שלט החוצות היחיד שקידם את אלבומה התשיעי של לנה דל ריי, "Did you know that there's a tunnel under Ocean Blvd"ֿ, הוצב בטולסה אוקלהומה. בחירה מוזרה שכן דל ריי, זמרת ויוצרת שכבר הגיעה למעמד איקוני וחתומה בלייבל גדול (אינטרסקופ, חלק מתאגיד יוניברסל), לא סובלת מבעיות תקציב וטולסה - בסך הכל העיר השנייה בגודלה במדינת אוקלהומה - לא בדיוק עונה להגדרה "בירה מוזיקלית". אבל דל ריי ידעה בדיוק מה היא עושה. היא מיקמה את השלט בטולסה כי בה מתגורר האקס שלה, שוטר בשם שון "סטיקס" לארקין, שממנו נפרדה לפני כשנתיים. אם זה לא מספיק, השלט נתלה בדיוק ביום ההולדת שלו והמהלך כולו לווה בפוסט שהעלתה לחשבון האינסטגרם הפרטי שלה (את הציבורי היא סגרה), שאמר: "יש רק אחד (שלט - ב"ב) והוא בטולסה" בצירוף אימוג'י של גולגולת. כשמעריץ שאל מה הסיבה לכך היא הגיבה בפשטות: "זה אישי".
הסיפור הרכילותי הזה הוא יותר מאנקדוטה משעשעת, הוא גם משל למוזיקה שדל ריי עושה בשנים האחרונות - מופנמת אך פרובוקטיבית, מורבידית אך מלאת הומור, ויותר מהכל - בלתי צפויה. מי שפרצה לחיינו בסערה לפני יותר מעשור עם להיטים כמו "Blue Jeans", "Video Games" ו-"Summertime Sadness" (מתוך אלבומה השני "Born to Die") ולוק שזיכה אותה בכינוי "Gangster Nancy Sinatra", התמודדה מתחילת דרכה עם דיונים סביב מידת האותנטיות או יותר נכון חוסר האותנטיות שלה. המבקרים טענו שהיא כוכבת פופ מהונדסת של חברת תקליטים, שהיא בכלל לא יודעת לשיר ושהטקסטים שלה שמלאים בדימויים על מערכות יחסים בהן האישה מוצגת באור חלש, מהווים דוגמה שלילית לנשים צעירות. אבל דל ריי, בעקשנות מעוררת הערכה, ולמרות לא מעט מהמורות בדרך (פוסט שהעלתה לחשבון האינסטגרם שלה בשנת 2020 וממנו השתמע שהיא מבקרת כוכבות פופ לא לבנות כמעט הביא לביטולה התרבותי) המשיכה בדרכה ולא הפסיקה להקליט מוזיקה. רק בשנת 2021 היא הוציאה שני אלבומים ("Chemtrails over the country club" ו-"Blue Banisters") ואלבומה החדש כבר זוכה לביקורות חיוביות מקיר לקיר והימורים על כך שיזכה אותה במועמדות נוספת לפרס הגראמי.
חשוב לומר, היכרות מוקדמת עם הדיסקוגרפיה והביוגרפיה של דל ריי הכרחית כדי ליהנות באמת מאלבומה החדש. האזנה ל"Did you know…" בלעדיהם משולה לצפייה בסרט האחרון של מארוול בלי שצפיתם בסרטים הקודמים. כן, אתם תיהנו מהאקשן אבל על הדרך תפספסו אינספור פריטים מוכמנים והופעות אורח של דמויות חוזרות (היא מתייחסת לבני משפחתה בשמותיהם הפרטיים). מי שליוו את הקריירה המוזיקלית שלה, ישימו לב שלנה מודל 2023 כבר לא נשמעת כל כך דל ריי, הטקסטים שלה, אישיים יותר מאי פעם, מציבים במרכז הבמה את החיים של האישה שמאחורי שם הבמה: ליזי (אליזבת) גרנט. אם בעבר הסיפורים שדל ריי סיפרה לנו השאירו ספק אם היא מתארת את החיים שלה או מספקת פרשנות על מה שקורה סביבה ("לך בחזרה למשחקי הוידאו שלך"), באלבום הזה אין ספק - אנחנו מקבלים הצצה ליומן האישי שלה או במקרה שלה לאפליקציית הפתקים באייפון.
חלק מהסיפורים כאן, שלרגעים נשמעים יותר כמו שירה ופחות כמו שירים, הם מסוג הדברים שייקח לכם זמן רב לחשוף אפילו בפני הפסיכולוגית שלכם. היא מדברת כאן על אחותה קרוליין (צ'אק) והקנאה שלה באימהות הקרבה שלה ("האם התינוק יהיה בסדר? האם יהיה לי אחד משלי? האם אדע להתמודד איתו? הם אומרים שהראש שלי לא כשיר להביא ילד אבל נראה לי שאהיה בסדר", היא מספרת ב-"Fingertips"), על דוד שלה דייב שתלה את עצמו בפארק ובמקום להיות בהלוויה שלו היא שרה לפני נסיך מונקו ועל הפעם בה היא ומשפחתה נסעו להיפרד מסבא שלה בפעם האחרונה וגם על שתי פרידות אחרות מקרובי משפחה בהן היא הרגישה חלשה מכדי להגיע (בשיר "Kintsugi"). יותר מכולם היא מבקרת את אמא שלה שעזבה אותה. לא רק שהיא לא מזכירה אותה בשמה אלא אפילו מוחקת את המילה 'אמא' מההקלטה (שוב, ב-"Fingertips") ובאה איתה חשבון על כך שאמרה לה שתשים אותה במוסד.
התמות של האלבום מגוונות: מוות, משפחה, אמונה אבל אולי יותר מהכל מורשת. בגיל 37 ועם דור שלם של יוצרות מלורד, דרך בילי אייליש ועד אוליביה רודריגו, שכבר הכריז עליה כמקור השראה, דל ריי לא מפסיקה לחשוב על איך יזכרו אותה. זה בולט כבר משיר הנושא של האלבום (והסינגל הראשון) בו היא מספרת על מנהרה יפהפייה שנסגרה לציבור לפני עשרות שנים ואף אחד כבר לא עובר בה או אפילו מודע לקיומה (אגב, מקום אמיתי בשם מנהרת ג'רגינס) וחוזר בווריאציות שונות לאורך האלבום. בשיר שפותח את האלבום, "The Grants", שנקרא על שם המשפחה האמיתי שלה ומתחיל בקבוצת זמרות גוספל שמתאמנות על הפיזמון, דל ריי מספרת שהכומר שלה סיפר לה שכאשר מתים ("עוזבים את החיים", היא אומרת בפיוטיות) כל מה שלוקחים הלאה זה את הזכרונות.
הכומר עליו היא מדברת, ג'ודה סמית, מקבל כמה שירים מאוחר יותר קטע שלם משלו. סמית', שנראה יותר כמו סולן היפסטר של להקת רוק מאשר איש דת, עומד בראש כנסייה פופולרית שאהובה על מפורסמים רבים, ביניהם ג'סטין ביבר ובני משפחתו. הקטע החמישי באלבום "Juda Smith Interlude" הוא דרשה שלו, ארבע דקות ושלושים ושש שניות בהם המאזינים שומעים את סמית' מטיף למאזיניו באיכות שנשמעת כאילו הוקלטה על ידי דל ריי בטלפון (ניתן גם לשמוע אותה מצחקקת ברקע) ומלווה בפסנתר דרמטי. מדובר בקטע הכי פחות הכרחי באלבום אך הוא מסתיים בשורה שייתכן ומסבירה הרבה על דל ריי עצמה ועל הסיבה שהיא בחרה לשלה אותו באלבום: "נהגתי לחשוב שהדרשות שלי הן בעיקר עליכם", אומר סמית', "ואתם לא תאהבו לשמוע את זה אבל אגיד לכם את האמת - גיליתי שהדרשות שלי הן בעיקר על עצמי". כששומעים את האלבום הזה קשה שלא לחשוב שדל ריי משתמשת בסמית' כדי לומר את מה שהיא רוצה להגיד - היא אולי חשבה שהיא עושה את המוזיקה שלה בשבילנו, המאזינים, אבל היא בעצם עושה את זה בשביל עצמה.
"Did you know…" הוא האלבום הכי ארוך של דל ריי, 16 שירים (כולל שני קטעי מעבר) שמרכיבים כמעט שמונים דקות של מוזיקה. בעידן הסטרימינג בו אמני פופ והיפ-הופ (שני ז'אנרים שדל ריי מפלרטטת איתם) מקצרים את השירים שלהם ככל הניתן (באלבום האחרון של מיילי סיירוס יש רק שיר אחד שאורכו יותר מארבע דקות), לנה מקליטה שירים של חמש, שש ושבע דקות. גם הפעם היא משתפת פעולה עם מפיק העל ג'ק אנטונוף (טיילור סוויפט, לורד, פלורנס והמשינס ועוד) שהפך לפרטנר מוזיקלי כמעט קבוע שלה מאז האלבום "Norman Fucking Rockwell!", אלבום שהפך אותה מכוכבת פופ ליקירת המבקרים. יחד הם יצרו אלבום שמורכב כמעט כולו משירים שקטים, כשהפסנתר משמש ככלי מוביל (ביחד עם קולה של דל ריי) ומדי פעם מצטרפים אליו כלי נשיפה או זמרי ליווי (דואטים עם ג'ון באטיסט ופאדר ג'ון מיסטי). אין כאן כמעט זכר לדל ריי של תחילת הדרך, זאת ששילבה פופ והיפ-הופ לכדי שעטנז שנשמע נוסטלגי ועכשווי באותה מידה, אבל כשזה כן קורה זה עדיין עובד מצוין. למשל בסינגל "A&W" (דרכה ההומוריסטית לכתוב "American Whore") שיר בן יותר משבע דקות שמתחיל כבלדת דל ריי טיפוסית שמקשרת בין הילדות שלה לבין מפגשים עם גברים מפוקפקים ומתהפך לחלוטין באמצעו לכדי קטע היפ הופ אלקטרוני בועט בו דל ריי נכנסת בבחור בשם ג'ימי ("אמא שלך התקשרה, סיפרתי לה שאתה מפשל בענק").
למרות שהיא מעולם לא נעלמה ליותר מדי זמן (וטוב שכך) נראה שלנה דל ריי הגיעה לאלבום הזה עם הרבה מאוד דברים לומר, כך שלצד הסיפורים האישיים היא גם מוצאת מספיק מקום לתת למאזינים שלה מעבר בין התחנות המוזיקליות בחייה. זה מתחיל באזכור של ג'ון דנוור, אחד הגיטריסטים האהובים באמריקה בשיר "The Grants", ממשיך בלאונרד כהן שמשירו "Anthem" היא מצטטת בשיר "Kintsugi" ועובר גם דרך הרד הוט צ'ילי פפרס עליהם היא כותבת (בשיר "Peppers"): "אני וחבר שלי מקשיבים לצ'ילי פפרס וכותבים להיטים אפילו בלי לנסות", כל זה על גבי סימפול של הראפרית הקנדית טומי ג'נסיס שמדבר על אנג'לינה ג'ולי. היא לא מוותרת וגם באה חשבון עם המבקרים מתחילת הדרך בשיר הטוב באלבום אך בעל השם הבלתי אפשרי "Grandfather please stand on the shoulders of my father while he's deep sea fishing", להם היא כותבת שלמרות שהם חושבים שנדרשו הרבה אנשים כדי 'לייצר' אותה, היא מאז ומעולם הייתה מי שהיא ואז היא שולחת עוד חץ לחובבי הפוליטקלי קורקט כשהיא אומרת "יש לי כוונות טובות למרות שאני אישה לבנה".
קשה לחשוב שהאלבום הזה יביא לדל ריי מעריצים חדשים, סביר להניח שגם אלה שהתאהבו בגרסה הלהיטית של תחילת הדרך לא ימצאו את עצמם כאן - למרות הבלחות הפופ וההיפ הופ שמפציעות מדי פעם - אבל זה לא משנה. תשעה אלבומים לתוך הקריירה שלה, לנה דל ריי מוכיחה שהיא הזמרת הכי אמיתית בסביבה, עם כישרון כתיבה שכבר גרם לברוס ספרינגסטין להכתיר אותה ככותבת השירים החביבה עליו בדור הנוכחי ומעריצות כמו טיילור סוויפט שרק לאחרונה עצרה את ההופעה שלה כדי לבקש מהקהל להאזין לאלבום של דל ריי, המקום שלה בהיסטוריה של המוזיקה כבר מובטח. עכשיו, השאלה המסקרנת היא רק לאן היא עוד תתפתח בהמשך.