"אפר ואבק" הוא מהאלבומים האלה שקשה להפריז בחשיבותם - המוזיקלית, אבל לא רק. האלבום שיצרו בסוף שנות השמונים יהודה פוליקר ויעקב גלעד זכה כמעט מידיית למעמד של להיט ויצירת מופת, שהשפיע על הדרך שבה מדברים בישראל על השואה ובפרט על הדור שגדל בצילה. בהוצאה מחודשת לאלבום משנת 2008 כתב עליו שרון מולדאבי: "אסופת המנונים אינטימיים שאינם חוברים לימי זיכרון, לטקסים או לדגלים. המנונים שגבורתם בעצם היוולדם, ביציאה מאילמות אל קול גדול. (...) יש בו לחנים וצלילים שממלאים, מרוממים ומציפים את הנפש, ויש בו מילים שעשויות להטביע אותה. ועל המתח הזה, בין יופיה המפעים של המוזיקה למטענן המצמית של המילים, נפרשת כמעט כל עוצמת החוויה האנושית".
אך הסיפור של "אפר ואבק" כתופעה תרבותית לא מתחיל ונגמר באלבום, טוב וחשוב ככל שיהיה. הוא כולל גם את התוכנית שנערכה בגלי צה"ל על הדור השני לשואה בהשתתפות פוליקר וגלעד, אשר הובילה ליצירתו; וכן את הסרט הדוקומנטרי "בגלל המלחמה ההיא", שליווה את הפקתו. הסרט, שביימה אורנה בן דור, הוסיף למוזיקה מעין רובד נוסף, הקשר ברור ואנושי דרך התיעוד של משפחות היוצרים והדינמיקה בינם לבין הוריהם.
עכשיו אפשר להוסיף למארג הזה גם את "לאן את נוסעת", סרטה של יסמין קיני ששודר אמש לראשונה ב-HOT8. הסרט מלווה נסיעה ראשונה משותפת של הפזמונאי והמפיק המוזיקלי יעקב גלעד ושל אמו הסופרת, הלינה בירנבאום, למולדתה פולין. עבור גלעד, המלווה את הסרט בקריינותו, זהו ביקור ראשון ומטלטל, אך אמו עשתה את אותו המסלול אינספור פעמים כמדריכת סיורים, כנותנת עדות, אך גם כסופרת ומשוררת מצליחה ודמות ציבורית חשובה.
נסיבות הביקור המסוים הזה משמחות. ספריה של בירנבאום זכו להצלחה בפולין, בפרט ספרה הראשון "החיים כתקוה" שגולל את זכרונותיה משנות המלחמה ותורגם עד היום ל-11 שפות. היא מגיעה לעיר הולדתה ורשה כאורחת של יריד הספרים בעיר, לרגל צאת ספר ביוגרפי חדש אודותיה. גלעד מתרגש לראות מעריצים רבים של אמו עומדים בתור כדי לקבל את חתימתה, חלקם מודים לה בדמעות ומבקשים להודות לה. משם ממשיכים השניים למסע שורשים מר-מתוק, מרחובות ורשה שנולדו מחדש אל מחנות ההשמדה שהזמן בהם כמו קפא.
בזמן צילומי הסרט בירנבאום כבר בשנות התשעים לחייה אך זיכרונותיה חדים מאי פעם והיא משחזרת את אירועי העבר לפרטי פרטים. בקטע מתוך "בגלל המלחמה ההיא" המופיע בסרט אף הוא, היא מדברת בפני תלמידי תיכון ואומרת "זה אף לא יהיה בשבילי היסטוריה. זה אף פעם לא עבר בשבילי אפילו". שלושים שנים אחר כך שואל אותה בנה איך היא מצליחה לספר סיפורים כל כך קשים וכואבים בלי להזיל אפילו דמעה אחת. האם עונה "זה מעבר לדמעות", וגלעד מחדד: "זה לא זה, זה את מעבר לדמעות". היחסים בין גלעד ובירנבאום קרובים ומלאי אהבה, אך המורכבות שתועדה ב"אפר ואבק" קיימת גם כיום, באופן טבעי. באחת הסצנות הנוגעות בסרט צופים השניים בסרט הקודם בהשתתפותם, בו מספר גלעד על המשפט החוזר של אמו שהטיל אימה על ילדותו: "חבל שיצאתי מאושוויץ לראות את זה".
אבל הקשר בין האם והבן הוא רק חלק מהסיפור, ובסרט ישנו רובד נוסף שהופך אותו לרלוונטי במיוחד לתקופה זו. הסרט סובב במידה רבה סביב השאלה מדוע בירנבאום התקבלה בכבוד כה רב בארץ בה נולדה, בעוד בישראל פועלה איננו זוכה להערכה או להכרה של ממש. התשובה פשוטה כמו שהיא מתסכלת - הדרך שבה סיפרה את סיפורה והפרטים שהופיעו ולא הופיעו בו הפכה אותה, בעל כורחה, לקול שאינו תואמת את הנראטיב הממסדי. מכתב שקיבלה בשנת 1967 מעובדת ביד ושם, לאחר פירסום ספרה, מבהירה היטב מה החלק ה"בעייתי" בספר - העובדה שמוזכרים בו שוטרים יהודים הלוקחים חלק בהשמדת היהודים, בעוד, כך לפי המכתב, הוא איננו כולל "תיאור מפורט של אף משתף פעולה מבני עמים אחרים". המכתב אף מציע פרשנות לדבר, השערה שאולי "היה זה מעשה ידי עורך של ההוצאה הפולנית".
וכך, ייתכן שאותה הסיבה שמנעה ממנה הכרה בישראל היא גם זו שהפכה אותה לדמות שהממסד בפולין יכול לאמץ בקלות. נזכיר כי בפולין אושר ב-2018 חוק האוסר האשמה של האומה הפולנית באחריות לפשעים שבוצעו על ידי הנאצים בשואה. לאחרונה אף נחשף ההסכם בין ישראל לפולין שהוביל לחידוש המסעות של בתי ספר ישראליים למדינה, במסגרתו לא מוזכרת אחריותה של פולין ברצח יהודים בשואה ואתרים המנציחים קבוצה שנטען כי הייתה אחראית לרצח יהודים מופיעים ברשימת המקומות המומלצים לביקור במדינה. בראיון ל-ynet המופיע בסרט בירנבאום הביעה התנגדות מוחלטת וברורה לחוק זה, אך הביעה תקווה כי ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה לא יעבדו לטווח הארוך: "שקר לא יכול לעבוד לשנים".
"לאן את נוסעת" הוא סיפור מסע רגשי, משפחתי ואישי, על המפגש בין עבר להווה, בין שתי מדינות ויבשות ובין שני דורות. על הדרך, הוא גם סיפור על היסטוריה, יצירה והקשר ביניהן. הוא מזכיר שעם כל הרצון להאמין שהצלחתה והתקבלותה של יצירה קשורות רק לאיכותה הספציפית, אלא גם להקשר ההיסטורי והפוליטי הרחב, לנראטיבים "רצויים" ולערכים מועדפים. הרי קולה ודמותה של בירנבאום עצמה לא השתנו לאורך השנים, אך העולם השתנה סביבה, בפרט הדרך שבה נתפסת השואה בישראל ובפולין. הסרט הזה מתאר במידת מה את הניצחון שלה, עד כמה שאפשר להשתמש במילים כמו "ניצחון" בהקשר כזה. אך הוא גם מזכיר שספרים ושירים אמנם נולדים לבד דרך קולם של היוצרים, אבל גורלם תלוי גם במי ששומע אותם.