באוגוסט 1956 יצאו דוקטור הוגו מנדל ורעייתו לוצי לביקור בן חודשיים בגרמניה, ארץ מולדתם. 23 שנה לפני, בקיץ 1933, הם הגיעו לכאן, לארץ, עם ילדיהם רפי בן ה-7 ומרים בת ה-11. ד"ר מנדל היה משפטן ידוע, וכשהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון, נמנע ממנו לעסוק במקצוע שאותו אהב ולמד. בארץ הייתה נהוגה אז שיטת המשפט הבריטית, ולכן גם פה הוא לא יכול היה לעסוק בעריכת דין וכתוצאה מכך הוא פנה לשורה של עיסוקים שרק גרמו לו לעוגמת נפש גדולה והביאו אותו יותר מאוחר גם לפשיטת רגל כלכלית.
באחת ההזדמנויות סיפר בנו, לימים סוכן המוסד רפי מידן, שהביא בין השאר ללכידת אייכמן והבאתו למשפט בארץ, שהוא חזר מוקדם מבית הספר, ומצא את אביו יושב על ספסל ליד גן העצמאות בתל אביב, לבוש בחליפת שלושה חלקים באמצע היום החם, כובע לבן לראשו, מביט בעיניים ריקות לעבר הים. היה בכך מבחינת ביטוי קריסטלי לסיפורם הכואב והטראגי של לא מעט בעלי מקצועות חופשיים מגרמניה (וגם מארצות אחרות), שהגיעו לכאן ולא הצליחו להשתלב במרקם החיים התוסס של הארץ שזה מקרוב רק החלה להיבנות.
ואם להחריף ולחדד עוד יותר את הפן האירוני וגם הטראגי של הסיפור - באוגוסט 1956 יוצאים כאמור הוגו ולוצי לגרמניה, המדינה שהשליכה אותם משם, ונעצה את טרפיה האכזריים והברבריים בבני העם היהודי, מתוך תקווה לנסות אולי ולמצוא שם את מקומם מחדש. די מהר מבין ד"ר מנדל שגם המסע הזה סופו להסתיים בכישלון מחפיר. "זאת לא גרמניה שהכרנו", הוא אומר לאשתו, ובכך מזקק את הסיפור המר על אדם שנותר זר ודחוי בשתי המולדות - זאת שבה נולד וזאת שאליה הוא היגר.
הוא הולך ומתכנס, הולך ונעשה קודר יותר ויותר עד שב-19 במרץ 1957, חמישה חודשים אחרי שהוא חוזר מאותו ביקור כושל בגרמניה, הוא קופץ בשעת צהרים אל מותו בחדר המדרגות בפסאז' בתחילת רחוב אלנבי בתל אביב, ממש מטרים ספורים מהמקום שבו עובדת בתו.
קצת יותר משישים שנה אחרי, חוזר הנכד עמנואל (מנו) רוזן, להתחקות אחרי המסע הכואב שעשו אז סבו וסבתו, והתוצאה היא ספר חזק, מרשים, מפורט ומרגש מאוד, שעוקב צעד אחרי צעד אחרי אותו מסע, ובעיקר מנסה כל הזמן להבין מה גורם לו לאדם להחליט ליטול את חייו בידיו שלו, ולגרום לצער כזה עמוק ובלתי נתפס לכל בני משפחתו.
זה אינו "כתב אשמה" חלילה, כי אם היה כזה הוא היה מאבד מן הסתם הרבה מכוחו. להיפך - הספר כתוב באיפוק רב, אבל אי אפשר להחמיץ את הרגש העמוק שטמון בו ואת ראיית העולם המיוחדת שיש בה גם לא מעט הומור, בטח כשהיא באה לשרטט חלק מקווי האופי של המשפחה הייקית הטיפוסית.
בסוף הספר המונומנטלי "סיפור על אהבה וחושך" שכתב עמוס עוז, יש קטע חזק ומאוד נוגע ללב שבו הוא מתאר איך הוא היה עושה הכל - "בוכה ומתחנן...או מתנפל באלימות גדולה כמו רוצח..." - כדי למנוע את ההתאבדות של אמו, ונראה לי שחלק מהאופי הזה של הכתיבה מחלחל גם לספר של מנו רוזן. כלומר, מעבר לתיאורים המפורטים והמשעשעים יש פה כמעט תחינה של הנכד, מעין משאלה שמימושה הוא כמובן בלתי אפשרי, למנוע באמצעות הקסם של המילים את הסוף הטראגי של הסבא, שהתרחש כשרוזן עצמו היה בן ארבע, שנה בערך אחרי שהוא התייתם מאביו.
אבל יש פה עניין נוסף רחב יותר וחשוב - מנו רוזן חי כבר כמעט ארבעים שנה עם משפחתו בסיליקון וואלי בקליפורניה (רעייתו דריה מושלי-רוזן היא אחת מהחוקרות החשובות ביותר באוניברסיטת סטנפורד בתחום הביולוגי רפואי) ובכל זאת נראה שלבו ומחשבותיו נטועים עדיין עמוק פה, בשכונת צהלה שבה נולד והתבגר, ובנופים של העיר תל אביב. הספר רווי געגועים אל אותם נופי ילדות ואל האנשים שהקיפו אותו אז והלכו לעולמם מהר ובדרך כואבת מדי (הקטעים המספרים על הפרידה מהאם, מרים רוזן ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שלושים ושתיים שנה, הם מהמרגשים והחזקים בספר).
אבל מעבר לעניין האישי יש פה גם היבט ציבורי שהפך לצערנו בזמן האחרון לאקטואלי ורלוונטי מתמיד - רוזן מנסה לפענח דרך דפי הספר מה בעצם קושר בין האדם למקום. מה הופך אותו "שייך" ומנגד מה גורם לו להרגיש זר ודחוי. דומה שבימים האלה, שחשרת עננים כבדה מאיימת על עתידה הדמוקרטי של מדינת ישראל, הופכת השאלה הזאת למשמעותית וחשובה עבור ישראלים רבים.
יתרה מזאת - בחלק השני של הספר מתאר רוזן את המאבק הקשה והמר שניהלה אמו מרים מול השלטונות הגרמניים, בדרישה שאלה יכירו באחריות שלהם לסופו הטראגי של ד"ר מנדל. מאבק שהיא התמידה בו גם אחרי שפעם אחרי פעם אותם שלטונות סירבו לעשות זאת. וכך כותב שם בין השאר רוזן: "אני מדמיין את אמי קמה בבוקר, מכינה אותנו לבית ספר, ועולה לחכות לאוטובוס במרכז המסחרי, וכל הזמן הציפור הכבדה שעל כתפיה צורחת לה ישר לאוזן: אי צדק! אי צדק! הרי נעשה כאן אי צדק שאיש לא נתן עליו את הדין, והיא זוכרת את השיחות שהיו לה עם אביה על צדק שצריך להיעשות... האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית ומשם היא ממהרת ברגל למשרד באלנבי ומדברת עם המנטור הגבוה שלה. בערב היא מדברת עם אוֹמָה (סבתא בגרמנית) והן מסכימות שצריך להמשיך. להמשיך משמעותו לתבוע את מדינת נורדריין-וסטפאליה לדין...".
נדמה לי שמבלי משים ואולי גם מבלי להתכוון, כותב כאן רוזן סיפור רלוונטי ואקטואלי מתמיד על הצורך לא לוותר והצורך לנהל מאבק חסר פשרות, בטח כשזה נוגע לערכים הבסיסים ביותר שעליהם מושתתים החיים. כך או כך מדובר כאמור בספר מרגש מאוד וכתוב היטב, שחורג הרבה מעבר לאישי, ונוגע לסיפור חייהם של הרבה אנשים.
"אם מישהו מתקשר תגידו שמתתי". הוצאת אסיה. 298 עמודים