ארבע הצגות וים של דמעות: פסטיבל חיפה להצגות ילדים

פסטיבל הילדים הבינלאומי של תיאטרון חיפה ה-33 יוצא לדרך בחול המועד פסח, וכמיטב המסורת שלחנו את המבקר עמית סלונים יחד עם בתו ניל בת ה-7 כדי לדגום מספר הצגות. הפעם, צפו השניים בארבע הצגות אחת אחרי השניה. זה מה שהיה להם להגיד.

המילים "הצגה לכל המשפחה" מרתיעות לפעמים. ומה אם יש במשפחה תינוק? האם ההצגה מתאימה גם לתינוקות? ואם היא מתאימה לתינוקות, איך היא תעניין את הילדים הגדולים, שלא לדבר על המבוגרים. ובכלל, המשפחה שלנו כוללת גם כלב, האם ההצגה מתאימה גם לכלבים? לכן הגענו בחשש מסוים ל"חבר שלי, פו הדב", הצגה חדשה שכתב אורן יעקובי על פי הספרים המפורסמים מאת א.א. מילן - וכבר תוך כמה דקות הבנו שמדובר באחד המקרים הבודדים בהם "הצגה לכל המשפחה" הן מילים חיוביות ומוצדקות.

על פניו מדובר בהמחזה מחודשת של כמה מתתי העלילות המפורסמים מהספרים והסרטים. פו נכנס למחילה של ארנבי, אוכל יותר מדי דבש ומתקשה לצאת; איה חוגג יום הולדת לבד ומאבד את הזנב שלו; חזרזיר ופו מכינים מלכודת לפיל נפיל (שמכונה בהצגה "היפופופיל") - כשברקע החברות העמוקה בין פו לכריסטופר רובין. ההפקה החדשה שמה דגש, בוגר יחסית, על אותה חברות מפורסמת - ובכך חושפת רבדים שונים של הסיפור, שאכן מתאימים לבוגרים כמו לקטנטנים.

עם שירים קליטים מאוד (סביר להניח שתצאו מההצגה תוך כדי שירת "כריסטופר רובין ופו הדב") שחקנים מוכשרים (איזה כיף שידידה ויטל וגלי אשכנזי לוין עושים הצגות לילדים) ובמה שלא רואים הרבה בהצגות ילדים שכוללת אשליה ויזואלית יפה שמקפיצה בין עולם האמת לחלום בצורה מאוד מוחשית - הופך הבמאי אורי אומנותי (גילוי נאות: בתו היא החברה הטובה ביותר של בתי) את אחד הסיפורים המפורסמים בעולם לרענן ומלהיב. רק דבר אחד היה חסר כדי להפוך את החוויה למושלמת: דמותו המקפצת של טיגר, שמשום מה נותרה מחוץ למחזה.

הקורונה שיחקה תפקיד מפתח ביצירת צורות שונות ומשונות להצגות תיאטרון בשנים האחרונות, כשאחת מהן הייתה פתיחת הצגות לקהל מצומצם מאוד, בקבוצות של ילדים בודדים בחללים משתנים תוך כדי תנועה. נראה שזה הצליח מעל למשוער, שכן גם כיום אחרי שהקורונה כבר מזמן לא איתנו, עדיין כותבים יצירות שמיועדות עדיין בדיוק לז'אנר הזה, וזה אפילו מוצלח.

לקרוא ל"הרפתקה מהספרים" הצגת ילדים יהיה חטא לאמת. למעשה, לא מדובר בהצגה בכלל אלא בחדר בריחה אינטרקטיבי משולב שחקנים בהשראת ספריה של דבורה עומר. על הרעיון והביצוע עומדת הבמאית צביה הוברמן, שחתומה גם על "מאחורי הפלאים" המיוחד, שזכה לשבחים כאן באתר בשנה שעברה.

מדובר במסע בין כמה חללים מאחורי הקלעים של התיאטרון, שמרגיש חי כמו הצגה אמיתית. בחדר שמבוסס על "דבורה עומר מספרת על בן גוריון" הילדים צריכים לעזור לראש הממשלה הראשון להכין את סדר הישיבה בהכרזת המדינה; בחדר של "דפי תמר" צריך לעזור לבת קיבוץ לבנות מחדש את גדר הרפת ולתקן את משאבת המים; בחדר שמבוסס על "הבכור לבית אב"י" אנחנו מגיעים לבית הדפוס של עיתון "הצבי" וצריכים לעזור לאליעזר בן יהודה לתרגם מילים לועזיות לעברית; ובחדר המלהיב ביותר אנחנו פוגשים בשרה גיבורת ניל"י, וצריכים לעזור לה להעביר מסר אל הבריטים בקוד מורס.

מדובר בחוויה אדירה לילדים, אבל גם כיף גדול להורים, שחלקם יראו לראשונה את ילדיהם מתנסים בלהשתמש בטלפון חוגה ללא עזרה. קומדיה אנושית שקשה בכלל לדמיין.

קשה להעביר את הקסם של סיפור הילדים האוסטרי "הגשר" של היינץ יניש לבמה, ואכן, למרות הכוונות הטובות של הבמאי עידן עמית והמחזאי אורן יעקובי, הרבה מהקסם הולך לאיבוד. הסיפור על דב דובון דובוני וענק ענקון ענקוני שגרים בבדידות על שני הרים סמוכים מדבר אל ילדים, דווקא בגלל שהוא לא מאכיל אותם בכפית. המציאות של שני גיבורי הסיפור מתנגשת כשהם נפגשים על הגשר מעל התהום, וכל אחד מהם מנסה להגיע לצד השני. זה מתחבר לעולמם של הילדים, שיודעים כמה זה קשה להתאפק, כמה קשה לפעמים להבין אחרים, כמה קשה לאחרים להבין אותם - והפער הכואב שבין הרצוי למצוי.

ההצגה החדשה מבית תיאטרון הקיבוץ קצת משטיחה את המסר, ומחליפה אותו בהרבה הומור - דבר טוב כשלעצמו, בטח כשעל הבמה נמצא אדי אלתרמן הנהדר בתפקיד הענק. אלא שבהיעדר טקסט של ממש, קשה ממש להעביר מסר מורכב והכל מרגיש כמו מופע פנטומימה ארוך. הענק מדבר ג'יבריש מתובל ברוסית, בעוד הדב (יונס אמבאו) מדבר ג'יבריש מתובל באמהרית. חבל שדווקא בפסטיבל חיפה לא חשבו לעשות את השילוב בין דב ערבי לענק יהודי (או להפך), אבל גם בלי לגלוש לפוליטיקה, התוצאה מרגישה קצת מפוספסת, אם כי הביצוע הקומי של אלתרמן שווה לבדו את מחיר הכרטיס.

באנגלית קוראים ליצירות שכאלה Tearjerker. סיפור סוחט דמעות, שצריך להיות חסרי לב כדי לא לבכות בו. המחזה שכתבה רותי גאון יחד עם הבמאים חן לוגסי ודיויד בילנקה מבוסס על סיפורו האמיתי של בנה ארז גאון, שנולד עם תסמונת נדירה בשם "ג'יאנט נבוס", בתצורת בצורה של כתמי עור פנימיים וחיצוניים. סביר להניח שנחשפתם בעבר לסיפורה של משפחת גאון (אביו של ארז הוא אחיינו של הזמר יהורם גאון) ברשתות החברתיות או במהדורות החדשות, שסיקרו לא פעם את התלאות החברתיות והאנושיות שעובר ארז.

באופן חכם ולא ברור מאליו מחליטים היוצרים להעמיד בלב היצירה דווקא את אחותו הבכורה של ארז, נועה, ועל ההשפעה המרכזית של ארז על חייה. נועה, בגילומה של בר כהן, נעה על הבמה כמו מכחול עדין על קנבס. לעתים רחוקות יושבים בהצגת ילדים ומבינים שאחת השחקניות הולכת להיות כוכבת גדולה, הפעם זה היה מקרה מובהק שכזה.

קשה שלא להתאהב בדמותה של נועה, בזכות העדינות והפשטות שכהן נותנת לדמותה המתבגרת. אולי בגלל שכולנו היינו נועה. כולנו עשינו את הטעויות שלה. כל כך קל להתחבר למסר החיובי של ההצגה, דווקא בגלל שהיא לא מטיפנית או דידקטית לרגע, הישג כשלעצמו בהצגה שמיועדת לילדים.

לתפקיד ארז נגנס רפאל עבאס המצוין, שיהיה מוכר למעריצי מחזמר הקאלט התל אביבי "הסוף". עבאס מוכיח ורסטיליות גדולה בתור ילד בן 6 שסובל מבדידות נוראית, אך בו זמנית מציג קסם אישי רב והרבה הומור. מדובר בתפקיד לא פשוט שעבאס מוציא לפועל ברגישות מופלאה. גם שחקניות המשנה גיל פישמן ובעיקר חן אוחיון בתפקיד כפול מחזיקות כמה רגעי רגש שנשלחים הישר אל שק הדמעות של כל יושבי האולם.

בסוף החזרה הגנרלית בה נכחנו, כל יושבי האולם היו עסוקים בלנגב את הדמעות מהעיניים - ואז עלתה רותי גאון כדי להודות לקהל שהתרגש יחד איתה. כל מי שהצליח לעצור את הדמעות עד אז נכנע סופית מול דמותה החזקה ומעוררת ההשראה של האמא של "הילד עם הנקודות". כמה ששם בכינו לא צחקנו שנים.