1
רוֹמָן
28 במרס 1942
הרוח האנושית היא דבר מופלא. זהו הדבר החזק ביותר באדם - אפשר למחוץ אותו תחת לחץ, אך קשה הרבה יותר לשבור את רוחו. אמנם רוחנו לכודה בגוף החלש והשברירי שלנו, אבל אי אפשר לבלום אותה. אלה היו ההרהורים שחלפו במוחי בשעת אחר צהריים מאוחרת ביום אביב חמים, בעת שצעדתי עם אחי לעבר אחת הרוכלות מרחוב זָמֶנְהוֹף שבגטו ורשה.
"כאן אספנו אחת," הוא אמר והצביע על מרווח נדיר בהמון הסואן שעל המדרכה. הנהנתי בלי לדבר. לפעמים דָוִוידֶק חש צורך לספר לי על יום העבודה שלו, אבל למזלי הוא לא ציפה לתגובה ממני. הטקס הזה התנהל כבר חודשים ארוכים, ועדיין לא היה לי מושג איך לענות לו.
"כאן, בסמטה, הייתה אחת על המדרגות של הבניין. אפילו לא על המדרכה, אלא על המדרגות."
פשפשתי בכיסי כדי לוודא שעדיין נמצאת בו פיסת הסבון שנתן לי אבי המאמץ - בעלה השני של אימי. היה ביקוש עצום לסבון בגטו, משום שהצפיפות הנוראה והמחסור במים זורמים יצרו כר גידול מושלם להתפרצות מחלות. אבי המאמץ ניהל מרפאת שיניים זעירה בסלון הדירה שלנו והיה זקוק לסבון ככל אדם אחר - ואולי אפילו יותר. אבל למרות הצורך הנואש של סמואל בסבון, הצורך של אימא במזון היה גדול יותר, ולכן דווידק ואני היינו כאן. ההליכה לשוק הייתה מוטלת בדרך כלל על נשים, אבל אימא הייתה חייבת לשמור על כל קמצוץ של כוח, והרוכלת שסמואל רצה שאדבר איתה עמדה במרחק רחובות אחדים מהבית שלנו.
"...ורומן, הייתה אחת מאחורי פח זבל גדול." הוא היסס, ולאחר מכן העווה את פניו. "אבל נדמה לי שאתמול פספסנו אחת."
לא שאלתי איך הוא הגיע למסקנה הזו. ידעתי שהתשובה עלולה להאיץ לי את הדופק ולהחשיך את שדה הראייה שלי. לפעמים הרגשתי כאילו הזעם ממש רותח בקרבי - על אחי בן התשע ועל שאר בני המשפחה, שוודאי לא היו אשמים... על סָאלָה, מנהל בית המלאכה ברחוב נוֹבוֹלִיפְּקי, אף על פי שהיה אדם טוב, שלא פעם עשה מאמץ גדול לעזור לי ולמשפחתי. על כל גרמני ארור שמבטי נח עליו. על כל הגרמנים. בייחוד על הגרמנים. בזמן האחרון צבע זעם חריף ותקיף את יחסיי עם כולם, וגם אם הזעם הזה הופנה בראש ובראשונה אל הגרמנים, שהפכו את העולם שלנו על פיו, הוא עבר אל כל אדם שהכרתי, עד שחזר לבסוף אל אלה שהיו ראויים לו באמת.
"אתמול הייתה כאן אחת. באמצע הכביש, בכניסה לשוק."
דווידק כבר סיפר לי עליה, אבל נתתי לו לדבר בכל זאת. קיוויתי שהפרשנות הבלתי פוסקת הזו תחסוך ממנו את הרעל שהצטבר בקרבי. קינאתי בקלות שבה היה מסוגל לדבר על היום שעבר עליו, אפילו אם שמיעת הפרטים מילאה אותי בתחושת אשמה. עם תחושת האשמה יכולתי להסתדר. מן הסתם זה גם הגיע לי. הזעם הוא שהפחיד אותי. הרגשתי כאילו אני אוחז בשליטה העצמית שלי בידיים מיוזעות, ודי שמישהו יבהיל אותי לפתע ואאבד שליטה.
הדוכן נגלה לעינינו מבעד להמון הסואן. הרחוב היה תמיד דחוס עד השנייה האחרונה לפני העוצר של השעה שבע. במיוחד בקיץ, כשהחום המעיק ששרר בתוך הדירות שבגטו היה גורם לפעמים לאנשים להתעלף, מה גם שהצפיפות בתוך הדירות לא הייתה עדיפה על הצפיפות בחוץ. לא היה לי מושג כמה אנשים חיים בין חומות הגטו - סמואל שיער שמיליון איש, גברת קוּקְלינְסְקי מחדר השינה הסמוך לשלנו אמרה שהרבה יותר. אימא הייתה כמעט בטוחה שאולי רק מאה אלף. אני ידעתי רק שהדירה שלנו לא הייתה הדירה היחידה בגטו שהייתה מיועדת למשפחה אחת, ושכעת התגוררו בה ארבע משפחות. וידעתי גם שרבים חיו בתנאים גרועים הרבה יותר. השיחה על צפיפות האוכלוסייה התנהלה בקביעות, אבל זה לא היה חשוב לי במיוחד. על פי מה שראיתי בעיניי והרחתי בנחיריי ידעתי שלא משנה כמה אנשים לכודים בין חומות הגטו - הם רבים, רבים מדי.
רוחי נפלה כשראיתי את שולחנה של הרוכלת: היא כבר ארזה והתכוננה ללכת. לא נותר אפילו פירור. התאכזבתי, אבל לא הופתעתי. בשעה מאוחרת כל כך הסיכוי למצוא מזון היה קלוש, וודאי לא מזון שמישהו יהיה מוכן להחליף בפיסת סבון פשוט. דווידק ואני עברנו קודם על פני חנות שמכרו בה ביצים, אבל הנחתי שהם ירצו זְלוֹטִי תמורת ביצה ולא יסתפקו בחתיכת סבון זעירה.
"חכה כאן רגע," מלמלתי אל אחי, שמשך בכתפיו והתיישב על המדרגות שבכניסה לאחד הבתים. לא הרשיתי לו ללכת אחריי כדי שלא יראה אותי מתחנן, אף על פי שידע לאיזו דלות משוועת הידרדרה המשפחה שלנו אחרי שנים של כיבוש. שלחתי מבט לעברו, רשמתי בזיכרוני את מיקומו ונדחקתי על המדרכה עד שהגעתי אל הרוכלת. היא נענעה את ראשה לשלילה עוד לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה.
"אני מצטערת. אין לי שום דבר להציע לך."
"אני הבן של סָמוּאֶל גוֹרקָה," אמרתי לה. אמנם פישטתי את האמת המסובכת, אבל זו הייתה הדרך הטובה ביותר לסייע לה להיזכר בי. "לפני כמה חודשים הוא טיפל בשן שלך, זוכרת? המרפאה שלו נמצאת ברחוב מִילָא."
ניכר על פניה שנזכרה, אבל היא המשיכה להביט בי בזהירות.
"אני זוכרת את סמואל ואני מודה לו, אבל זה לא משנה כלום. לא נשאר לי אוכל היום."
"אחי ואני... אנחנו עובדים בשעות היום. וגם סמואל. את יודעת כמה הוא עסוק, עוזר לאנשים כמוך. אבל הבעיה היא שיש לנו בת משפחה חולה שלא..."
"ילד, אני מכבדת את אבא שלך. הוא אדם טוב ורופא שיניים טוב. הלוואי שהייתי יכולה לעזור, אבל אין לי כלום לתת לך." היא הורתה בידה על השולחן ועל ארגז העץ שמאחוריה ופשטה את ידיה הריקות לעברי, כמו כדי להוכיח שהיא דוברת אמת.
"אין לי מקום אחר ללכת אליו. אני לא יכול לקבל ממך תשובה שלילית. אני אלך לישון רעב הלילה, אבל אני לא יכול לתת ל..." השתתקתי. הייאוש הכה בי כמו מהלומה בחזה. עמדתי לחזור הביתה בלי אוכל בשביל אימא, ועצם המחשבה על השלכות המצב הזה עוררה בי רצון להצטנף בתעלת הביוב. אבל היה מסוכן להיתפס לייאוש, משום שתמיד נלווה אליו אחיו הזדוני. ייאוש הוא רגש סביל, אבל ממשיכו הטבעי מדרבן לפעולה, והפעולה הזו מעולם לא הסתיימה בתוצאה חיובית. קפצתי את ידיי לאגרופים, אצבעותיי לפתו את הסבון. הוצאתי אותו מהכיס והושטתי אותו לרוכלת. מבטה נדד מכף היד שלי אל פניי, והיא נאנחה בקוצר רוח וגחנה כדי ללחוש באוזני.
"אמרתי לך, לא נשארה לי סחורה היום. אם אתה רוצה אוכל אתה צריך לבוא מוקדם."
"את לא מבינה שאנחנו לא יכולים?"
כדי להגיע לשוק בשעה מוקדמת יותר, אחד מאיתנו היה נאלץ להיעדר מהעבודה. סמואל לא היה יכול להחמיץ אפילו שעה של עבודה. גם כך הוא בקושי עמד בקצב - מדי יום הוא עקר שיניים מעלות השמש ועד שעת העוצר. העבודה שלו הייתה חשובה גם כעת, כשלמשפחות רגילות כמשפחות המטופלים שלו לא היה כמעט כסף והוא מקבל שכר על עבודתו רק לעיתים נדירות, ולו רק מפני שהיא הקלה מעט על חייהם של אנשים שמכל בחינה אחרת סבלו קשות. מדי פעם הוא עשה טובה לאחד מקציני המשטרה היהודית ואפילו לחייל גרמני חולף. הוא סבר שיום יבוא והטובות האלה אולי יסבו לו תועלת. אני הייתי פחות אופטימי, אבל הבנתי שהוא לא יכול פשוט לסגור את המרפאה. הרגע שבו יפסיק סמואל לעבוד יהיה הרגע שבו הוא ייאלץ להתחיל לעשות חשבון נפש אמיתי וכן לגבי המצב שלנו, ואם הוא יעשה זאת, הוא יהיה עלול להיתפס לייאוש שהתפשט בקרבי בכל רגע ערות ביום.
"יש לך עוד משהו? או רק הסבון הזה?" שאלה אותי האישה לפתע.
"רק אותו."
"מחר. תחזור מחר בשעה הזו. אני אשמור לך משהו, אבל בשביל הסבון הזה?" היא נדה בראשה וחשקה את שפתיה. "זה לא יהיה הרבה. תראה אם אתה יכול למצוא עוד משהו להחליף תמורת האוכל."
"אין לי שום דבר," אמרתי בגרון חנוק. מבטה של האישה היה אוהד, ולכן הנהנתי לעברה, "אני אשתדל. נתראה מחר."
הסתובבתי ושאלתי את עצמי אם כדאי אולי להיכנס בכל זאת לחנות ההיא ולשאול על הביצים, אף על פי שידעתי שלא אוכל להחליף את הסבון תמורת ביצה שלמה. כאן, בשוק לא היה די בו אפילו תמורת חצי ביצה, והסחורה בחנויות תמיד הייתה יקרה יותר מזו שבדוכנים. אולי הם יסכימו לתת לי קליפה? נוכל לטחון אותה, ואימא תוכל לשתות את הקליפה המרוסקת בתוך מעט מים. עשינו את זה פעם. זה לא היה טוב כמו אוכל אמיתי, אבל אולי זה יעזור לה לעבור את הלילה. זה בטח לא יזיק.
הסתובבתי לעבר הדירה שלנו, ופרץ של אדרנלין שצף בגופי והמם אותי. דווידק לא זז ממקומו, אבל מולו עמדו שני שוטרים מהמשטרה היהודית. גם אני וגם אחי היינו גבוהים לגילנו - ירשנו את קומתנו הגבוהה מסבא שלנו מצד אימא, והדבר שיווה לנו מראה מוזר כשעמדנו עם סמואל ואימא, כי שניהם היו נמוכים. אבל כשראיתי אותו מצטופף בכניסה לדירה עם שני השוטרים, הוא נראה קטן ונמוך מתמיד. ידעתי שהמצב עלול להידרדר, ודם עלול להישפך תוך שבריר שנייה. בקרב אנשי המשטרה היהודית היו אנשים חביבים ובעלי כוונות טובות, אבל היו גם כאלה שיכלו להיות אלימים ורצחניים, ולא הייתה לי שום אפשרות לדעת מה טיבם של השוטרים שפנו כעת אל דווידק. ליבי הלם בחזי כשפסעתי לעברם, וכבר בזמן שהתקרבתי אליהם ידעתי שיש סיכוי שההתערבות הזו תעלה לי בחיי.
אחרי כל מה שעברתי וכל מה שראיתי, רק המשפחה שלי, ובייחוד דווידק, אפשרו לי להמשיך הלאה. הוא היה האדם האהוב עליי ביותר בעולם כולו, פרץ של טוהר בסביבה של רשע מוחלט. היו ימים שבהם הרגשתי שקט פנימי רק ברגעים שבהם שיחקנו או שוחחנו בערבים - והשקט הזה היה המנוחה היחידה שזכיתי בה. לא יכולתי לחיות בלעדיו. למעשה, כבר החלטתי שאם המצב יגיע לכדי כך, אפילו לא אנסה.
"דווידק?" קראתי כשהתקרבתי. שני השוטרים פנו לעברי. השוטר שמשמאל, הגבוה יותר, אמד אותי במבטו כאילו נער בן שש־עשרה, מזה רעב ולא חמוש, עשוי לאיים עליו בצורה כלשהי. התנהגות נבונה הייתה להניח לדווידק לנסות לדבר איתם ולהסתדר בכוחות עצמו. הוא אמנם היה רק בן תשע, אבל כבר היה רגיל להגן על עצמו בסביבה הרעילה של הגטו. כל היום הוא היה לבדו בעבודה שלו, בזמן שאני הייתי בעבודה שלי. הוא היה זקוק לתבונה ולתושייה כדי לשרוד אפילו משעה לשעה, ואני הייתי צריך לסמוך עליו שיצליח להסתדר לבד.
אבל לא הצלחתי לשכנע את עצמי לנהוג בחוכמה, אפילו כשידעתי שמה שאני עומד לעשות עלול לעלות לי במכות רצח במקרה הטוב. לא הייתי מסוגל לעצור את עצמי גם כשהשוטרים נתנו לי הזדמנות נוספת להתרחק. הם התעלמו ממני והשיבו את תשומת ליבם אל אחי. "היי!" צעקתי, בקול רם שהדהד ברחוב, ועשרות אנשים הסתובבו ונעצו בנו את עיניהם. "הוא רק ילד! הוא לא עשה שום דבר רע!"
תכננתי במוחי את המהלך הבא שלי. אני אעורר מהומה, אולי אדחוף את אחד השוטרים, וכשהם יסתובבו כדי להכות אותי, דווידק יוכל לברוח. כאב הוא אף פעם לא דבר נעים, אבל לפעמים כאב גופני יכול לספק הסחת דעת יעילה ממצוקה נפשית, שהיא קשה יותר. קיוויתי שאצליח להלום בהם באגרופי, וזו תהיה הרגשה טובה. אבל אחי פסע קדימה, הניף את ידיו לעברי ואמר בכעס: "אלה המשגיחים מהעבודה שלי, רומן. הם אחראים על הקבוצה. רק דיברנו."
הבטן שלי התכווצה. הדופק הלם באוזניי וידיי הזיעו. ידעתי שהסמקתי כהוגן, גם ממבוכה וגם מהאדרנלין. אחרי הפוגה קצרה, שדומה שארכה נצח, החליפו השוטרים מבטים מבודחים. אחד מהם טפח לדווידק על שכמו, והם המשיכו לצעוד ברחוב, צוחקים עליי. דווידק נד בראשו בתסכול.
"למה עשית את זה? ואם הייתי בצרות, מה כבר היית עושה?"
"אני מצטער," הודיתי והעברתי את ידי בשערי. "הייתי חמום מוח."
"אתה תמיד חמום מוח," מלמל דווידק, שהתחיל לפסוע לצידי. שנינו צעדנו מאחורי השוטרים לכיוון הדירה שלנו. "אתה צריך להקשיב לאבא. לך בראש מורכן, תעבוד קשה ותקווה לטוב. אתה חכם מכדי להמשיך לקבל החלטות מטומטמות כאלו."
תמיד התעצבנתי כששמעתי את אחי הקטן חוזר על דברי התבונה של אביו באותה נעימת קול ובאותו קוצר רוח, אבל במקרה הזה הייתי פשוט סחרחר מהקלה, ולכן פרעתי את שערו ופלטתי צחוק חלוש.
"אתה ממש חכם בשביל ילד בן תשע."
"חכם מספיק בשביל לדעת שלא הצלחת להשיג אוכל בשביל אימא."
"הגענו מאוחר מדי," אמרתי ובלעתי את הגוש שבגרוני. "אבל היא אמרה לי לחזור מחר. היא תשים משהו בצד בשבילנו."
"בוא נלך הביתה בדרך הארוכה. לפעמים אפשר למצוא משהו טוב בפחי הזבל ברחוב סְמוֹצָ'ה."
לא היינו המשפחה היחידה בגטו שאיבדה את כל מקורות הפרנסה שלה. כל תושבי הגטו רעבו וכל פירור מזון לוקט במהירות, אפילו אם מקורו היה בפח הזבל. וגם לא הייתי להוט לחזור אל הדירה הדחוסה ולראות את המבט המאוכזב של סמואל ואת הרעב שבעיניה של אימא. נתתי לדווידק ללכת בראש, ושנינו פסענו בשתיקה, שלוותה מדי פעם בהסברים שלו.
"אספנו אחת כאן... ועוד אחת כאן... מרדכי עזר לי עם ההיא שם."
פנינו לאחד הרחובות השקטים, וגיליתי שהשוטרים המשגיחים של דווידק צעדו במרחק מטרים אחדים לפנינו.
"עדיף שנסתובב. אני לא רוצה להסתבך איתם," מלמלתי. דווידק נענע את ראשו לשלילה.
"הם מחבבים אותי. אני עובד קשה ולא עושה להם בעיות. ועכשיו, אחרי שהפסקת לנסות להרוג את עצמך, הם לא יטרידו אותנו, גם אם הם יראו אותנו."
בדיוק באותו רגע שלח השוטר הנמוך מבט אל המדרכה שמימינו ונעצר במקומו. בהינף יד סימן לחברו להתקדם הלאה, הוציא משהו מכיסו והשתופף. הייתי רחוק מכדי לשמוע מה אמר, אבל ראיתי את העצב שבמבטו. מייד אחר כך הוא קם ורץ קדימה כדי להדביק את שותפו. דווידק ואני המשכנו ללכת ברחוב, וכשהתקרבנו הבנתי למה השוטר עצר שם.
חיינו בגטו כבר כמעט שנתיים. התנאים היו קשים מלכתחילה, ונראה שכל יום חדש הביא עימו פורענויות חדשות. למדתי לעטות סַכֵּי עיניים כדי לחסום את הכאב והסבל המשותפים לכל היהודים הכלואים עימי בגטו. צעדתי בכל אחד מרחובות הגטו - הן הגטו הקטן, שהדירות בו היו יפות מעט יותר, ושאמנים ויהודים מבוססים התגוררו בו בנוחות יחסית, והן הגטו הגדול, שבו נדחסו המשפחות העניות, כמו המשפחה שלי, המשפחות שניסו לשרוד בתנאי צפיפות גדולה הרבה יותר. בין הגטו הגדול לגטו הקטן חיבר הגשר להולכי הרגל שברחוב חְלוֹדְנָה, וכך יצא שתושבי הגטו צעדו מעל הפולנים שבצד הארי, ואפילו מעל הגרמנים, שעברו מתחתיו. האירוניה שבזה בידחה את דעתי בכל פעם שחציתי את הגשר הזה. לפעמים חציתי אותו רק כדי להתעודד קצת.
הכרתי כל פינה בגטו והבחנתי בכל פרט, גם אם לימדתי את עצמי להתעלם ככל יכולתי מהמראות הקשים. למדתי לא להגיב כשזקן או זקנה שעברתי על פניהם לפתו את ידי ונעצו בה את ציפורניהם, בתקווה שאחנון אותם בפירור מזון. למדתי לא להתחלחל אם מישהו נורה לנגד עיניי, ובעיקר למדתי לא להביט בנפשות האומללות השרועות על המדרכות. הדרך היחידה לשרוד הייתה לשמור על דריכות וערנות, ולכן נאלצתי לראות הכול, אבל כפיתי על עצמי להתעלם. הדרך היחידה לשלוט בזעם שרתח בקרבי הייתה להחניק אותו.
הפעם זה היה בלתי אפשרי. השוטר משך את תשומת ליבי אל תמונה מחרידה, סמוך למבנה שהיה פעם חנות בגדים. המלאי שבחנות אזל לפני זמן רב, והיא שימשה כעת כמקום מגורים לכמה משפחות. כדי לשמור על פרטיות כיסו כעת שקי בד עבים את חלון הראווה לשעבר. מחוץ לחלון הזה, על המדרכה, הייתה שרועה ילדה קטנה על בטנה. חיה, אבל בקושי.
הגטו שרץ ילדי רחוב. בתי היתומים היו עמוסים עד להתפקע, ופירוש הדבר היה שהילדים שלא היו בהשגחת קרובי משפחה או זרים נדיבי לב נעזבו לנפשם. ראיתי ילדים נטושים כמעט מדי יום, אבל לא ראיתי אותם באמת. לא הצלחתי אפילו לשמור על שלומה ועל רווחתה של המשפחה שלי, ולכן העדפתי להמשיך ללכת ולחסוך מעצמי כאב מייאש נוסף. הפעם הייתי סקרן לדעת מה נתן השוטר לילדה, וכשהתקרבנו אליה סקרתי אותה במבטי כדי לראות מה משך את תשומת ליבו ולגלות מה הניח על המדרכה.
ידעתי שהרעב פגע בגדילת הילדים ובהתפתחותם התקינה, והנחתי שהיא בת שנתיים או שלוש. על פניה הייתה ההבעה החלולה שראיתי על פניהם של רוב הילדים בשלב הזה. קווצות שיער נשרו מראשה, ובטנה ורגליה העירומות היו נפוחות. מישהו לקח את בגדיה, מלבד זוג תחתונים בלויים, והבנתי למה.
הפעוטה הזו כבר לא תהיה בחיים בבוקר. גורלם של הילדים האלה נגזר ברגע שהם נעשו חלשים מכדי להתחנן לעזרה, והפעוטה הזו כבר עברה את השלב הזה. עיניה החומות והעמומות היו בארות של תבוסה ושל ייסורים.
מבטי נדד אל ידיה. כפות ידיה פנו כלפי מעלה, כאילו היא פושטת את ידיה אל אלוהים. יד אחת הייתה מונחת על המדרכה לצידה, פתוחה וריקה. גם היד השנייה הייתה פתוחה, אבל היא לא הייתה ריקה. לחם. השוטר תחב פרוסת לחם לכף ידה של הילדה. לטשתי את עיניי בלחם ופי התלחלח, אף שידעתי שהוא לא יגיע אל שפתיי. עיניתי את עצמי, אבל היה הרבה יותר קל להביט בלחם מאשר בעיניה העמומות של הילדה.
דווידק עמד בשתיקה לצידי. חשבתי על אימא וכרעתי לצד הילדה.
"שלום," אמרתי, בקול נוקשה ונבוך. הפעוטה לא הגיבה. נעצתי את עיניי בפניה וסקרתי אותן במבטי. עצמות הלחיים החדות. העיניים שנראו גדולות מדי בפניה. השיער המדובלל. מישהו הבריש פעם את שערה של הפעוטה הזו ואולי קלע אותו בצמות יפות. מישהו רחץ פעם את הילדה הזו, השכיב אותה לישון בלילה וגהר מעליה כדי ללחוש באוזנה שהיא אהובה ויקרה ורצויה.
אבל עכשיו שפתיה היו יבשות וסדוקות, ודם נקרש בגלדים השחורים והמלוכלכים שבזווית פיה. העיניים שלי צרבו, ולקח לי רגע להבין שאני מתאמץ לעצור את הדמעות.
"את צריכה לאכול את הלחם," אמרתי חרש. עיניה זזו והיא עפעפה, אבל עפעפיה מייד פרפרו ונעצמו. היא ניסתה לשאוף אוויר לריאותיה, אבל כל החזה שלה רעד בצליל שידעתי שנפלט מחזותיהם של אנשים רגע לפני שהם מתים - כשהם חולים מכדי שיוכלו אפילו להשתעל. דמעה זלגה על הלחי שלי. עצמתי את עיניי, אבל לא ראיתי אפלה, אלא את פניה של הילדה.
לכן למדתי לעטות סכי עיניים, כי אם אדם מתקרב מדי אל הסבל, הוא נצרב בנשמתו. הפעוטה הזו הייתה עכשיו חלק ממני, וייסוריה היו גם הייסורים שלי.
ידעתי שהיא לא תוכל לאכול את הלחם. מחוותו של השוטר אולי נעשתה מתוך כוונה טובה, אבל היא נעשתה מאוחר מדי. אם לא אקח את הלחם, יעשה את זה האדם הבא שיעבור שם. שהותי בגטו לימדה אותי שגם כשהמזל מאיר לך פנים, זה תמיד יסתיים בצורה לא נעימה. האל אולי נותן לך מתנה, אבל תמיד יהיה לה מחיר. אני אקח את הלחם. והילדה תמות בלילה. אבל זה לא יהיה סוף האסון. במובנים מסוימים זו הייתה רק ההתחלה שלו.
מחיתי בגסות את לחיי בגב היד שלי, ולפני שהרשיתי למצפון שלי לעצור אותי הושטתי את היד, חטפתי את פרוסת הלחם מכף ידה של הילדה וטמנתי אותה במהירות בכיסי. לאחר מכן נעמדתי והכרחתי את עצמי לא להביט בה שוב. דווידק ואני התחלנו שוב ללכת.
"זה אמור להיות יותר קל עם הקטנים. אני לא צריך לבקש מהילדים הגדולים לעזור לי להרים אותם, והם לא כבדים בכלל. זה אמור להיות קל יותר איתם, נכון?" אמר דווידק, כמעט בקור רוח. הוא פלט אנחה כבדה והוסיף בקול עבה ממבוכה ומכאב: "אני אצליח להרים אותה בעצמי מחר בבוקר, אבל זה לא יעשה את זה קל יותר."
התמזל מזלי ומצאתי עבודה באחד מבתי המלאכה הספורים בגטו, שבעליו היה יהודי טוב לב ולא איש עסקים גרמני שרק רצה לנצל את העבדים. אבל משמעות הדבר הייתה שכשהשוטרים באו ופקדו עליי לעזור באיסוף הגוויות מהרחוב מדי יום לפני עלות השחר, האדם היחיד שהיה בבית ושהיה יכול לעשות זאת היה אחי.
כשדווידק גויס למלאכה המחרידה הזו, רציתי לעזוב את העבודה שלי כדי לשחרר אותו ממנה. אבל איסוף הגוויות היה עבודה ללא שכר בצידה, ואילו אני קיבלתי אוכל בתמורה לעבודה בבית המלאכה - מדי יום ביומו ישבתי ואכלתי ארוחת צהריים חמה, ולכן שאר בני המשפחה שלי היו יכולים לקבל את חלקי בהקצבת המזון. הילדה תמות במהלך הלילה, ועם שחר יאסוף אותה אחי הקטן אל העגלה. תחת עינם הפקוחה של השוטרים יגררו הוא וקבוצת הילדים ובני הנוער את העגלה אל בית הקברות, שם הם יפילו את הגופות לבור, עם עשרות גוויות נוספות.
זעם - שחור ואדום ואלים בעוצמתו - החשיך את שדה הראייה שלי. חשתי בנהמת העוול בדמי, אבל בדיוק באותו רגע נשם דווידק נשימה עמוקה ורכן קדימה כדי לצוד את מבטי. הוא חייך אליי חיוך אמיץ, חיוך שהטה את ציר העולם שלי עד שהרגשתי שהוא מגרש את הזעם.
הייתי חייב לשלוט בעצמי. אסור היה לי לאפשר לזעם לחסל אותי, כי המשפחה שלי הסתמכה עליי. דווידק הסתמך עליי.
"אימא תתרגש לקבל את הלחם," הוא אמר, ועיניו החומות אורו למחשבה שישמח אותה. "וזה אומר גם שאֵלֵאוֹנוֹרָה תינק מחר חלב טוב יותר, נכון?"
"נכון," עניתי בנעימת קול חלולה כמו המילים עצמן. "מזל שמצאנו את הלחם הזה."
"היתומים מוורשה" / קלי רימר. מאנגלית: דורית בריל-פולק. הוצאת מודן. 344 עמודים.