מעט נשכח לאור הסאגות האלימות, גדולות וקטנות יותר, שהגיעו אחריו, בהם רודני קינג, הפיגוע באוקלהומה סיטי, הטבח בקולומביין, ה-11 בספטמבר וג'ורג' פלויד. עם זאת, שאלות רבות מאפוקליפסת וייקו, ובראשן סוגיית החזקת הנשק שחוצה את האומה ותמשיך לפלג אותה עד קץ הימים, נותרו בלתי פתורות.
ב"וייקו: אפוקליפסה אמריקאית" ראסל לא רק מציף מחדש את הפרשייה ומחזיר אותה לתודעה, הוא עושה זאת ביעילות, טווה היטב את פסיפס האירועים ודרך ראיונות נדירים ותמונות לא קלות לעיכול מעמיד מסמך חשוב, מרתק ובדרך מעוותת גם מהנה.